השתלת עובר - יחוס אמהות לאם הפונדקאית או לאם הביולוגית
הרב יהושע בן-מאיר*
מאמרו של הרב יהושע בן מאיר פורסם בזמנו בחוברת אסיא, מא, ניסן, תשמ"ו, עמ' 40-25.
ברשותה האדיבה של מערכת אסיא אנו מפרסמים את המאמר בעריכה מחודשת ובתוספת הערות מאת ד"ר איתמר וורהפטיג, וכן נספח מאת מחבר המאמר.
ראשי פרקים
א. דעות חכמי זמננו - סקירה
ב. סוגית מעוברת שנתגיירה
ג. בית יעקב - הסוגיא כמ"ד עובר ירך אמו
1. הגר אינו כגר שנולד ביחס לעצמו
2. רק הלידה יוצרת יישות עצמית
3. אם עובר מושתל נחשב כירך אמו
ד. רע"א - הסוגיא להלכה, כמ"ד עובר לאו ירך אמו
1. דעת האם לגירות מועילה לולד
2. אם צריך דעת ב"ד - ספיקו של הדגמ"ר
3. ראיה כי הלידה גורמת יחוס אם
4. עובר של נכרית שהושתל ברחם ישראלית - נכרי לכשיוולד
ה. זכר יצחק - אין צורך בגירות לעובר
1. מי שלידתו בקדושה הוא ישראל כשר
2. ראיה כי הלידה גורמת יחוס אם
ו. רש"י - הולד מתיחס לאמו שעברתו
1. הסבר רש"י: חלות גירות האם מהני לעובר
2. הסבר הש"ך שמבחין בין תאומים לשאינם תאומים
ז. מסקנת הדברים
א. דעות חכמי זמננו - סקירה
עם התרבות המקרים של תינוקות מבחנה התעוררו חכמי זמננו לדון בשאלות ההלכתיות השונות הנובעות מכך, ובראשם ענין יחוס העובר. לענין יחוס באמהות הסתפקו אם יש לייחס הוולד אחר תורמת הביצית, אחר מי שבגופה נעשה העבור, או אחר האם הפונדקאית אשר ברחמה גדל העובר והיא ילדתו.
לאחרונה נתפרסמו תשובות ומאמרים רבים, ביניהם תשובה מהגאון הרב אליעזר יהודה וולדינברג שליט"א [1 ] הנוקט בפשיטות שתינוק מבחנה אינו מתייחס כלל לא לאביו ולא לאמו, לא לתורמי הביצית והזרע, לא לאם הפונדקאית ואפילו לא לאם הביולוגית, אם ההריון נוצר בתהליך של הפריית מבחנה [2 ]. לעומתו העיר הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א [3 ] דמסתמא מתייחס העובר אחר אביו ואמו [4 ], אם כי לא הביא ראיה לדבריו מש"ס ופוסקים. לאחרונה נתפרסמו שני מאמרים [5 ] מהרבנים זלמן נחמיה גודלברג ואברהם יצחק הלוי כלאב שליט"א. שניהם בסגנון אחד נתנבאו להוכיח מסוגית מעוברת שנתגיירה שלידה היא הקובעת אמהות [6 ], אלא שנחלקו בהשתלת עובר מנכרית לישראלית. דעת הרב א"י כלאב שכיון שאין גרות - הוולד גוי גמור, ואם יתגייר אין לו שום יחס לאמו, והרי היא כתינוק שנולד, ואילו לדעת הרב ז"נ גולדברג אף שהוולד צריך גירות [7 ], לאחר הגירות יתייחס לאמו הישראלית שילדתו.
לדעתי לדעות שונות אלו תלויות באשלי רברבי [8 ] בביאור סוגיית מעוברת שנתגיירה. אציע סוגייה זו והדעות השונות בביאורה, ומתוך הדברים יתבאר דין השתלת עובר וייחוסו.
ב. סוגית מעוברת שנתגיירה
איתא בגמ' ביבמות [9 ] "ת"ש, שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים, לא חולצין ולא מתייבמין, ואין חייבים משום אשת אח. היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה - לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח".
והנה כיון שכלל בידינו ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [10 ], א"כ בזמן הגרות (שנעשתה בתקופת ההריון) נעשו גם הגיורת וגם העובר, כל אחד מהם "כקטן שנולד", ונותק קשר היוחסין המקורי של רגע העבור, כתוצאה מכך נוצר מצב הדומה לזה בו הושתל עובר זר ברחם אשר לפני זמן הגיור. וכיון ש"יש להם שאר האם" [11 ] וחייב משום אשר אח, מוכח שע"י לידה לבד נוצר יחס אמהות, והנולד מתייחס לאם להיות בנה, ואח של בניה האחרים. א"כ אף בנידון דידן, בהשתלת עוברים, לידה לבד דיה לעשותה אם, והנולד מתייחס לאם הפונדקאית שילדתו.
תוס' בכתובות [12 ] הקשו למ"ד אין זכיה לקטן: גר קטן מדאורייתא היכי מצינן. ותירצו: משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה, כדאמר' בפרק הערל (יבמות עח,א): "עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה, בנה אין צריך טבילה, והוי גר מן התורה, דישראל גמור הוא".
בביאור תוס' זה וסוגייא דמעוברת שנתגיירה נחלקו רבותינו האחרונים לארבעה ראשים. (הביאור הרביעי עולה מדברי חד מקמאי "רש"י", כמבואר להלן).
ג. בית יעקב - הסוגיא כמ"ד עובר ירך אמו
הבית יעקב ורוב האחרונים [13 ] תפשו בפשיטות שדעת התוס' כמ"ד עובר ירך אמו, דהיינו שעובר נחשב מבחינה הלכתית כאבר מאברי האם, וא"כ מעשה הגרות של האם כולל את גיורו של העובר שהוא חלק ממנה. אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו, דהיינו שמבחינה הלכתית יש לעובר יישות עצמאית, דרוש לעובר מעשה גרות נפרד משל אמו. אמנם מבואר בגמרא [14 ] דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו, מעשה הטבילה של האם מועיל גם לעובר, דכיון ד"היינו רביתיה" - כן הוא דרך גידולו של עובר במעי אמו - אין האם חציצה לעובר, ומהני לו הטבילה כאילו טבל לבדו. הרי שבטבילת האם מתבצעות שתי פעולות נפרדות: גיור של האם וגיור של העובר בעל הישות העצמאית. אולם מאחר שיש לעובר "מעשה גרות" נפרד משל האם, צריכים אנו גם "לחלות של גרות" נפרדת שתחול על העובר. משום כך נזקקים אנו לשיטה זו לדין זכיה של "זכין לאדם שלא בפניו" כדי שתחול גרות על העובר. ומכיון שדעת התוס' היא שאין זכיה לקטן מדאורייתא, לכן למ"ד עובר לאו ירך אמו אין העובר גר אלא מדרבנן, וכשהגדיל יכול למחות, וכן פירש בעל אבני מילואים [15 ].
שיטה זו סוברת דלמ"ד "עובר לאו ירך אמו" העובר של המתגיירת אינו גר מן התורה אלא מדרבנן, ולא יוכל להיות גר גמור מדאורייתא עד שיגדל. רק אז יגוייר למעשה מחדש וייעשה "כקטן שנולד". לשיטה זו פשוט שהוולד אינו מתייחס כלל לאמו, אינו חייב באשת האח, ואין לו שאר מן האם אלא מדרבנן. לשיטה זו צריך להסביר את דברי הברייתא [16 ], דחייב משום אשת אח ויש לו שאר מן האם, רק כמ"ד עובר ירך אמו.
אמנם לשיטה זו קשה מהא דרמב"ם ושו"ע [17 ] פסקו שהנולד לגיורת שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב משום אשת אח, כלומר הוא מתייחס לאמו, אף שאנו פוסקים שעובר לאו ירך אמו [18 ]. ובאמת מכח זה הוכיח רז"נ גולדברג [19 ] שהחיוב משום אשת אח בבן המעוברת שנתגיירה לא תלוי בפלוגתא דעובר ירך אמו. אולם נתעלמו ממנו דברי אבני מלואים [15 ] ובית יעקב [13 ] שפירשו דהא דמעוברת שנתגיירה וולדה גר דאורייתא (וממילא הא דין דחייב משום אשת אח ויש לו שאר מן האם) הוא רק לדעה שעובר ירך אמו [20 ].
והנה לשיטה זו אין מסוגיית מעוברת שנתגיירה ראיה לנדון דידן לגבי קביעת יחס אמהות ע"י לידה לחוד, וזאת מכמה טעמים וכדלהלן.
1. הגר אינו כגר שנולד ביחס לעצמו
כבר העיר הגרז"נ גולדברג [19 ] דדין "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי" הוא רק לגבי ניתוק היחס בין הגר לבין אחרים, כגון קרוביו וכדומה. אבל לגבי הגר עצמו לא אמרינן שמאחר והוא כתינוק שנולד, לכן מתנתק היחס בינו לבין גופו שלו מתקופת גיותו. ומאחר ולא מתנתק יחס זה, לכן רכושו נשאר שלו, ויתירה מזו - גם חובותיו נשארים עליו. לכן למ"ד "עובר ירך אמו" העובר הוא חלק מגוף האדם, ולגבי עצמו (כולל שאר חלקי גופה של אמו) אין דין תינוק שנולד. נמצא שהאם ילדה וולד שלה, אותו היא הרתה, ומעשה הגרות לא מנתק את הקשר הקודם שיש לה עם העובר.
מצב זה אינו דומה כלל להשתלת עובר ברחם אשה, ואין ללמוד מכאן כלום לגבי השאלה מה גורם ליחס האם, הלידה או העיבור: בגיורת זו יש גם עיבור וגם לידה, ולא ניתן להוכיח מאיזה מהם, או שמא משניהם, נובע הייחוס.
2. רק הלידה יוצרת יישות עצמית
גם אם למ"ד עובר ירך אמו באמת הלידה היא היוצרת יחס בין האם היולדת לבין הוולד, יתכן שהסיבה לכך היא משום שעד הלידה אין העובר (מבחינה הלכתית) ישות עצמאית, וממילא אין מקום לדבר על ייחוסו לאם, שהרי בינתיים אינו בנה אלא אבר מאבריה. רק בזמן הלידה נוצרת מהות עצמית, ואז גם נוצר הייחוס ליולדת.
אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו, כבר מרגע העיבור (או מ"מ לאחר מ' יום מיצירת הוולד [21 ]) קיימת ישות הלכתית עצמית של העובר. לכן יתכן שלמ"ד זה הייחוס בין העובר לבין אמו הורתו נוצר מיד. א"כ הרי גם אם נסיק מסוגיין דלמ"ד עובר ירך אמו הייחוס תלוי בלידה, אין ללמוד מכך להלכה, שכן אנו פוסקים דעובר לאו ירך אמו, ולמ"ד זה יתכן שהייחוס תלוי בעיבור ולא בלידה [22 ].
3. אם עובר מושתל נחשב כירך אמו
יתירה מכך: אף אם נאמר שגם למ"ד "עובר ירך אמו" שייך במעוברת שנתגיירה הכלל "כקטן שנולד" לגבי העובר, ונסיק מסוגיין דלמ"ד עובר ירך אמו היחוס תלוי בלידה, אפשר שגם למ"ד זה אין להסיק מכך לגבי השתלת עובר. דיש לחקור מדוע עובר נחשב לירך אמו: האם משום שכל עובר אין לו ישות עצמית מבחינה הלכתית, ולכן הוא בטל לגבי מקום גידולו ונחשב כירך אמו, ולפי"ז גם אם ישתילו עובר ברחם אחרת, כבנידון דידן, ייחשב כירך המושתלת; או משום שכן טבע העולם שהאשה מתעברת והעובר מתפתח ברחמה, לכן אין לעובר קיום עצמי מבחינה הלכתית ונחשב כירך אמו. ולפי"ז לא יחשב ירך אמו אלא באם שנוצר בגופה, שכך טבעו של עולם, אולם אם הושתל עובר אצל אשה אחרת לא ייחשב כירך שלה [23 ]. לפי הסברא האחרונה יתכן שגם אם יחוס העובר נוצר רק בעת הלידה למ"ד עובר ירך אמו, היינו דוקא בלידת עובר שלה, כשרק בעת הלידה נוצרת ישות חדשה הנפרדת ממנה - ולכן נוצר היחוס אליה. אבל אם העובר רק הושתל אצלה, איננו נחשב כירך שלה, ולכן גם הלידה לא יוצרת יחוס בינו לבינה, שהרי כבר לפני הלידה היה לו ישות עצמית, ואין יצירת ישות חדשה בעת הלידה.
ד. רע"א - הסוגיא להלכה, כמ"ד עובר לאו ירך אמו
אמנם רבנו הגרעק"א [24 ] תפס בפשיטות שדברי התוס', דמעוברת שנתגיירה ולדה גר מן התורה, הוי גם למ"ד עובר לאו ירך אמו, וטבילת האם עולה לו, ולא הוי אמו חציצה כמבואר בדיני טבילה [25 ]. כיון שהטבילה הוי מעשה טבילה וגרות לעובר לבדו, הוי נמי חלות הגרות לעובר לבדו. ע"כ תמה הגרעק"א מדוע מהני חלות הגרות, הרי שוב נזקקנו לדין זכיה, ולדעת התוס' אין זכיה לקטן [26 ].
1. דעת האם לגירות מועילה לוולד
שמעתי ממו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל לתרץ זה ע"פ דברי התוס' בב"ק [27 ] שכתבו דאין להוכיח דלרבא עובר ירך אמו מהא דאמר רבא [28 ] "ולד הנרבעת והנוגחת אסור, היא וולדה נגחו והיא וולדא נרבעו", משום: "דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה, והיא וולדה נגחו ונרבעו". ותמהו הכל: מאי איכפת לו דנהנה מהרביעה, סו"ס לא נרבע. וכן לגבי נגיחה: אף אם משתתף בנגיחה, סו"ס לא מכוון, ואנוס הוא, והוי כשור האיצטדין דפטור. אמנם חזינן מדברי התוס' שגם למ"ד עובר לאו ירך אמו והוי מהות עצמית, ולכן כדי להתחייב צריך שישתתף בנגיחה ויהנה מהרביעה, בכל זאת יש דברים שלגביהם אין לעובר קיום עצמי, ולגביהם ודאי דהוי ירך אמו. לגבי כוונה - אין לעובר מחשבה משלו, וא"כ מחשבת האם הוי גם עבורו, וכן לגבי כוונה לנגוח הוי ודאי ירך אמו. אמנם אם אינו משתתף ממש בנגיחה לא די בזה שכיוון, ופטור. אבל מכיון ד"היא וולדה נגחו", לגבי כוונת הנגיחה הוי ירך אמו ומועילה כוונתה לחייבו. וכן לגבי מקום הרביעה - ודאי דהוי ירך אמו. אולם מכיון שהעובר הוא מהות עצמית, צריך שגם הוא יהנה מהרביעה כדי שיתחייב.
וא"כ ה"ה הכא: לא רק דיש לעובר מעשה גרות לבד, אלא שיש לו אפי' חלות גרות לבד. אבל לגבי הדעה לגרות - לזה הוי ירך אמו, ומהני דעת האם לוולד. אבל חלות הגרות הוי חלות לבד אוולד. ואפשר שזו כוונת הריטב"א [29 ] שכתב דגר קטן "לכ"ע" הוי גר דאוריתא, לכ"ע - אף למ"ד עובר לאו ירך אמו.
2. אם צריך דעת ב"ד - ספיקו של הדגמ"ר
בדגול מרבבה [30 ] כתב לגבי מעוברת שנתגיירה: "אם ידעו הב"ד בשעת טבילה שהיא מעוברת - הדין פשוט. אבל אם לא ידעו הבית דין שהיא מעוברת - יש לי בזה אריכות דברים ותליא באשלי רברבי, ואין כאן מקום להאריך". אפשר דכוונתו דתליא בפלוגתא דעובר ירך אמו [31 ], דס"ל כדעת הגרע"א דהתוס' דיברו אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו, ולכן לעובר יש חלות גרות לבד. וחקירתו מתחלקת לשנים:
א' - בידעה האם שהיא מעוברת, ורק הב"ד לא ידעו. מבחינת דעת, לא צריך דווקא דעת ב"ד, ודעת האם מהני לעובר, וכמש"כ, רק דצריך גרות בפני ב"ד. ולכן חקר בלא ידעו הב"ד אי מיקרי בפני ב"ד.
ב' - כשגם האם לא ידעה שהיא מעוברת, דיש גם חיסרון בדעת הגרות, דבעינן דעת האם לגרות שתועיל לעובר, וכמש"כ למעלה. אבל למ"ד עובר ירך אמו, כיון דיש דעת האם לגבי גרותה, וגרותה הוי בפני ב"ד, מהני אף לעובר, דאין לו לא מעשה גרות ולא חלות גרות לבד, דהוא כאבר מאבריה וגרות שלה עולה גם לו. ולכן בכל אופן, אפי' לא ידעו - לא הב"ד ולא האם - מהני הגרות לעובר [32 ].
3. ראיה כי הלידה גורמת יחוס אם
א"כ לדעת הגרע"א, לפי מאי דקיי"ל דעובר לאו ירך אמו, יש לו לעובר מעשה גרות וחלות גרות נפרדת משל האם (אף דמחשבת האם לגרות מהני ליה). א"כ פשוט הוא דאמרינן לגבי העובר דכקטן שנולד דמי, ומזמן הגרות נעשים הוא ואמו כבריה חדשה, ונותק הקשר שיש להם עם העובר. וכיון דחייב משום אשת אח, ויש להם שאר מן האם, חזינן דהלידה לחוד גורמת יחוס לאם, דהא וולד זה נולד מהאם ללא עבור, ומ"מ יש לו יחס אליה. וצדקו הרבנים הגאונים רז"נ גולדברג ורא"י כלאב שליט"א בהוכיחם דה"ה עובר שיושתל ברחם אשה, לכשייוולד ממנה יתייחס אחריה כבנה [33 ].
4. עובר של נכרית שהושתל ברחם ישראלית - נכרי לכשיוולד
אמנם לדעה זו אם יושתל ברחמה של ישראלית עובר של נכרית, הרי כשיוולד יהיה גוי גמור. שהרי לדעתם טעון העובר מעשה גרות וחלות גרות לבדו, ופה דהאם ישראלית אין לו גרות כלל. והדברים ק"ו: ומה כשהאם מתגיירת, ס"ל לדגול מרבבה שאם לא ידעו הב"ד שמעוברת יתכן שהעובר לא גר (ולפי הסברנו כוונתו דתליא בפלוגתא דעובר ירך אמו, ולמאי דקיי"ל דעובר לאו ירך אמו, ס"ל דבלא ידעו הב"ד העובר גוי גמור) ק"ו הכא, דכלל וכלל לא היה מעשה גיור, דהעובר גוי. ועל כן לכשיתגייר ודאי יהיה בו דין "קטן שנולד", ולא יהיה לו שום יחוס לאמו הישראלית שילדה אותו, וכדעת הרא"י כלאב שליט"א [34 ].
ה. זכר יצחק - אין צורך בגירות לעובר
1. מי שלידתו בקדושה הוא ישראל כשר
בזכר יצחק [35 ] הקשה: מה חידש רבא [36 ] דמעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה, הרי משניות מפורשות [37 ] הן ש"הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה", ואי תימא שצריך טבילה, ושוב אין לידתו בקדושה. וכתב דזה פשוט דכיון דהאם מתגיירת הבן מיקרי ישראל גמור - שהרי הוא וולד דבת ישראל, שהרי הלידה (וכן המשך הגידול והריון [38 ]) היה בישראלית. רק דהנה מצינו כמה פעמים דגוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד צריך גרות, אף דקיי"ל דהוולד כשר [39 ]. יש לבאר דאמנם הולד כשר וישראל גמור - דנולד מישראלית - אבל מ"מ יש בו פסלות של גוי, ולכן בעי גרות וטבילה, לסלק את הפסלות של גוי [40 ].
וכעי"ז מצינו בתוס' בקידושין [41 ]: הגמרא למדה מקרא ד"האשה וילדיה תהיה לאדוניה" [42 ] דבן שפחה כנענית וולדה עבד כמוה. והקשו התוס', מאי קמ"ל, פשיטא - הוולד הולך אחר הפגום. ותירצו: "ונראה דה"פ ולדה כמוה - מנא לן שלא יהא קרוי בנו לשום דבר, ואפילו כבנו ממזר לא הוי, לא ליורשו ולא לטמא לו ולא לייבם אשת אחיו ולא לפטור אשת אביו מהיבום", ולכן צריך קרא. ודבריהם תימא, דאי הוי הולד עבד, אין לו יחס, ואיך יהיה בנו לגבי ירושה ויבום וכדומה. חזינן דסברו התוס' דלולי קרא ה"א דבאמת מתייחס אחר האב, והוי בנו לירושה, טומאה ויבום. ורק מצד דין דהוולד הולך אחר הפגום יהיה לו פסול של עבד, למרות שמתייחס לאביו. וזה קמ"ל קרא, דכלל לא מתייחס לאביו. וזוהי דעת רבי אליעזר במשנה [43 ], דממזר הבא על השפחה הוולד עבד ממזר. אף דלעבד אין יחס - מ"מ הוולד הולך אחר הפגום, ולכן לא תליא ביחס והוולד ממזר. כן סברו התוס' דבישראל הבא על השפחה, לולי קרא ה"א דהבן מתייחס לאב, ומ"מ פסול דשפחה יש לו [44 ].
וס"ל לזכר-יצחק דכמו כן בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה: אמנם הוי ישראל כשר, כי נולד מבת ישראל, מ"מ טבילה צריך כדי להוריד את הפסול של עכו"ם שיש בו. והא קמ"ל רבא, דאף טבילה לא בעי.
א"כ לדעת הזכר-יצחק במעוברת שנתגיירה כלל לא צריך זכירה, דלא צריך גרות, כי עצם הלידה מבת ישראל היא העושתהו ישראל גמור. ורק מכיון שיש פסול גוי - לכן, אם הוא ירך אמו מהני טבילת האם; ואם אינו ירך אמו, אז יש לו מעשה טבילה לבד להוריד הפסול דגוי, דכיון "דהיינו רביתיה" אין האם חציצה לטבילתו. אבל גרות לא צריך, ואין גרות כלל לעובר.
נמצינו למדים לשיטה זו שני יסודות: א' - עצם מעשה (המשך גידול ההריון ו) הלידה מבת ישראל הוי מספיק לעשות הוולד לישראל גמור, ויש לו יחוס לאם שילדתו. ב' - אע"ג דישראל הוא, מ"מ צריך טבילה לשם סילוק הפסול דגוי.
2. ראיה כי הלידה גורמת יחוס אם
ובנדון דידן דהשתלת עובר, ודאי דלדעה זו אפשר להוכיח מהסוגיא שהלידה לחוד גורמת ליחוס העובר לאם היולדת, וצדקו הרבנים רז"נ גולדברג ורא"י כלאב דעובר שיושתל ברחם אשה, יתייחס לאשה שתלד אותו. ויתירה מזו: אף אם יושתל עובר של נכרית ברחם ישראלית, ס"ל לזכר יצחק דאם עובר זה בא מנכרית מ"מ לכשיוולד יהיה ישראל גמור, ויתייחס אחר אמו היולדתו [45 ]. רק דמ"מ יהיה זקוק לטבילה לשם סילוק פסול גוי שיש עליו. וקרובים הדברים לדעתו של הגרז"נ גולדברג [46 ] שאף שס"ל שהוולד זקוק לגרות גמורה, מ"מ ס"ל שלאחר שיתגייר מתייחס לאמו שילדתו. וכן לזכר יצחק יתייחס לאמו שילדתו, וזקוק לטבילה (אמנם לא מצד גרות, אלא מצד סילוק פסול גוי) [47 ].
ו. רש"י - הוולד מתיחס לאמו שעברתו
אמנם יש דעה רביעית בסוגיא זו. שנינו בגמרא [48 ]: "אמר רבא: הא דאמרו רבנן אין אב למצרי, לא תימא משום דשטיפי בזמה דלא ידיע, אבל ידיע חיישינן. אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן. דהא שני אחין תאומים, דטפה אחת היה ונחלקה לשתים, וקתני סיפא לא חולצין ולא מייבמין. ש"מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה, דכתיב: בשר חמורים בשרם, וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כג,כ). ופרש"י ז"ל "הא דאמרו רבנן אין אב למצרי - ואפילו היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי, כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דיש לו שאר מן האם כשאר ישראל גמור ואין לו שאר אב - לא תימא משום שטופי זמה הוא ולא ידעינן אבוה מנו, אבל היכא דידיע - כגון אביו ואמו חבושים בבית האסורים - דלא נבעלה לאחר, חיישינן. ואי נולד בקדושה, דליכא למימר כקטן שנולד, ליהוי ליה נמי שאר אב, דהא ודאי אבוה הוה. דהא שני אחין תאומין כו' - ה"ג, וקאמר לא חולצין ולא מייבמין - ומסיפא יליף טעמא. דאי מרישא, לא מצי למילף, דאפילו שאר האם אין לו, וטעמא לאו משום דזרמת סוסים הוא, אלא משום שכקטן שנולד דמי".
מבוארים דברי רש"י דמהא דבלידתו בקדושה יש לו שאר מן האם מוכח דאין בו דין "כקטן שנולד דמי". כי אם היה בו דין "כקטן שנולד", שוב נותק הקשר בין הוולד והאם ובין העיבור, וממילא למרות שלידתו בקדושה מאמו - לא היה לו שאר מן האם כלל. וע"כ מסיפא, דתנן דיש לו שאר מן האם, מוכח דאין בו דין כקטן שנולד, ונשאר וולד זה ואמו קשורים לעבור, ולכן יש להם קירבה, וא"כ מפורשת דעת רש"י דיחוס הוולד הוא אחר האם מהעיבור ולא האם מהלידה [49 ]. ותימה שנתעלמו דברי רש"י מפורשים אלו מכל הגאונים שדנו בשאלה זו [*50 ].
1. הסבר רש"י: חלות גירות האם מהני לעובר
אמנם בטעמא דרש"י דבעובר אין דין כקטן שנולד צריך ביאור. ושמעתי ממו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל בשם הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, דנקיט בפשיטות בדעת התוס' דמעוברת שנתגיירה - וולדה גר דאוריתא, אף למ"ד עובר לאו ירך אמו, וכדעת הגרעק"א (לעיל פרק ד). אמנם ביאר דרך אחרת בטעם הדבר: אמנם עובר זה זקוק למעשה גרות נפרד - הטבילה, וכדאמרן, אבל לגבי חלות הגרות, חלות הגרות של האם מהני לעובר, דלגבי זה ודאי הוי ירך אמו (וכפי שאנו ביארנו לעיל דעת הגרעק"א לגבי "דעת לגרות", דמהני דעת האם לעובר משום דלגבי דעת הוי ירך אמו). וע"כ אף דאין זכיה לקטן הוי וולד זה גר גמור דאוריתא, דזכיה בעין בחלות הגרות, ובעובר זה מהני חלות הגרות דאם לעובר.
וס"ל לרש"י ז"ל דאף דין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" נובע לא מצד מעשה הגרות, אלא מצד חלות הגרות. וקטן זה, כיון דלית ביה חלות גרות כלל (דחלות דאם מהני ליה), שוב אין בו דין כקטן שנולד. וע"כ מה שחייב באשת אח ויש לו שאר מהאם, זה מצד העיבור הראשון. ולולי דאפקריה רחמנא לזרעיה, היה לו אף דין יחוס וקירבה לאב (שלא התגייר) [51 ].
ועדיין צ"ע: אמנם לעוברים אין דין תינוק שנולד, דאין בהם חלות של גיור, אבל לאם דיש לה חלות של גיור יש דין תינוק שנולד. וא"כ האיך יש להם שאר מן האם, הרי היא אינה אימם, כי היא כבריה חדשה כיון שנתגיירה. ע"כ צ"ל דמכיון דחלות הגרות דאם מהני לעובר, אף דיש לאם דין תינוק שנולד, היינו לשאר העולם, אבל לגבי מי שאותה חלות של גרות חלה גם עליו - לא אמרינן כתינוק שנולד [52 ]. וא"כ לאם יש דין תינוק שנולד לכל העולם, אך לא לגבי העובר, דלגביו היא אמו. ולעובר אין דין תינוק שנולד כלל, ולכן יש להם שאר מן האם וחייב משום אשת אח.
2. הסבר הש"ך שמבחין בין תאומים לשאינם תאומים
ועל פי דברים אלו אמר מו"ר הגר"ש זצ"ל שניתן לבאר קצת שיטת הש"ך [53 ]. רש"י וכל הפוסקים ס"ל דשני אחים תאומים לאו דווקא, אלא אפי' אחד הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני נולד לגמרי ישראל, ג"כ חייבין משום אשת אח, וכן פסק הב"י [53 ]. ובש"ך כתב דברמב"ם חזינן דתאומים דווקא. וכוונתו [54 ] דלמ"ד תאומים לאו דווקא, צ"ל דמאי דאמרינן "תאומים" הוא לרבותא, דאפי' תאומים (שהם טיפה אחת שנחלקה לשתיים) לא חולצין ולא מייבמים. אבל משום אשת אח חייב אפי' בלא תאומים. אבל הרמב"ם הביא להלכה שאחים תאומים שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבים משום אשת אח בהלכות איסור ביאה [55 ], ואילו את דין לא חולצין ולא מייבמין פסק במקום אחד [56 ], מכאן הוכיח הש"ך דס"ל דתאומים דווקא, דאל"ה היה לרמב"ם לחדש טפי, דאפי' אחד הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני ישראל גמור, ג"כ חייבים משום אשת אח (ודוחק לומר דכוונת רמב"ם דאין לאח בנים, וקמ"ל דחייב משום אשת אח למרות שיש דין יבום, דלא לא מיירי ביבום). אמנם בדגול מרבבה [57 ] העיר דהרמב"ם עצמו כתב [58 ] שתמר היתה אחות אבשלום מאמו, שנולדה מביאה ראשונה של יפת תואר, והיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. ומוכח דס"ל דאף כשהאח השני ישראל גמור (כאבשלום) אסור.
ומ"מ סברת הש"ך לחלק בין תאומים ללא תאומים טעונה בירור. אמנם לפי דברי הגרי"ז הלוי זצ"ל אמר מו"ר הגר"ש זצ"ל לבאר, דהנה אמנם מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין לו דין כקטן שנולד, דאין להם חלות גרות (דחלות גרות דאם מהני להם), אבל לאם הרי יש דין קטן שנולד. רק דאמרנו דלגבי העובר שעליו חל גם חלות הגרות שלה אין לה דין קטן שנולד. אבל לגבי שאר העולם יש לה דין קטן שנולד גמור. וא"כ לבנה שנולד לה כולו בקודשה, לגביו אמו כקטן שנולד מזמן הגרות, וא"כ לגביו אין מי שנתעברה ממנו לפני גרות אחיו, ואינו מתייחס אליו. ולכן ס"ל לש"ך, דכיון דלגבי זה שכולו בקדושה, הראשון שהורתו שלא בקדושה אינו מתייחס לאמו, שוב אין בו איסור אשת אח. אמנם שאר הפוסקים ס"ל דלא בעינן כדי שיאסר באשת אח, ששני האחרים יוולדו מאותה אם. מספיק שלשניהם יש אותה אם - שהרי היא אמו גם של זה שהיה עובר כשנתגיירה, דלגביו אין לה דין כקטן שנולד. ומכיון שלשניהם יש אותה אם, שוב יש להם דין אחים, וחייב משום אשת אח.
לגופו של דבר מפורשת דעת רש"י שיחוס הולד הוא אחר זמן העיבור, ולא אחר מי שילדתו. ולפי"ז עובר שהושתל ודאי שלא יתייחס לאשה שילדתו, וכדעת הגאון בעל ציץ אליעזר, ודלא כהסכמת הגאונים במאמריהם בתחומין [59 ].
מסקנת הדברים
בסוגיית מעוברת שנתגיירה יש ד' שיטות ובהן תלויה שאלתנו לגבי יחוס עובר שהושתל לרחם אחרת:
א. דעת הבית יעקב ואב"מ ועוד אחרונים - הדין שמעוברת שנתגיירה בנה גר דאוריתא, וחייב משום אשת אח ויש לו שאר מן האם, הוא רק למ"ד עובר ירך אמו. אבל למאי דקיי"ל עובר לאו ירך אמו, אינו אלא גר מדרבנן, וממילא מדאורייתא אין לו שום שאר מהם. לדעה זו, למאי דקיי"ל עובר לאו ירך אמו [60 ], אין שום ראיה לנדון דידן לגבי השתלת עובר.
ב. דעת הגרעק"א והדגול מרבבה - אף למ"ד עובר לאו ירך אמו, מעוברת שנתגיירה בנה הוא גר גמור דאורייתא. אף דיש בו בעובר זה (למ"ד לאו ירך אמו) מעשה גרות וחלות גרות נפרדת, מ"מ דעת האם מהני לעובר, דלגבי דעת הוי ירך אמו. וחייב באשת אח ויש לו שאר מן האם, משום דע"י הלידה מתייחס לאם, דהיחוס לאם נקבע למי שילדתו.
לדעה זו מוכח מסוגיין דעובר שיושתל ברחם אחרת, יתייחס למי שילדתו ויהיה כבנה לכל דבר. אמנם אם יושתל עובר של נכרית ברחם ישראלית, לכשיוולד יהיה גוי גמור, ולכשיתגייר יהיה כקטן שנולד, וללא שום יחס לאמו. זה כדעת הרא"י - כלאב שליט"א.
ג. דעת הזכר יצחק - לא רק שהלידה יוצרת יחס לאם, אלא גם עצם הלידה לבת ישראל עושה אותו לישראל גמור, וכלל לא צריך העובר לא למעשה גרות ולא לחלות של גרות. ולכן ודאי דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו, גיורת שנתעברה יהיה בנה גר דאוריתא, וחייב באשת אח ויש לו שאר מן האם. רק דמ"מ צריך טבילה לסלק ממנו את הפסול גוי שיש בו (למרות שהוא ישראל כשר, וכמו בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, שלמרות שהוולד ישראל כשר, יש פוסקים הסוברים שטעון טבילה לסילוק הפסול של הגוי). וזהו דאמר רבא בגמרא דמהני ליה טבילת האם, דכיון ד"היינו רביתיה" אינה חציצה לטבילתו.
לדעה זו פשוט כדעת הרז"נ גולדברג, דאף עובר של נכרית שיושתל ברחמה של ישראלית, אף שזקוק לטבילה לסלק פסול של גוי (ולדעת הרז"נ גודלברג: לגיור ממש), מ"מ יתייחס לאמו-יולדתו כבנה לכל דבר.
ד. דעת רש"י - אמנם מעוברת שנתגיירה בנה גר דאורייתא אף למ"ד עובר לאו ירך אמו. זה משום שאף שלגבי העובר זה מעשה גרות נפרד, אבל חלות הגרות דהאם מהני לעובר (כי לגבי זה ודאי הוי כירך אמו), וזכיה בעינן רק בחלות הגרות. אולם מכיון שאין לעובר זה חלות גרות, אין בו כלל דין "תינוק שנולד" (כי דין זה נובע מחלות הגרות). ולכן נשאר קשור למעשה העיבור הראשון. ולכן אף דיחוס לאם נקבע ע"י העיבור, ולא ע"י הלידה, מ"מ לעובר זה יש קשר לעיבור, ולכן חייב משום אשת אח, ויש לו שאר מן האם.
לדעה זו בנדון דידן ודאי שלא יתייחס הוולד לאם שברחמה הושתל, אלא רק למי שנתעברה ממנו. זה כדעת הר"א ולדנברג שליט"א.
נספח
לאחרונה נתחדש סוג נוסף של הפרייה מלאכותית, המכונה GIFT. להלן תיאור קצר של התהליך.
לאחר הכנת זרע של הגבר, נערך באשה לפרסקופיה, שהוא תהליך בו מוציאים מהשחלה של האשה ביציות. ביציות אלו (לאחר טיפול מסוים) מעורבבות יחד עם הזרע של הגבר, ומוחזרות מיד - באותו לפרסקופיה לשחלה של האשה. תהליך הפריית הביצית מתרחש בתוך השחלה של האשה.
טיפול זה לרוב אינו יעיל כאשר חוסר הפוריות של הזוג נובע מהאשה. כמובן שהוא בלתי אפשרי אא"כ יש לאשה לפחות שחלה אחת המתפקדת כראוי (ואינה סתומה). אולם נמצא שתהליך זה יעיל ביותר בחוסר פוריות מסיבות בלתי ידועות, או בחוסר פוריות הנובע מהגבר. הוכח שבתהליך זה ניתן ליצר מצב של הריון, גם כאשר פוריות הזרע של הגבר נמוכה ביותר, וזאת ללא צורך בעירבוב הזרע עם זרע של גבר אחר.
לאחרונה הוחל, ע"פ פירסומים בכלי התקשורת, בטיפול מסוג זה, אף בארץ, בביה"ח בלינסון.
ונראה שאף לדעת רש"י, במקרה שלפנינו יתייחס העובר אחר אמו. שהרי מעשה העבור עצמו קרה בתוך שחלת האשה, וכדרך כל הארץ. ולא מסתבר כלל לתלות היחס לאם במעשה של ביאה כדרך כל הארץ (אף שלגבי האב ודאי שיש דעות שהיחס תלוי במעשה ביאה, ואף בהזרעה מלאכותית לא יהיה יחס לאב) [62 ]. וא"כ בהפרייה מלאכותית בצורה זו לכל הדעות יהיה יחס בין האם לבין הבן.
יתירה מכך, נראה שאף הרב אליעזר ולדנברג שליט"א יתיר מעשה זה, ואפשר שיודה שיש יחס בין האם לבין הוולד. שהרי הוא עצמו התיר הזרעה מלאכותית מזרע הבעל [63 ], ומודה שבהזרעה מלאכותית הוולד מתייחס אחר האם (ואולי גם אחר האב); וזאת משום שתהליך העיבור והפריון לאחר מכן הוא כתהליך הרגיל וטבעי של ההריון. וא"כ אף במקרה דנן יחול אותו דין. אמנם יש סברא לחלק, שכיון שהביצית הוצאה מהשחלה של האשה, אף שהוחזרה אח"כ, הרי "דמכיון שדרכה הטבעית של הביצית להיות מחוברת לגוף האשה ולפרות שם, אם כן ברגע שתולשים אותו מגופה ומנתקים אותה ממקום גידולה מתבטל הקשר היחסי בינה לבין האשה" [64 ]. אמנם אף הרב וולדינברג שליט"א לא כתב כן אלא בדרך האפשר, וכצירוף לעיקר האיסור לדעתו, בהפריית מבחנה. ולכן אפשר שבנדון דידן יודה להתיר, ושיש יחס בין הוולד לבין הוריו.
מקורות והערות
* לע"נ אמי מרת מנוחה הכ"מ, שחינכה אותי לתורה ועבודה. נפטרה בפורים דפרזים, תשמ"ה.
1 . אסיא, חוב' לג, תמוז תשמ"ב (כרך ט חוב' א) עמ' 13-6; שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן מה. וראה הרב יהודה גרשוני, תינוקת המבחנה הראשונה בעולם לאור הלכה, אור המזרח חוב' צב, תשרי תשל"ט, עמ' 21-15, הנוטה ג"כ לדעה שאין ילד שנולד מהפרית מבחנה מתיחס לא לאביו ולא לאמו. ועל כן ס"ל דאין האב מקיים מצות "פרו ורבו" בילד זה. אמנם ס"ל דמ"מ מצות "לשבת יצרה" קיים, ולכן נטה להתיר בזוג נשוי כבהערה הסמוכה.
2 . ולכן אסר נטילת ביצית מאשה, והפרייתה במבחנה ע"י זרע בעלה, והשתלתה חזרה ברחם באשה, אפילו אם זו הצורה היחידה בו יוכלו ללדת.
3 . אסיא חוב' לד, תשרי תשמ"ג (כרך ט חוב' ב) עמ' 5. וראה הרב יהודה ד' בלייך, הבעיות בהולדת תינוק המבחנה מבחינת היהדות, אור המזרח, שם עמ' 14-12.
4 . ולכן נטה להתיר בזוג נשוי חשוך ילדים. וע"ש בהערת המערכת עמ' 35.
5 . תחומין ה עמ' 267-248. מחלוקתם תלויה לכאורה בחקירתו של האמרי משה סי' כז סק"ז, שהסתפק אם הלידה יוצרת יחס משפחתי או גם יחס לאומי לעם ישראל. ועי' להלן.
6 . אמנם כבר קדמם בזה הרב משה הרשלר, הלכה ורפואה כרך א פ"ו עמ' שטז; הרב משה הלוי סולוביצ'יק, בדין תינוק המבחנה, אור המזרח, גליון ה100-, תשמ"א, עמ' 128-122.
7 . אמנם הרב מ' סולוביצ'יק, שם (עמ' 125) כתב בשם אביו, הגאון הרב אהרן סולוביצ'יק שליט"א, דמעוברת שנתגיירה תוך מ' יום, בנה ישראל גמור ואינו זקוק לגיור ולדין "היינו רביתיה". ולפי"ז עובר שנוצר מביצית של נכרית, שהושתל ברחם ישראלית תוך מ' יום ליצירתו (והמציאות שמשתילים אותו תוך 7-5 ימים, מיד אחר קליטת הזרע), הוא ישראל גמור ואינו זקוק לגרות כלל.
8 . ראה נועם כרך א', דברים שהובאו בשם הרב ישראל זאב מינצברג. קיצור דבריו: עה"פ (בראשית מו,ו): "ושאול בן הכנענית", פירש רש"י: "בן דינה שנבעלה לכנעני... עד שנשבע לה שמעון שישאנה". ותמה האיך שמעון נשא אחותו. ואי תימא שנתגיירו, מ"מ אחותו מאמו אסורה לו מדרבנן (עי' יור"ד סי' רסט). ותירץ ע"פ הפסוק (בראשית ל,כא): "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה", דפירש הטור עה"ת בשם אביו הרא"ש (ומקורו בתרגום יונתן; וכ"ה בבעלי התוס' עה"ת; מהרש"א נדה לא,א בח"א; אמנם רש"י גופא פירש "ונהפך לנקבה", ועי' תו"ש שם) שרחל נתעברה בדינה, ולאה ביוסף, ומתפלת לאה נתחלפו ברחם אמותיהן. וא"כ לעולם לא היתה דינה אחות שמעון מהאם. ומ"מ קראתו התורה בת יעקב "ואת דינה בתו" (בראשית מו,טו), חזינן דבהזרעה מלאכותית(!) מתייחס לאב.
ודבריו צע"ג, דמנ"ל דהשבטים קיימו כל התורה, אף איסורי דרבנן, דאפשר דזה נאמר רק באבות (ועי' משך חכמה דברים ה,כז); ועוד דלא מצינו גרות בבני יעקב (אלא באברהם ואח"כ במעמד סיני); וגם אין זה דומה כלל להזרעה מלאכותית, שהרי יעקב עיבר את נשותיו כדרך הארץ, ורק אח"כ נתחלפו? אולם בעיקר דבריו יוצא דדינה אינה בת לאה, ולפי"ז בתינוק מבחנה אין יחס בין הוולד לבין אמו שילדתו (כאשר הביצית באה מתורמת אחרת). אבל זה תימא, שהרי במפורש נאמר: "ותצא דינה בת לאה" (בראשית לד,א); ועוד, לדבריו גם יוסף אינו בן רחל, והרי בבראשית לה,כד נאמר: "בני רחל יוסף ובנימין"? אמנם ראה הרב מ' הרשלר, שם (הערה 6), פ"ט (עמ' שיט); והרב מ' סולוביצ'יק, שם, עמ' 125-124, 128, שהוכיחו מתרגום יונתן זה להיפך, שמכאן ראיה שבהפריית מבחנה מתיחס הוולד לאם שילדתו, שהרי התורה קראה ליוסף בן רחל, ולדינה בת לאה. אולם גם דבריהם צ"ע, דמנ"ל לדמות מעשה נס למעשה הרופאים. נראה פשוט דלאחר שהקב"ה החליף יוסף לבן רחל ודינה לבת לאה ודאי גם מבחינה גנטית נהפך יוסף לבן רחל ודינה לבת לאה. ובכלל, אין למדים מאגדות.
והעיר לי הרב שלמה מן ההר שליט"א שמהא שנקרא "בן" או "בת", או שכתב "ילדה", אין כלל ראיה שהוא בנה ומתייחס אחריה. שהרי כלל בידינו (מגילה יג,א) ש"כל המגדל... בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וכוונת חז"ל שתיבת "ילד" כוללת שני פירושים - א. הולדה ביולוגית. ב. גידול. וכן תיבת "בן" ו"בת" כוללים גם כן שני פירושים אלו - יחס ביולוגי, ויחס למי שגידלו, וכמה שמצינו באביי "אמרה לי אם", שביארו חז"ל שכוונתו לאומנת שגידלתו (ראה קידושין לא,ב וש"נ). וגם בלשון המקרא מצאנו (שמואל ב כא,ח): "ואת חמשת בני מיכל בת-שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתית", וביארו חז"ל (סנהדרין יט,ב) דמירב ילדתם ומיכל גידלתם. ואפילו בלשון תורה, כבר הביא הרמב"ן עה"פ (במדבר כו,מו): "ושם בת אשר שרח" מתרגום אונקלוס (ולא ליתא באונקלוס), דבת בנו היתה, ע"ש.
וראה משך חכמה, פרשת ויגש, עה"פ (מו,כב): "אלה בני רחל אשר ילד ליעקב" שדייק מהא ששינה הפסוק לשונו מכל האמהות שכתב בהם "אשר ילדה ליעקב" ולא "אשר ילד". וכתב דטעם הדבר כדברי התרגום יונתן, ע"ש. אמנם פשטיה דקרא הוא שרחל "עיקרו של בית" וכדפרש"י עה"פ (שם יט): "בני רחל אשת יעקב", וע"כ ילדיה נקראים "ילד ליעקב", עי' רשב"ם כה,יט.
ובעיקר דברי התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל צ"ע, שכל דיוקו מהא דליתא בלאה לגבי דינה "ותהר", כמו בכל שאר הילדים. אבל ברחל לגבי יוסף מקרא מלא כתוב (בראשית ל,כג): "ותהר ותלד בן... ותקרא את שמו יוסף", וא"כ מפורש שרחל עצמה הרתה את יוסף.
9 . צז.ב.
10 . יבמות כב,א. וש"נ. ועי' משך חכמה פרשת ואתחנן עה"פ "שובו לכם לאהליכם" (דברים ה,כז).
11 . יבמות צח סע"א (וראה ב"עץ הדר" למרן הגראי"ה קוק זיע"א, ריש סעיף א).
והנה אפשר לחלק בין מעוברת שנתגיירה לבין הפריית מבחנה, דבמעוברת שנתגיירה אין לו לוולד זה אם ביולוגית, דלגבי אמו הביולוגית - בעלת הביצית - אמרינן "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", והלכה זו יוצרת נתק מוחלט בינו לבינה. ועל כן אין לו אם אחרת אלא זו שילדתו (שמבחינה מציאותית היא גם אמו הביולוגית, כמובן, אבל מבחינה משפטית, אחת אחרת לגמרי, מצד דין "כקטן שנולד דמי"), ולכן מתייחס ליולדתו. אבל בהפריית מבחנה, יש לו לוולד גם אם ביולוגית - תורמת הביצית, וגם אם שילדתו. ואפשר שבכה"ג מתייחס לאמו הביולוגית, ולא ליולדתו, (וראה במאמרו של הרב מ' סולוביצ'יק, שציינתי בהערה 6). אמנם הדימוי למעוברת שנתגיירה מבוסס על ההנחה שאם ילד מתייחס אחר מי שילדתו, שוב אין נפק"מ אם יש לו גם אם ביולוגית טבעית.
12 . יא,א, ד"ה מטבילין אותו.
13 . בסוגיא בכתובות יא,א, וע"ש בהפלאה.
14 . יבמות עח,א-ב. וראה ד"ר נחום מ' ברונזניק, למקורו והגדרתו של גר שנתגייר כקטן שנולד, אור המזרח, פט (תשרי תשל"ח).
15 . אבן העזר ד,ג; יג,ד. ועי' פתחי תשובה יו"ד רסח,ח מה שכתב בשם ספר תפארת למשה.
16 . יבמות לז,ב - צח,א.
17 . אסורי ביאה יד,יד; יור"ד רסט,יד.
18 . ראה בדו"ח לגרעק"א כתובות יא,א ד"ה והתוס' לא נחתו לכך, שכתב: "דכיון דקי"ל עובר לאו ירך אמו הוא". וראה הערה 20.
19 . שם (לעיל הערה 5) פרק ד' סע' 4. וראה מאמרו של ד"ר מ' ברונזניק (הערה 14).
20 . אמנם אין הדבר פשוט כ"כ שהרמב"ם והשו"ע פסקו דעובר לאו ירך אמו, ויתכן שס"ל שבאמת עובר ירך אמו. ראה לח"מ הל' עבדים ז,ה; מלא רועים ערך "עובר ירך אמו" אות ח; שד"ח ערך "עובר ירך אמו" (כרך ה עמ' 237); ש"ך (ושאר נו"כ) יור"ד סי' עט סק"ח (וראה הערה 33 שציטטתי לשון המהר"ל שתפס בפשיטות דקיי"ל עובר ירך אמו).
21 . עי' קובץ הערות ליבמות (לגר"א ווסרמן הי"ד) סי' עג סע' יב. ועי' לעיל הערה 7.
22 . וכעין סברא זו כתב ר"י ענגל בבית האוצר ערך אב, עי' להלן סוף הערה 33.
23 . הרז"נ גולדברג, שם (הערה 5) פרק ו' (עמ' 257) תפס בפשיטות כצד א' בחקירתנו, שעובר שהושתל ברחם אחרת יחשב כירך מי שהושתל אצלה.
24 . בדו"ח כתובות שם.
25 . יבמות עח,ב "דהיינו רביתיה", ועי' לעיל מש"כ בפנים בסמוך להערה 14.
26 . וע"ש בדו"ח מה שפילפל בזה עם בנו.
27 . מז,א ד"ה מ"ט. וכעין דברים אלו בקהלות יעקב כתובות סימן י, ע"פ דברי הר"ן בפרק אלו טרפות, ע"ש.
28 . תמורה ל,ב; סנהדרין פ,א.
29 . כתובות שם.
30 . יו"ד רסה,ו.
31 . גם הגרז"נ גולדברג במאמרו הנ"ל פ"ו (עמ' 256) פירש דכוונת הדגול מרבבה ב"אשלי רברבי" לפלוגתא דעובר ירך אמו.
והנה הגמ' ביבמות (מב,א) נתנה טעם לדין דכל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים: "אמר רב נחמן אמר שמואל משום דאמר קרא (בראשית יז,ז) "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך", להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני (דהיינו שלומדים מהפסוק שצריך שנדע זרעו של מי הוא, וזאת למרות ששמואל סובר דאין לחשוש לתקלה, שהרי אפשר להחמיר בוולד כספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לשני, ולא יהיה תקלה). מתיב רבא: לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים, הכא מאי להבחין איכא (=גר שנתגייר ואשתו עמו צריכים להמתין ג' חדשים לפרוש זה מזה, והכא מאי להבחין איכא - הרי אין כאן ראשון ושני - רש"י). איכא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה".
לכאורה מסוגיא זו ניתן להכריע ספקו של הדגול מרבבה: שהרי בסוגיא זו ודאי מדובר שגם הב"ד וגם הגיורת לא יודעים שהיא מעוברת (-שהרי לכן ממתינה ג' חדשים כדי שיתברר אם מעוברת או לא). ואי נימא דכשלא ידעו היא או הב"ד דמעוברת אין הולד ישראל, מאי מתיב רבא, ודאי צריך הבחנה, להבחין ולהבדיל בין ישראל לעמים, בין אם הוולד ישראל או גוי. אלא מוכח דאפילו לא ידעו מ"מ הולד גר גמור.
אמנם התוס' ביבמות עח,א ד"ה "אלא דאמר רבא" אמרו דרבא ודאי בהדיא אית ליה דעובר ירך אמו, ע"ש. וא"כ לפי פירושנו במש"כ הדגול מרבבה "ותליא באשלי רברבי" דכוונתו בפלוגתא דעובר ירך אמו, ניחא. דהכא בעל התיובתא הוא רבא, הסובר דעובר ירך אמו, ולכן העובר ודאי גר גמור, אפי' לא ידעו לא היא ולא הב"ד שהיא מעוברת (וראה גם באב"מ סי' יג סק"ד שתירץ קושיא אחרת בדרך דומה, דרבא לשיטתו דעובר ירך אמו).
אמנם מ"מ צ"ע: הרי וולד זה, אם בן ט' ולראשון - אינו מתייחס כלל לאביו הגר, שהרי יחס לאב תליא לכאורה בזרע האב, וברגע ההזרעה ע"י האב. וכיון שקטן זה התגייר (בהיותו עובר) לאחר ההזרעה של האב, חל עליו דין "קטן שנולד", ואין לו יחס לאביו שמלפני הגרות. ועוד, גם האב התגייר, וגם עליו יש דין "כקטן שנולד" ושוב אין לו יחס לבנו. ועוד, גם לולי דין "קטן שנולד" אין קטן זה מתייחס לאביו, שהרי בזמן ההזרעה היה האב גוי, ובגויים אין יחס לאב כלל, דאפקריה רחמנא לזרעיה, וכדברי רבא עצמו ביבמות צח,א. וא"כ צריך הבחנה אם בן ט' - ואינו בנו של אב זה, או בן ז' והוא בנו של גר זה, וצע"ג (וע"ש במהרש"א על רש"י. ולא הפנה לרבא עצמו ביבמות צח,א ולרש"י שם, וצ"ע). ועי' להלן הערה 48.
32 . אמנם עיין בחידושי הגר"ש שקאפ למסכת יבמות סימן מא סק"ג, דס"ל דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו, מהני טבילת האם לעובר - אפי' לא מכוונת עבורו. ומוכח מדבריו שאפילו לא יודעים לא היא ולא הב"ד דמעוברת, מ"מ מהני כיון שסו"ס העובר היה במים.
33 . וכן תפס בפשיטות אמרי משה סי' כז אות ב, ד"הלידה שאח"כ עושה אותם אחים". והנה הרז"נ גולדברג, במאמרו הנ"ל פרק א (עמ' 241) הוכיח בדעת הגרעק"א בהיפך, דהולד מתייחס אחר האם שעיברה אותו. דס"ל לגרעק"א (בגליון יור"ד פ"ז ו) דבהמה מיקרי "אם" (לגבי איסור בשר בחלב, דבעינן ראויה להיות "אם") משעת העיבור. אמנם נראה שפשוט לחלק בזה:
א. אפשר שכל זמן שמעוברת מיקרי "אם" מחמת העיבור, וע"כ מיקרי ראויה להיות אם בראויה להתעבר. אבל לאחר שאינה מעוברת, שוב לא מיקרי אם מחמת העיבור אלא מחמת הלידה - ואם לא ילדה אותו שוב לא מיקרי אם.
ב. אמנם "אם" מיקרי מחמת העיבור, אבל "אם שלו", שיהיה לה יחוס לעובר, זה לא תליא בעיבור אלא בלידה (אמנם זה דלא כסברת ר' יוסף ענגל בבית האוצר ערך "אב" דס"ל ד"אם-בן" הם שמות מצטרפים ותלו בהדדי, ע"ש).
ג. ובכלל דבריו תימא, דאיהו גופיה נחית לחלק בגדר "אם" לגבי דינים שונים בתורה, ע"ש בתשובתו להשגת העורך (עמ' 272-270), וא"כ פשוט לחלק דלגבי "לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד,כא) דבעינן ראויה להיות אם, די לנו בראויה להתעבר, אבל לגבי דיני יחוס בעיני לידה.
עוד הביא במאמרו הנ"ל, פרק ג' (עמ' 252), מבית האוצר לר"י ענגל שם, להבדיל בין אב לאם, דאב נחשב לאב גם כשהבן עובר, ואילו אם אינה נחשבת לאם עד שתלד. דאיתא במסכת מגילה (יג,א) שאסתר כשעיברתה אמה - מת אביה, וכשנולדה מתה אמה. ופרש"י ז"ל: "ובמות אביה ואמה תו למה לי- מאחר דכתיב כי אין לה אב ואם, אלא ללמדנו שאפילו יום אחד לא היה לה אב ואם. בשעה שנתעברה אמה, מת אביה - נמצא שלא היה לא אב משעה שנראה להקרות אב. וכשילדתה אמה מתה - ולא נראית לקרות אם". וביאר הר"י ענגל בטעם החילוק שבין אב לאם, דכיון דעובר ירך אמו, א"א שתהיה אמו של אבר שלה (וכעין זה כתבתי לעיל בדעת האב"מ ובית יעקב, עי' הערה 22), ורק דלגבי האב צ"ל דאינו כירך אמו, ע"ש. והביא שכן מפורש באור חדש למהר"ל על פסוק זה: "והיינו עברתה, מת אביה - שבאותו שעה נעשה אביה. ובשעה שנעשית לה אמה - וזה בשעה שנולדה, דבשעת העיבור כיון שלא פי' הולד ממנו (צ"ל: "ממנה") לא נקרא עדיין אמה. משא"כ אצל האב שמיד שנתעברה ממנו נקרא אביה. ואצל האם ק"ל עובר ירך אמו, וכשילדתה מתה אמה". ולדבריהם סוגיא דהתם כמ"ד עובר ירך אמו. אבל הגרעק"א כתב דבריו כהלכתא (לפי סברתו) דעובר לא ירך אמו, ואז אין לחלק בין אב לאם. אמנם הרז"נ גולדברג בעצמו כתב בטעם החילוק בין אב לאם: "שאב אינו קשור בלידה, ולכן עיבור גורם לקרותו אב. אבל באמהות הלידה היא הקובעת ולא העיבור, כיון שיש לה לידה". וכעין סברא זו במי-נפתוח ליבמות (צח,א; ועי' הערה 51). ולסברתם אין הכרח להעמיד הסוגיא דווקא כמ"ד עובר ירך אמו, וצדק רז"נ גולדברג בהשגתו לגרעק"א.
(ולגבי אב אי מיקרי משעת העיבור, ראה גם דברי הגר"א בקול אליהו ריש כי תצא, בקרא ד"והיה הבן הבכור לשניאה", ודו"ק).
34 . במאמרו בתחומין סעיף ב (עמ' 262-261). ועי' אמרי משה סי' כז סק"ז.
35 . סימן ד (לר' יצחק מפוניבז').
36 . יבמות עח, א.
37 . יבמות צז,ב ועוד.
38 . עי' אמרי משה סי' כז סק"ו.
39 . עי' בזה בפתחי תשובה אהע"ז ז,א. וראה גם במאמרו של הרז"נ גולדברג שם הערה 6 (עמ' 255).
40 . אין כוונתו דבעינן טבילה כדי שיקבל קדושת ישראל, דכיון שנולד מבת ישראל, הוא ישראל גמור, ואף קדושת ישראל יש לו. רק דמ"מ יש בו פסוק זה ועי' להלן. וראה במאמרו הנ"ל של רא"י כלאב סימן ד (עמ' 263). ועי' בחידושי הגרנ"ט כתובות יא,א; אמרי משה סי' כז ס"ק ג-ט, וסקי"ט בסוף.
41 . סח,ב ד"ה ולדה כמוה מנלן.
42 . שמות כא,ד.
43 . קידושין סט,א. ועי' אב"מ סי' ד' סקי"ג; אמרי משה שם ס"ק טז-יח.
44 . עי' ירושלמי קידושין (פ"ד סוף ה"ז, ובפ"מ וק"ע שם. ובנועם ירושלמי ביאר דכוונת הירושלמי דע"י דבריו נעשים בניו כבני עכו"ם הבא על בת ישראל דטעונים טבילה. ומ"מ שרי לטובלו בשבת, דאין זה טבילת גרות, דהולד כשר, אלא טבילת טהרה בלבד לסלק לפסול של עכו"ם, וכדברי הזכר יצחק.
45 . וכן ס"ל נמי לגר"ש שקאפ שם (הערה 40); ולאמרי משה שם ס"ק ו-ז.
46 . במאמרו, פרקים ה-ו (עמ' 257-255). וזה שלא כדעת הגרעק"א דס"ל שכשיתגייר יהיה כתינוק שנולד וללא יחס לאמו היולדתו (וכן סבירא ליה לרא"י כלאב, כדאמרן בסוף הסעיף הקודם). ועיין במנחת חינוך מצוה תקסג דס"ל דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו (ואף שהביא לדברי האב"מ דלדעה זו צריך הקטן גיור נפרד), מכל מקום מתייחס אחר אמו שילדתו (ולדעת האב"מ צריך לומר דלפחות עד הגיור דאורייתא, דאפשר שאז הוי כתינוק שנולד). והוכיח כן מגמ' (יבמות עח,א) שמצרית מעוברת שנתגיירה - בנה מצרי שני. ובגמ' לא תלוי שם בהיות אביו מצרי - למרות שבעכו"ם הולד הולך אחר האב. אלא חזינן דכיון שנתגיירה לפני הלידה הולד הולך אחר האם שילדתו, ולא אחר האב, ע"ש (וראה אב"מ סי' ד סק"ז, וצ"ע).
וראה גם בעיטור שער השני הל' שחיטה (כח ע"ג), שכתב: "ואותו ואת בנו דאסור דווקא דאתיליד. אבל שחט ליה לחיותא ואשכח ליה וולד, לא מחייב משום או"ב, דכתיב (ויקרא כב,כז): 'שור או כשב או עז כי יוולד", לא מתקרי בן עד דנפיק לאוויר העולם. וכתיב (בראשית טז,יא; שופטים יג,ה.ז): 'הנך הרה ויולדת בן' (- ולא, הנך הרה בן ויולדת) וכן בדוד ה"א 'בני אשר ממני' (אשר יצא ממעי -כצ"ל, והוא בשמואל ב טז,יא - שער חדש שם אות נז)". וע"ש בשער חדש אות נו. והנה גם לדעת העיטור לא מיקרי בן עד הלידה. ולסברת בית האוצר שם (הערה 33) ד"אם-בן" ו"אב-בן" הם שמות מצטרפים דתלו אהדדי, הרי גם אביו ואמו מיקרי אב ואם רק לכשנולד. ומסתבר לפי"ז שמתייחס אחר אמו שהיתה בשעת הלידה. ועי' הערה 33.
47 . והנה אנן פסקינן להלכה שגוי ועבד הבא על בת ישראל, הוולד ישראל כשר, ואינו זקוק לגרות או לטבילה, אף לא לצורך הסרת ה"פסול גוי" שעליו. ובטעם הדבר, דשונה גוי ועבד הבא על בת ישראל ממעוברת שנתגיירה, צ"ל שבגוי ועבד הבא על בת ישראל, כיון שנזרע זרעו ברחם ישראלית, אפקריה רחמנא לזרעיה, ופקע מזרע זה שם זרע של גוי. אבל במעוברת שנתגיירה, כיון שבזמן ההזרעה היתה נכריה, א"כ זרע הנכרי נזרע בנכריה. ועל כן, אף דאין לו יחס, מ"מ חל עליו דין "פסול גוי" מחמת זרעו של אביו. ולכן אף לכשתתגייר אמו, עדיין יש עליו "פסול דגוי", וזקוק לטבילה לסלקו. ולפי"ז צ"ע אם בהפריית מבחנה מביצית של נכרית, יהיה הוולד זקוק לטבילה לסילוק ה"פסול גוי" שעליו. דזה פשוט, שאם הזרע הוא זרע של גוי, ודאי שיצטרך לטבילה, לדעת הזכר-יצחק, לסילוק ה"פסול גוי". שהרי זרע זה נזרע במבחנה, ואין עליו בזמן ההזרעה דין רחם ישראלית, שיחול עליו דין ה"אפקריה" של התורה. וממילא בזמן ההזרעה חל על הוולד שם גוי, וטעון טבילה לסילוק ה"פסול גוי" שעליו. אבל אם תופרה ביצית של נכרית מזרע של ישראל, צ"ע. דאפשר דגם הביצית של נכריה דיה כדי להטיל על הוולד "פסול גוי". אולם אפשר גם, דכיון דהזרע הוא של קדושה, והלידה היא בקדושה, אין בוולד זה שום פסול.
48 . יבמות צח, א. ועי' תוס' בכורות מו,א ד"ה נתגיירה מעוברת (וכבר ציין הרש"ש ביבמות שם שהתוס' לא הרגישו בדברי רש"י ביבמות. וע"ש בבכורות במעדני יו"ט על הרא"ש פ"ח ס"א אות ד, שגם לא הרגיש בדברי רש"י אלו, ועי' הערה 51).
אמנם עי' רש"י ביבמות שם בהמשך העמוד ד"ה: "נשא אחותו מן האם - שנולדה בהיותה עובדת כוכבים יוציא, ואע"ג דלאו אחותו היא, דכקטן שנולד דמי...". ושם גרס רש"י דמיירי בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. ומ"מ קאמר רש"י דיש לו דין קטן שנולד, וזה סותר דבריו בריש העמוד. אמנם בדוחק אפשר לפרש שכוונת רש"י שלאחותו שהתגיירה יש דין קטן שנולד.
איברא דכסתירה זה מצאנו גם בדברי הנ"י שם בסוגיא (לא,ב בדפי הרי"ף). דבפירושו למשנה ולגמרא משמע כמה פעמים כדעת רש"י דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין דין קטן שנולד. ומפורשים דבריו בסוגיית אחים תאומים: "ואי נולד בקדושה דליכא למימר כקטן שנולד...". ומ"מ בהמשך גרס כרש"י "גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה", ומ"מ פירש "יש להם שאר האם דמחמת קורבא, הלכך גזרינן בהן אפי' עכשיו שהוא כקטן שנולד". וסתר עצמו בדומה לסתירה ברש"י עצמו.
ואף רש"י בסנהדרין נח, א כתב: "שהורתו שלא בקדושה - וכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי, ואין עליו קורבה מקודם לכן". וזה בסתירה לדבריו ביבמות שציטטתי למעלה בפנים, ובדומה לדבריו ריש הערה זו. ולא מצאתי מי שהעיר על זה.
וראה זה פלא, בחי' המיוחסים לר"ן סנהדרין (שם) הביא שיטה בשם הר"ר דוד (תלמיד הרמב"ן) דמי שהיתה הורתו שלא בקדושה, אסור בשאר האם מדרבנן רק באותן שהתגיירו אחר שנולד. אבל אותם שהתגיירו לפני שנולד "קורבה גמורה יש לו עמהם הואיל ובקדושה ילדתו" ו"בכה"ג איכא איסורא דאורייתא, כיון שנולד יהודי היתה אחותו מאמו יהודית". ודבריו כפלא, שהרי אחיותיו שנתגיירו הם כקטן שנולד, ואין להם שום יחס לא לאמו ולא לו, וא"כ מה איכפת לו אם נתגיירו לפני שנולד או אחר שנולד.
ואולי ס"ל להר"ר דוד דדין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" אינן דין בגר, דנעשה כברייה חדשה, אלא דכיון שנתגייר ונעשה ישראל, שוב אין עליו איסורי עריות של קירבה למשפחתו (וה"ה לשאר דינים הנובעים מקירבה משפחתית), שהם בני נח, ואיסורי משפחה לא שייכים בין ישראל לב"נ. אמנם, כשתתגייר אמו או אחותו של גר זה, לא יחול עליו איסור חדש, שאף שנשארה אמו (או אחותו), מ"מ אין מה שיחיל האיסור, שהרי הגרות לא גורמת שיחולו איסורי ערווה משפחתיים. ולכן מותר בקרוביו אף כשנתגיירו. אמנם קטן זה שלידתו בקדושה, הרי בלידתו חלים עליו כל איסורי ערווה משפחתית שבתורה, וממילא נאסר באחיותיו, בנות אמו. ואף שהם נתגיירו, ומותרים באחיהם שנתגיירו איתם, הרי כבר ביארנו שזה דין חד פעמי, דבזמן גרותם פקע מהם איסורי ערווה שלהם, אבל קטן זה שלידתו בקדושה לאחר גירותן, בזמן לידתו חלים עליו כל איסורי ערווה הנובעים מקירבה משפחתית (ואפשר שהר"ר דוד למד דין זה מדינו של רבי יוחנן ביבמות סב, א, דהיו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פו"ר. וס"ל כדעת רמב"ם פט"ו מאישות ה"ו וטושו"ע אבהע"ז א,ז, דרק בנתגיירו הבנים. מכאן למד דנשאר להם קירבה אליו כבנים, ורק איסורי ערווה ושאר דינים הנובעים מקורבה משפחתית פקעו). ועדיין צ"ע בזה.
49 . ראה מאמרו של הרב מ' סולוביצ'יק שם (הערה 6) שנתעלמו ממנו דברי רש"י ביבמות, ודייק מפרש"י בבכורות דס"ל דמ"מ מתייחס הוולד אחר אמו (ואביו - לולי דין "אפקריה רחמנא לזרעיה"), ועל כן כתב לבאר דס"ל לרש"י דלמרות שברגע הגיור נהיה כתינוק שנולד, מ"מ חוזר אח"כ ומתייחס לאביו ולאמו, מכיון שהם הוריו הביולוגיים, ע"ש. אמנם לשון רש"י ביבמות מוכח דס"ל דהכא ליכא כלל דין תינוק שנולד, וכדברינו למעלה בפנים.
*50 . לענ"ד לא יתכן לומר לרש"י כי הילד מתייחס אחר אמו שעיברתו, שהרי אמו עצמה שנתגיירה ניתקה קשר מקרוביה שבזמן גיותה, ומן התורה אין לה - וכן לא לבנה שנולד בקדושה - שאר אם כלפי בתה שנולדה בגיותה, ראה רש"י סנהדרין נח,א ד"ה שהורתו שלא בקדושה, אם כן כיצד נאמר שמכח יחוסה לבנה מזמן גיותה תחשב עדיין אמו אף לאחר שנתגיירה? ואכן המחבר להלן (ליד הערה 52) הרגיש בקושי זה ונדחק בביאורו.
לכן נראה לי לבאר כי לרש"י היה קשה מה ההו"א שלולד יש שאר-אב, הרי הוא כתינוק שנולד, שמשמעותו היא - לפי רש"י - התחדשות המנותקת מן העבר? לכן מסביר רש"י שאין הולד צריך גירות, וממילא אין בו דין "קטן שנולד". אך עדיין יתכן לומר כשיטת הזכר יצחק הנ"ל (פרק ה) שהלידה קובעת יחוסו וקרבתו לאמו, שכן נולד לישראלית כשיטת הבית יעקב הנ"ל (פרק ג) שעובר ירך אמו ואינו צריך גירות נפרדת, מכאן פתוחה הדרך לומר כי ביחס לאביו די בקשר הביולוגי - שבא מזרעו - כדי להחשיבו כבנו, שהרי הוא כשלעצמו לא עבר אותה "התחדשות" הנקראת "כתינוק שנולד", קמ"ל רבא שבכ"ז אינו בנו, כי "זרמת וכו'".
בכך נבוא לישוב הסתירה ברש"י שהעיר עליה המחבר בהערה 48. וולד זה קשור לאמו, ואם היא "כקטן שנולד" וניתקה קשר מקרוביה, כן גם הוא שנולד כישראל אינו קרובם, ורק מבחינה זו אומר רש"י שהוא "כקטן שנולד". אך הוא כשלעצמו אינו "כקטן שנולד", שהרי אינו צריך גירות כאמור, והוא מתיחס אחר אמו עם לידתו או עם גיורה למ"ד עובר ירך אמו כנ"ל. נמצא שאין לרש"י שיטה חדשה בסוגיא - הערת ד"ר איתמר וורהפטיג.
תשובת מחבר המאמר: בתשובה להערתך להסבר דברי רש"י: דבריך מהווים הסבר מדוע אין עובר זה כקטן שנולד. ולפי דבריך גם מובן מדוע יש ה"א שיהיה לקטן זה שאר מן האב. ובעצם הדברים דומים במידת מה לסברה שאני כתבתי בהסבר רש"י. אמנם מדברי רש"י נראה שרש"י לא בא להסביר מדוע אין לעובר זה דין קטן שנולד, אלא רש"י מוכיח שאין דין קטן שנולד, מזה שיש שאר מן האם. מזה מוכח שלדעת רש"י, אם היה לעובר דין קטן שנולד, לא היה יכול להיות לו שאר מן האם. ולכאורה מדוע לא הרי אפשר שלמרות שיש לו דין קטן שנולד ברגע הגיור, מ"מ יש לו שאר מן האם, וזה מצד (המשך חודשי ההריון ו)הלידה, וכדעת הזכר יצחק. או מצד זה שלמרות שיש לו דין קטן שנולד, זה לא חל לגבי האם בגלל שעובר ירך אמו, וכדעת הבית יעקב. על כן, מכך שרש"י מוכיח מזה שיש שאר מן האם שאין דין קטן שנולד, מוכח שרש"י לא סבור לא כבית יעקב ולא כזכר יצחק. אלא שרש"י סובר שרק רגע העיבור הוא הגורם ליחוס שבין העובר לבין האם. ואם היה לעובר דין קטן שנולד, ונותק הקשר שבין העובר לבין רגע העיבור, שוב נותק הקשר בין העובר לבין האם, ולא יהיה לו גם שאר מן האם. וזהו עיקר הדברים שביקשתי להוכיח מדעת רש"י.
51 . עי' מי-נפתוח ליבמות צח, א; ועי' לעיל סוף הערה 33.
52 . וכמש"כ למעלה בשיטת הבית יעקב דלגר לגבי עצמו אין דין כקטן שנולד - רק לגבי קרוביו. כך גם לגבי מי שחלות הגרות שלו חלה גם עליו, אין דין כתינוק שנולד. ועוד, דלגבי זה הרי העובר כירך אמו, וממילא לגבי חלות הגרות הוי כחלק מהאם.
53 . יור"ד רסט,ו.
54 . ומתורצת תמיהת הקרבן נתנאל (פי"א דיבמות אות ז) ועוד אחרונים.
55 . פי"ד הי"ד.
56 . יבום, א,ח; אסו"ב יד,יא.
57 . שם (הערה 53). ועי' בנוב"י אבהע"ז סוף סי' כג.
58 . פ"ח ה"ח.
59 . אמנם אין בכך בכדי להכריע לענין עיבור שנעשה במעבדה במבחנה, אי מיקרי תורמת הביצית מי שנתעברה ממנו, ויתייחס אליה, וכדעת הגר"א נבנצאל שם (הערה 3) או לא.
60 . ויתכן דאף למ"ד עובר ירך אמו, היינו רק במי שנתעברה ממנו. וא"כ יתכן שגם לא מתייחס אחר מי שילדה אותו, אא"כ הוי כירך שלה, דהיינו שנתעברה ממנו.
61 . ראה ASCH, R.H., ET AL., 'PRELIMINARY EXPERIENCES WITH GAMETE.
62 . ראה שטינברג, א. "הזרעה מלאכותית לאור ההלכה", ספר אסיא, א (תשל"ט).
63 . ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן נא שער ד.
64 . ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מה.
הערות מאת ד"ר איתמר וורהפטיג
להערה 11:
על ההבחנה הנ"ל ראה עוד מה שכתבו הרב י.ד. ברגר, שרידים, בטאון רבני אירופה, גליון ד'; הרב ע' ביק, תחומין; הערת ד"ר א. וורהפטיג, תחומין, ה, עמ' 268.
להערה 32:
נ"ל לתרץ, כי לעולם שמואל ידע שיש נפ"מ לענין ייחוס האב, כמו שמובא ברש"י יבמות מב,א, ד"ה ויפטור. אלא שמואל לא חשש לתקלה, שכן מראש נתייחס אליו כספק כאמור לעיל, ולכן הסביר כי יש דין מיוחד לזהות את האב. על כך שאל רבא מדין גר וגיורת, ותירצה הגמ' שגם אם יש ענין בזיהויו כזרע שנולד בקדושה או לא, גם אם אין חוששין לתקלה.