סימן לח  דין מי הם החייבים בתפילין והפטורים

 

סעיף א  (א) חולה מעיים (ב) פטור מתפילין. הגה אפילו אין לו (ג)  צער, אבל (ד)  שאר חולה, אם מצטער בחליו ואין דעתו מיושב עליו, פטור וא"ל חייב.

 

נשמת אברהם

 

              (א) חולה מעיים. וה"ה מי ששתה משקה המשלשל [1]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שיתכן רק אם חושש שישפיע תוך כדי הילוך פרסה, ולא כשכעת אינו מרגיש שיצטרך לנקביו.

              (ב) פטור. משום דתפילין בעי גוף נקי[2].

              (ג) צער. ואסור לו להחמיר ע"ע אלא בשעת ק"ש ותפלה אם יודע שיוכל להעמיד א"ע בגוף נקי, וכמו שכתב לקמן בס"ב[3]. ומקשה המג"א ממעשה דרבי[4], אולם עיין שם בתוס'[5] שכבר כתבו : ואע"ג שחולי מעיים פטורים מן התפילין לפי שאין יכולין ליזהר היטב, אבל רבי היה מנהיג עצמו בקדושה יותר מדאי והיה יודע היטב ליזהר, עכ"ל. ומשמע מכאן שדוקא רבי אבל שאר כל אדם אסור, מיהו נ"ל דבשעת ק"ש ותפלה מותר, ע"כ תוכן דבריו של המג"א[6].

              (ד) שאר חולה. ראה בסוף הסימן.

 

 

סעיף ב  מי שברי לו שאינו יכול (ה) להתפלל בלא הפחה, מוטב שיעבור זמן התפלה ממה שיתפלל בלא גוף נקי (ועיין לקמן סימן פ'). ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת ק"ש, יניח תפילין בין אהבה לק"ש, ויברך.

 

נשמת אברהם

 

              (ה) להתפלל. דוקא תפלה משום דהוא כעומד לפני המלך, וגנאי הוא לעמוד להתפלל על דעת שיפסיק באמצע עד שיכלה הריח, אבל ק"ש וברכותיה מותר, אך בלי תפילין[7]. ואם יודע שאין יכול להעמיד עצמו מלהפיח, אלא בכדי שיחלוץ של ראש, אפ"ה יניח שניהם[8], ור"ל אע"ג שא"א לו להעמיד א"ע עד שיחלוץ גם של יד, ל"ל בה בשעת הדחק, דעיקר קפידא בשל ראש דאית ביה שי"ן, אבל דל"ת וי' שברצועות לא חשיבי אותיות כמ"ש תוס' שבת סב ע"א, ועוד דשל יד יכול לכסות[9] אולם במ"ב[10] כתב שהפמ"ג מפקפק בדין של המג"א.

 

 

סעיף ח  כותבי תפילין ומזוזות הם (ו) ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה. הגה ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה, אז פטורין מק"ש ותפלה ותפילין. דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת,  אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן.

 

נשמת אברהם

 

              (ו) ותגריהן. אף שמרויחין מזה, ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם, אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר, לא מיקרי עוסק במצוה[11] אמנם עיין בביה"ל שם[12] שכותב : ומ"מ נ"ל דאם כוונתו לשניהם בשוה מיקרי עוסק במצוה וכענין מה שפסק הא"ר בסי' תקפט ס"ק ח, דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה, יצא ידי חובתו. ומוסיף הביה"ל: לענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כוונתו להשתכר, מסתפיקנא לומר דאפילו הכי מיקרי בכלל עוסק במצוה, אף דלכאורה הוא היינו הך דהמג"א שהביא מפירש"י, נלענ"ד לחלק וכו' והוא דלענין כתיבה גופא דהיא בודאי עצם מצוה כדכתיב וכתבתם, ורק דאינה גמר מצוה קודם הקשירה וכדמוכח במנחות מא ע"ב, הוא תמיד בכלל עוסק במצוה ואפילו אם אנו יודעים שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל, מ"מ אמרינן דהשתא שכותב אין מכוין כלל רק שכותב סתם לשם מצות תפילין כדין וכו', ולכן בעניני מחזיר אבידה וכתיבת סת"ם וכה"ג הפעולה גופא הוא בכלל עוסק במצוה, עכ"ל. ולפ"ז, כותב הגר"י זילברשטיין שליט"א: רופא או אחות אעפ"י שכל עבודתו הוא רק עבור שכר, גם רופא כזה הוא משיב אבידה - ואין לך משיב אבידה גדולה מזו - ולכן מכיון שבשעת עבודתו הוא אינו מתכוין לשכר כלל אלא עוסק בסתם לשם ריפוי החולה, וטיפולו (וה"ה אחות) הוא עצם המצוה, יש לו דין כעוסק במצוה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א וז"ל : אם זה נחוץ עכשיו, ודאי אסור להפסיק את הטיפול וגם אפשר שלא יצא ידי מצוה[12*] כיון שזה בעבירה לענ"ד בשעה שהוא פטור מהמצוה, אבל אם זה לא נחוץ ויכול לקרות ק"ש ולהניח תפילין ולחזור לטיפול, חושבני דחייב אם אין בזה טורח [13], עכ"ל.

 

                     

 

סעיף ט  (ז) מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה, פטור מפני שאסור להסיח דעתו מהם.

 

נשמת אברהם

 

                  (ז) מצטער. משמע אפילו מפני הצינה [14] או מפני כאב הגוף והשינים[15]. ועיין בלקט הקמח החדש[16] על אחד שנסתכנה בתו היחידה והוליכו אותה לבית החולים לעשות ניתוח, והאב בגודל צערו אמר שאין יכול לצמצם מחשבתו אפילו להתפלל, אם מותר להניח תפילין, דאסור להניח מי שמסיח דעתו בבירור; אולם אם אפשר לאתיובי דעתיה, חייב ליישב ולהניח[17] שהרי אבל חייב מיום ב' ואילך אע"פ שמצטער ואין דעתו מיושבת, מפני שיש לו ליישב דעתו ושלא להצטער [18]. וכותב הערוה"ש [19]. ומימינו לא שמענו לפטור עצמו מן התפילין מפני זה, ומסכם הלקט הקמח החדש: ע"כ בנ"ד יניח תפילין וזכות המצוה יעמוד לו וגם יעזור לסדר מחשבותיו.

                  ועיין בפמ"ג [20] שאם הניח רגע עליו קיים המצוה, וכ"כ הלבוש[21], וכותב הארחות חיים[22]: ולפ"ז צ"ע למה לא יחוייב גם חולה מעיים להניחם על רגע ולהסירם, וכן אינך שפטרום משום דא"א בלי היסח דעת, למה לא יתחייבו להניחם על רגע, דהרי רגע דהנחה ליכא היסח דעת וצ"ע. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שיש להבדיל, כי אין הטעם בחולה מעיים משום היסח הדעת אלא משום דבעינן גוף נקי.

 

 

סעיף יג  מנודה (ח) ומצורע אסורים להניח תפילין.

 

נשמת אברהם

 

              (ה) ומצורע. אדם מישראל שהוא חולה במחלה מתדבקת וע"פ חוקי ביה"ח שורפים בעת עזבו את ביה"ח כל מלבושיו וכל דבר ששם על גופו במשך מחלתו, מה דינו לענין תפילין בעת חליו, הלא יצטרכו אח"כ לשרפם. דן בשאלה זו הגאון מטשעבין[23] ואוסר לו להניח תפילין, וראיתו מהרשב"א[24] שהעלה דהא דגרם מחיקה שרי היא רק היכא שאפשר שלא יבא לידי מחיקה, אבל היכא שודאי וברור הוא שבא לידי מחיקה, אז הוי כשפשוף בידים ואסור. ועוד ראיה מדברי הש"ך[25] דהיכי דעכו"ם רגילין ליקח מזוזות ונוהגין בהם מנהג בזיון, אין לעשות מזוזות באותן פתחים עיי"ש, עכ"ל. ועיין ביסודי ישורון[26], מכתב מהגאון ר' טוביה יהודה טביומי שגם כתב לאסור, והוסיף שהגאונים ר' איסר זלמן מלצר ובעל החזון איש הסכימו להלכה ולדינא.

                  וכן כותב המנחת יצחק[27]: לא יביא התפילין עמו, כדי שלא לגרום בזיון גדול של שריפת תפילין, אולם בתשובה אחרת[28] הוא מוסיף דאם מניעת התפילין יוכל לגרום צער לחולה שנפשו עגומה עליו, לאיש ירא וחרד, על אי האפשרות לקיים מצוות תפילין, וחושש שלא להיות בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין, וחלישת הדעת הזו תוכל לפעול ג"כ חלישת בהבריאות של החולה, ויש לחוש לטירוף הדעת, אז יש להקל להביא עמו תפילין. ומהנכון שגם הבאת התפילין לביה"ח יהיה ע"י נכרי, עכ"ל.

                  וכן אוסר האגרות משה[29]. אולם החלקת יעקב[30] דוחה את דבריהם וכותב שאין לדחות מצות תפילין בגלל גרמא, וכוונה אחרת ברשב"א המובא לעיל, דבירד וטובל, אם היה ברור דבטבילה זו ימחוק השם א"כ זה לא הוי גרמא רק בידים ממש כיון דהוי פסיק רישא והיינו כמשפשף, שהרי הוא נותן ידו במים, רק הכא מיירי דאפשר שלא ימחוק, דבטבילה אחת שטובל ועולה אפשר שלא ימחק, דרק כשנותן השם במים ומניחו שמה זה הוי כמוחק בידים, אבל לא כשעולה תיכף מן המים. גם מוסיף החלקת יעקב שאין זה ברור שודאי ישרפו, שיש עצה מקודם שיצא מביה"ח לפתוח את התפילין וליקח משם הפרשיות וניקל הרבה יותר להצניען ולהוציאן, ואז אינו רק ספק דשמא לא יעלה לו עצה זו, וכשאינו רק ספק, אפשר דגם האוסרין יודו שאין לבטל מצות תפילין מחמת ספק גרם בזיון. ואינו קשה ממה שכתב הש"ך (הובא לעיל) חדא דמאי יהני ליה קביעת המזוזה בפתח כזה כיון דהעכו"ם לוקח משם, וילקה בשתים, שלא יקיים המצוה והמזוזה תבא לבזיון, ועוד גבי מזוזה מקיים מצות מזוזה בשארי פתחים, ולא מיבטל ממצות עשה של מזוזה עי' רמ"א סי' רפז ס"ב וכו' א"כ ממילא כשיש חשש של בזיון אף ירא שמים לא יניח מזוזה שמה וכו' לא כן לענין תפילין שיבטל מכמה מצות עשה של תפילין מחמת שאח"כ יבא לידי בזיון מחמת עכו"ם זה לא שמענו, ובפרט דמצות עשה של תפילין עדיפא ממזוזת וכמבואר בסי' רפה ס"א ברמ"א, עכ"ל.

              סומא - כתב הרא"ש דאיתא בספר העתים סומא פטור מן התפילין ומן הציצית דכתיב וראיתם אותו, פרט לסומא. והוא ז"ל חלק עליו וכתב דליתא, דוראיתם אותו בציצית הוא דכתיב[31]. וכ"כ הפמ"ג[32]. ועל קושית הרא"ש אפשר לומר דספר העתים למדו מפסוק וראו כל עמי הארץ דכתיב בתפילין וצ"ע[33], אולם ק"ל כי הלא בפסוק זה מדובר על אחרים וצ"ע. גם לגבי ציצית, כתב מרן [34] אע"ג דכתיב וראיתם אותו, סומא חייב בציצית מפני שנתרבה מאשר תכסה בה, וקרא דוראיתם אותו איצטריך למעט כסות לילה. וכתב ע"ז המ"ב[35]: ופשוט דיכול לברך ג"כ עליהן, אך שיבדוק אותן מתחלה במשמוש ידיו או יבקש לאחר לבדקם. ועל אף שהרב פאלאג'י הורה[36] בסומא שלא יברך על הציצית משום ספק ברכות להקל, חלק עליו הרב בן איש חי[37] מכוח המנהג הפשוט, ובדבר שיש בו מנהג ברור ופשוט, לא אמרינן ספק ברכות להקל.

                  השומע ואינו מדבר, וכן המדבר ואינו שומע - יניח תפילין [38]. וכתב הכנה"ג שמדבריו נראה שחרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר, אינו מניח תפילין, וראיתי בקושטנטינה כמה מהם שהיו מניחים תפילין ולא מיחו בהם חכמים. ויראה דספר חסידים חיובא קאמר דהנהו חייבים בתפילין, אבל חרש שדברו בו חכמים פטור מן התפילין כיון שהוא פטור מכל המצות, ומיהו אם רוצה להניחן אין מוחין בידו,

עכ"ל [39]. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א דלכאורה צ"ע דהא חרש כזה דינו כדין שוטה, והיינו צריכים לפטור אותו ומשום טעמא דגוף נקי. אמנם כתב ע"ז הגרש"ז אויערבאך שליט"א שגם קטן דינו כשוטה ומ"מ יש שיודע לשמור, וה"נ בחרש פקח, ועיין גם להלן סי' נה סוס"ק ב לגבי חרש שלמד בבית ספר לחרשים. וכן עיין במה שכתב הגרא"י וולדינברג שליט"א בהערותיו על ספרי.

 

 

 

[1] מ"ב ס"ק א.

[2] מ"ב ס"ק ב.

[3] מ"ב ס"ק ד.

[4] כתובות קד ע"א.

[5] ד"ה ומנח.

[6] ס"ק א.

[7] מ"ב ס"ק ז.

[8] מג"א ס"ק ב.

[9] מחצית השקל.

[10] ס"ק ט.

[11] מ"ב ס"ק כד בשם המג"א.

[12] ד"ה הם.

[12*] ויל"ע מסי' ע במ"ב ס"ק יח ובסי' תעה שעה"צ ס"ק לט.

[13] וכ"כ במ"ב סי' ע ס"ק יח.

[14] מג"א ס"ק יא ומ"ב ס"ק ל.

[15] ערוה"ש סע' יד.

[16] ס"ק כד.

[17] מג"א ס"ק יב.

[18] שו"ע הרב סע' ח.

[19] שם.

[20] סי' לז א"א ס"ק ב.

[21] סי' לז סע' ב.

[22] סי' לח ס"ק א.

[23] שו"ת דובב מישרים ח"א סי' צט.

[24] שבת קכ ע"ב.

[25] יו"ד סי' רפו ס"ק ז.

[26] ח"א עמ' קכ.

[27] ח"ג סי' ג.

[28] ח"ו סי' ח.

[29] או"ח ח"א סי' ד-ז וח"ד סי' ח.

[30] ח"ג סי' מב-מד.

[31] ב"י כאן.

[32] א"א ס"ק א.

[33] אליה רבה ס"ק א. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שצ"ע דפסוק זה נאמר

      דוקא בשל ראש.

[34] סי' יז סע' א.

[35] ס"ק א.

[36] שו"ת לב חיים ח"א סי' ק.

[37] שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ז.

[38] ספר חסידים סי' תשעד.

[39] מובא בכף החיים ס"ק ג וכן ראיתי בא"ר ס"ק א.