סימן נה  דיני קדיש

 

סעיף ח  (א) חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפקחין ומצטרפים, אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא (ב) כשוטה וקטן.

 

נשמת אברהם

 

              (א) חרש המדבר. ודעת הט"ז לקמן בסימן קכד ס"ק ב שאין מצרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא מדבר, שלא ידע לענות אמן על הברכות שמברך הש"ץ, אכן הרבה מסכימים עם פסק השו"ע וסוברים שאין זה מעכב לענין צירוף, ואם הוא מכוין הברכות וכשרואה שעונין עונה עמהם דומיא דהנפת הסודרין בבהכ"נ של אלכסנדריא[1] שמבין בשעה שמסיים הש"ץ סוף הברכה ועונה אמן, מצטרף לכו"ע [2]. ובשו"ע הרב[3] כתב שהם מצטרפים לכל דבר שבקדושה אע"פ שאין עונים עמהם ואפילו הם ב' או יותר, כל שהרוב הם פקחים שיכולים לענות אמן, אין עניית המיעוט מעכבת וכו' אלא שאם הש"ץ התפלל כבר בלחש לא יחזיר התפלה שנית אא"כ יש ט' ששומעים ועונין אמן. וכ"כ הבן איש חי[4].

              (ב) כשוטה וקטן. עיין בסי' קצט סע' י בהגה דמשמע דאף שוטה, אם הוא מכוין ומבין, מצטרף לזימון, וא"כ ה"ה לתפלה עכ"פ בשעת הדחק (דלפי דעת הרמ"א לעיל סע' ד בהג"ה משמע דלתפלה קילא הצירוף מזימון, דבתפלה במקום הדחק משמע מיניה דיש לסמוך על המקילין כמו שכתב בהדיא בדרכי משה, ואלו בסימן קצט, לענין זימון מחמיר ואין מחלק שם כלל בזה, והטעם כדי שלא ישארו ישראל בלי ברכו וקדושה). ועיין שם במג"א ס"ק ח בשם הל"ח דמפרש דשם איירי באינו שוטה גמור, ולא נהירא, כי סבר לתקן הקושיא מסימן זה ולא תיקן לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן א, דאפילו בסימן אחד מסימני שטות, הוא שוטה גמור מן התורה, ואם אין בו שום סימן שטות פשיטא, אכן האמת הוא כדברי המג"א, דדברי מהרי"ל (שהם מקור הדין שלנו) אינם רק למ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף, אבל לפי מה דקי"ל דקטן המוטל בעריסה אינו מצטרף, חרש ושוטה לא עדיפי מקטן המוטל בעריסה, וא"כ פשוט דה"ה לתפלה, אינם יכולים לצרפם אפילו בשעת הדחק. ודע עוד דה"ה אם היה פיקח בתולדה אלא שאח"כ נעשה חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ג"כ בכלל שוטה יחשב[5] . ומי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, בעת שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו[6].

                  ומה נקרא שוטה. כותב מרן בב"י[7]: סימני השוטה איתא בריש חגיגה (ג ע"ב), ת"ר איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמאבד את כסותו, איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת, רבי יוחנן אמר אפילו באחת מהן. ואוקימנא לה בגמ' בדעביד להו דרך שטות דאי לא עביד להו דרך שטות, אפילו כולהו נמי לא חשיב שוטה. ופסק הרא"ש בריש חולין כרבי יוחנן. ותניא תו בריש חגיגה, איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנין לו, וכן נראה מדברי הרמב"ם דהלכה כר"י, שכתב בפ"ט מהל' עדות, השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב, עכ"ל. ומדכתב בדבר מן הדברים, משמע בהדיא דכרבי יוחנן דאמר אפילו באחת מהן ס"ל, ולכאורה היה נראה דחד מהני ד' דתני בגמרא בעינן ליחשב שוטה, אבל אי עביד שאר דברים אחרים דרך שטות, אכתי בחזקת שפוי הוא, כיון שאינו עושה דבר מד' דברים הללו. אלא דמדברי הרמב"ם שלא הזכיר דברים הללו אלא סתם וכתב שנטרפה דעתו וכו' בדבר מן הדברים, משמע דהני ד' דברים השנויים בברייתא לאו דוקא, אלא לדוגמא נקטינהו, וה"ה לשאר דברים. ונראה שהכריחו לפרש כן מדחזינן דבברייתא קמייתא קתני תלת ולא קתני מאבד מה שנותנין לו, ובאידך ברייתא קתני מאבד מה שנותנין לו ולא קתני אינך תלתא, ואם איתא דהני ד' דוקא קשיא על ברייתא קמייתא אמאי לא קתני מאבד מה שנותנין לו, ובאידך ברייתא לא קתני הנך תלתא, אלא ודאי הני לאו דוקא אלא לדוגמא נקטינהו וכו' וזה שלא כדברי רבנו שמחה משפירא שכתבתי בסי' קיט. ובתשובות מהר"י קולון שורש יט כתוב הלא ידע מר מה שהשיב רבינו אביגדור כהן לר"מ על אודות הגט וכו' וז"ל אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה הרי הוא כפקח לכל דבריו, עכ"ל של הב"י.

                  ועיין גם בשו"ת הריב"ש[8] ובפ"א מ"א דתרומות ובמפרשים שם. וכן פסק מרן בשולחנו הטהור[9] ועיין גם בפתח עינים להגאון חיד"א[10], הכרתי[11], הפר"ח [12] , הדעת

תורה[13] והדרכי תשובה[14]. ובתבואת שור[15] כתב דאפילו בפעם אחת אי עביד להו דרך שטות הוי שוטה, וכ"כ הפמ"ג[16] שנכון להחמיר. אולם בזבחי צדק[17] ובכף החיים[18] כתבו להקל כרוב הפוסקים. ואם לא עביד דרך שטות אז אפילו עביד כלהו, לא מחזקינן ליה כשוטה[19].

                  ומה שכתב מרן בשם הגמ', מאבד מה שנותנים לו, כתב הפמ"ג[20] דאין הפירוש שזורק בידים, אלא אף אם אינו מניח במקום המשתמר, ה"ז שוטה, ודלא כפרישה, וכ"כ בדרכי תשובה[21] ובזבחי צדק[22] . וכתב הדעת תורה[23]: נראת שאין הט"ז חולק על הפרישה, וכמה פעמים מזדמן שאדם מבוהל ובעל מחשבות, מניח חפץ במקום שאינו משתמר ע"ד לחזור וליטלו, ושוכחו שם. ובכה"ג גם הט"ז מודה דאפילו בכמה פעמים לא הוחזק לשוטה וכדמוכח בחגיגה דבבעל מחשבות ל"ה כשוטה רק היכא דחזי' דמניחו שם אדעתא שלא ליטלו משם וכדומה, בזה ס"ל דהוי כמאבד בידים וז"פ, עכ"ל הדעת תורה.

                  ועיין בשו"ת אור ישראל ואור הישר על מעשה דגט מקליבה באריכות, ומובאים הדברים בסיכום בירחון סיני[24], ועיין גם מזה בפ"ת[25].

                  עוד כתב מרן[26]: הנכפה (דהיינו הסובל ממחלת הנפילה) בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר, ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת, וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה, עכ"ל.

                  שוב כתב מרן[27]: הפתאים ביותר שאינן מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי מה שיראה להדיין שא"א לכוין הדעת בכתב. וכותב הסמ"ע[28] שהחילוק בין פתי לשוטה שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר אבל מצד אחד הוא גרוע מהשוטה שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בנ"א והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינים אותו שאר בנ"א, ומ"ה סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב, והיינו לדין פסול אבל לאו שם שוטה עליו, עכ"ד. לעומת זאת, לדעת הת"ש הוי החילוק דפתי הוא מי שדעתו קלישותא מתולדתו ואינה משתנה לעולם והשוטה הוא שנטרפה דעתו מחמת חולי [29] . ולגבי המבוהלים והנחפזים בדעתם, כתב הסמ"ע [30]  שכל מעשיהן עושין במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה, מ"מ זה ג"כ בשם שגעון ושטות יחשב.

                  מכל האמור נראה שגם היום א"א לקבוע כללים על מי נקרא שוטה ופטור מן המצות, והכל לפי קביעת האבחנה המדוייקת של רופא מומחה ופסק הלכה של מורה הוראה מובהק בכל מקרה ומקרה. ועיין גם במה שכתב הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן[31].

חרש שאינו מדבר ואינו שומע שלמד בבית ספר לחרשים להבין ברמיזה, קיימת מחלוקת הפוסקים אם הוא בכלל מדבר ואינו שומע וחשוב כפקח או לא, לדעת המהר"ם שיק[32], השו"ת דברי חיים[33] והזכר שמחה[34]  הוא עדיין נחשב כשוטה. אולם לעומת זאת, המהרש"ם[35] והנחלת צבי[36] מחשיבים אותו כפיקח. וכותב הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א[37] שאמנם אדם כזה יכול להצטרף למנין לקדיש ולקדושה, אבל אם יש ביחד אתו רק עשרה אנשים בדיוק, מתפללים בקול רם מתחילת השמונה עשרה עד סוף ברכת הא-ל הקדוש כדי שלא להכנס לשאלה של ספק ברכות. וטעמו הוא משום שלא יצאנו מידי ספק אם על ידי כך נחשב לפקח או לא, וכמו שכתב בשו"ת שבט סופר אהע"ז סימן כא בשם אביו הכתב סופר, שהופתע לטובה מסדר הנהגתם ולימודם עד שנסתפק אם אין דינם כבני דעה לגמרי שמחוייבים במצות, ולכן ביקש מהמורים שלהם לקחת להם תפילין שיניחו אותם בכל יום, ע"ש, וכן כתב בשו"ת מהר"י שטייף סי' רלט, ובהיות שהצירוף למנין הוא מדרבנן, והפסוק שהובא במגילה כג ע"ב שכל דבר שבקדושה צריך עשרה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, הוא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתבו התוספות והרא"ש בברכות מז ע"ב, לכן יש לצרפם למנין, וכן פסק בשו"ת נחלת בנימין או"ח סי' לא. וכן העלה בשו"ת קרן דוד סי' כז. וראה עוד בשו"ת היכל יצחק להגרי"א הלוי הרצוג אהע"ז ח"ב סי' מז, ובשו"ת נושא האפוד סי' טו, עכ"ל של הראשון לציון שליט"א. וראה גם בשו"ת דברי מלכיאל[38], שו"ת צמח צדק[39] ושו"ת משפטי עוזיאל[40]. וכן ראה מה שכתבו הגרח"פ שיינברג שליט"א והגרש"ז אויערבאך שליט"א[40*].

                  והאם יש הבדל בין אם הוא נולד כך או נתחרש אח"כ, עיין בפמ"ג[41] שכתב שדין חרש שדיברו בו חכמים הוא רק כשנולד כך ממעי אמו אבל אם נתחרש אח"כ ספק אם נידון כשוטה או לא ודלא כהב"ח [42].  אמנם עיין בשדי חמד[43] שמביא מספר מלאכת חרש בפתיחה, שדחה את דברי הפמ"ג והעלה שאף שנתחרש אח"כ דינו כשוטה. וכ"כ בעל השואל ומשיב[44] והתפארת ישראל[45].

שיכור. מביא הארחות חיים[46] בשם השו"ת בת יהודה סי' מה ומובא בפ"ת, שאם לא הגיע לשכרותו של לוט, אף שאינו יכול לדבר בפני המלך דתפלתו תועבה, מ"מ מצטרף לעשרה לקדיש וקדושה וברכו, ומיהו אם הגיע לשכרותו של לוט, הרי הוא כשוטה דאין מצטרף לכל דבר שבקדושה. אולם עיין בכף החיים[47]  שמביא בשם הגאון חיד"א[48] שאם אינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף, וכ"כ הבן איש חי[49]. ועיין בשו"ע סי' צט ולהלן סי' קפה סע' ה.

 

 

 

 

[1] סוכה נא ע"ב.

[2] מ"ב ס"ק לח; א"ר סי' קכד. וכ"כ בתשב"ץ ח"ג סי' קיג.

[3] סע' יא.

[4] שנה א פ' ויחי סע' ו.

[5] פמ"ג יו"ד סי' א ש"ד ס"ק כב. וע"ע להלן הערה 41 וצ"ע.

[6] ר"ה כח ע"א; חו"מ סי' לט סע' ט - כל זה בביה"ל ד"ה הוא.

[7] אהע"ז סי' קכא.

[8] סי' תסח.

[9] חו"מ סי' לה סע' ח, ועיין גם ביו"ד סי' א סע' ה.

[10] על חגיגה שם.

[11] יו"ד סי' א ס"ק כח.

[12] שם ס"ק כג.

[13] שם ס"ק מ.

[14] שם ס"ק קנב.

[15] ס"ק מו.

[16] יו"ד שם ש"ד ס"ק כג.

[17] ס"ק נא.

[18] ס"ק קכו.

[19] ש"ך ופמ"ג שם ס"ק כד; פר"ח ס"ק כד; זבחי צדק ס"ק נד.

[20] מ"ז ס"ק יב.

[21] ס"ק קמט.

[22] ס"ק נג.

[23] ס"ק מה.

[24] כרך כד עמ' ריד.

[25] אהע"ז טי' קכא ס"ק ב,

[26] חו"מ סי' לה סע' ט.

[27] שם סע' י.

[28] ס"ק כא.

[29] דרכי תשובה ס"ק קנ.

[30] ס"ק כב.

[31] סי' סז ו-סח.

[32] אהע"ז סי' עט.

[33] ח"ב אהע"ז סי' עב, עו ו-עט.

[34] סי' ט.

[35] ח"ב סי' קמ.

[36] ח"א עמ' סא.

[37] לב אביהם ח"ב עמ' יג; וראה באריכות בשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' ו.

[38] ח"ו או"ח סי' לה,

[39] סי' עג.

[40] אהע"ז סימן פט.

[40*] מוריה, אלול תשמ"ב עמ' גא ו-סה.

[41] פתיחה כוללת ח"ב ס"ק ד ו-ה. ע"ע לעיל הערה 5 וצ"ע.

[42] יו"ד סי' א.

[43] מערכת חי"ת כלל קג.

[44] בהסכמתו לספר מלאכת חרש.

[45] תרומות פ"א ס"ק י. ועצם הדין צע"ג - מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[46] כאן ס"ק יב.

[47] ס"ק יד.

[48] קשר גדול סי' ח אות ז.

[49] שנה א פ' ויחי סע' ו.