סימן עד  שלא לברך  כשאבריו רואים את הערוה

 

סעיף א  (א) היה ישן ערום בטליתו, (ב) צריך לחוץ בטלית (ג) על לבו ואז יקרא, (ד) משום דלבו (ה) רואה את הערוה אסור. הגה וה"ה אם לבו רואה ערות חבירו, אסור.

 

נשמת אברהם

 

הקדמה לסימן עד/ דע דדינים אלו שייכים ושכיחים ביותר בבתי חולים ובמיוחד עבור החולה המרותק למיטתו או לחדרו, ואקדים הקדמה לכל הסימן, לפי הביה"ל בשם הפמ"ג[1].

                  דין איסור ערוה נחלק לחמשה חלקים, שלושה מן התורה ושנים מדרבנן והם :

א. עינו רואה ערותו.

ב. עינו רואה ערות חברו, ואין חילוק בין ערות ישראל או עכו"ם ואפילו קטן בן ט' וקטנה בת ג', ופשיטא אשה בין אשת איש בין פנויה (ועיין להלן סי' עה).

                  בשני מצבים אלה יש איסור תורה לקרות ק"ש או לעסוק בד"ת ודבר שבקדושה, ועובר על לאו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר. ויש הבדל בין רואה ערותו לערות חברו, דברואה ערותו יש דיעות בסי' עה דעצימת עיניו לא מהני, ולא יצוייר החזרת פנים כי צריך להחזיר גם גופו, ואילו בערות חברו לכו"ע מהני החזרת פנים עם גופו.

ג. גילוי ערוה, כגון שהולך בביתו ערום אף שהוציא ראשו לחוץ לבית וגם לבו מכוסה בבגד, דליכא כאן משום עינו ולבו רואה את הערוה, עכ"ז יש כאן איסור משום גילוי ערוה. וראה בפמ"ג שקיימת מחלוקת הפוסקים אם זה מן התורה או מדרבנן, ופוסק הפמ"ג וגם המ"ב שהוא מן התורה. אולם בכ"ז קיים חילוק בין עינו רואה ערוה וגילוי ערוה, דבעינו רואה ערוה לא מהני כיסוי המים כמו ערוה בעששית, ואילו לגלוי ערוה מהני כיסוי המים (עיין בשו"ע סע' ב).

ד. לבו רואה ערותו, כגון שהוא הולך בחלוק בלי מכנסים ובלי אזור, או כגון שהיה מושכב ערום תחת שמיכה והוציא ראשו לחוץ ולבו עם ערותו תחת שמיכה [2].

ה. לבו רואה ערות חברו. דין לבו רואה ערוה שלו או של חברו, האיסור הוא רק מדרבנן. אמנם יש הבדל בין לבו רואה ערוה שלו או של חברו, דאלו לערותו מהני הפסקה בזרועותיו ומכש"כ באבנט, ולשל חברו לא מהני הפסקה, דסוף סוף לבו רואה ערות חברו, וצריך דוקא כיסוי בבגד על לבו וכיסוי ביד על לבו לא מהני אף לערות חברו דאין גוף מכסה גוף. ואם הולך בכתונת לבד וא"כ האיסור הוא מטעם דלבו רואה הערוה, וכגון שאינו הולך באזור, בכה"ג יש תקנה בחיבוק זרועותיו או אף בידו מהני כגון שיכסה בכתונת על הלב. ואם הכתונת דקה מאד ונראית הערוה דרכה, דינו כדין המים המבואר בסימן זה, ולעיניו לא מהני כמו ערוה בעששית - כל זה מדברי הפמ"ג.

 

              (א) היה ישן ערום. וה"ה חולה ששוכב בחלוק ארוך בלא מכנסים, ועיין לעיל בהקדמה ס"ק ד.

                  (ב) צריך לחוץ. פי' דידביק הטלית (או את החלוק) על לבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה אבל בלא"ה אסור, דנהי דלבו מכוסה בטלית שעל כל גופו, הרי עדיין לבו וערוה בהדדי הן ואין דבר ביניהן[3]. וכתבו הל"ח והא"ר דאם מכסה לבו בבגד בפני עצמו סגי אף אם אינו מדביקו על לבו[4].

                  (ג) על לבו. וה"ה אם חוצץ בטליתו מתחת ללבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה, ואפילו אם לבו מגולה לגמרי וכדלקמן סע' ו[5]. וכותב עוד המ"ב[6] שזה דוקא בדיעבד ובמקום הדחק דאל"ה אין נכון לכתחלה לעשות כן אפילו באיזה ברכה וכ"ש בקריאת שמע.

                  (ד) משום דלבו. דערוה בראיה תלי רחמנא כדכתיב לא יראה בך ערות דבר וגו' ומצינו לשון ראיה בלב כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה[7], לפיכך החמירו חכמים בזה. ודע דאפילו אם לבו מכוסה בבגד להפסיק בינו לערוה, צריך שתהא ערותו ג"כ מכוסה, ואם היא מגולה, הסכימו הרבה אחרונים דאסור לקרות מן התורה אפילו אם מכוסה בהטלית גם על ראשו ועיניו שלא יוכל לראות את הערוה, שהרי לא נאמר לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך, כלומר שתהא מכוסה בענין שלא יוכל להראות אפילו לאחר[8].

                  (ה) רואה את הערוה. עיין בדרך החיים דאפילו בדיעבד אם קרא ק"ש והתפלל חוזר, וכן מוכח מהפמ"ג בסי' עא בא"א אות ה. עוד מוכח שם דבק"ש חוזר עם ברכותיה אם קראם בראיית לבו לערוה, דהכי תקנו חכמים, אבל בשאר ברכות יש להסתפק בדיעבד אם יחזור, וספק ברכות להקל. ובח"א כלל ג דין לג ובנשמת אדם כלל ד משמע דיש להקל בדיעבד גם לענין תפלה בדבר דהאיסור הוא רק מדרבנן. ואפשר דיש לתפוס כוותיה לענין זה ונצרף דעת רש"י ור"ש תלמידו המובא בתוס' ברכות כה ע"ב [9]. ובנוגע לכסות עם ידיו עיין להלן סע' ב.

 

סעיף ב  הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות, יכסה בבגד ממטה ללבו, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה כשיברך. ודוקא בבגד, (ו) אבל בידים לא הוי כיסוי. הגה וה"ה אם מכסה (ז) ראשו בידיו לא מיקרי כסוי הראש. וע"ל סי' צ"א. ואם היו המים עכורים, שאין איבריו נראין בהם, מותר לקרות והוא בתוכן, והוא שלא יהא ריחן רע  (ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים, אף בצלולים שרי).

 


נשמת אברהם

 

                  (ו) אבל בידים. בין אם מכסה על לבו או בין לבו לערוה, אם לא שמחבק בזרועותיו כדלקמן[10], והטעם שידים לא הוי הפסק דאין גוף מכסה גוף, ודוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי, וכדלקמן סי' צא[11]. וחיבוק בידיו עדיף טפי מכיסוי בידיו, והטעם כיון שאין דרכן של בני אדם לחבק עצמן כך והוא עושה כן מקרי הפסקה אף דהוא חד גוף. וכן הסכימו האהרונים דלא כמהר"ם טיוולו ופר"ח שמחמירין בזה. וכשהוא הולך (או שוכב) בחלוק בלא מכנסים והוא מדביק בידיו על חלוקו על הלב אן מתחת לבו כדי להפסיק בין לבו לערוה גם לדידהו שרי[12].

                  (ז) ראשו בידיו. לא מיקרי כיסוי הראש לענין שיהא מותר לברך או להוציא מפיו שאר דברי קדושה[13]. והא"ר[14] מקיל בשעת הדחק, אבל יותר טוב לנהוג כמו שהעולם נוהגין שממשיך הבית יד (השרוול) של הבגד על היד ומכסה בו ראשו דאז הוי שפיר כיסוי לכו"ע[15]. ועיין גם לקמן שו"ע סי' צא ומ"ב שם ס"ק י.

 

 

סעיף ד  יש מי שאומר (ח) שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק, אע"פ שאינן מפסיקות למטה מהלב. הגה ואם הן ערומות, צריך שתהא ערוה שלהן טוחות בקרקע או שיושבות על שאר דבר, דאז אין לבן רואה ערוה שלהן. מה שאין כך באיש.

 

נשמת אברהם

 

                  (ח) שהנשים יכולות לברך. כתב הכף החיים[16]: כ"כ מרן בב"י בשם ארחות חיים. אבל ביו"ד[17] פסק מרן כדעת הראב"ד דאם המים צלולים עוכרתן ברגליה ומברכת, משמע דחייש ללבן רואה את הערוה ואעפ"י שערותן למטה, וא"כ לפ"ז גם אם הנשים לובשות החלוק, אם הן עומדות צריך להפסיק בידן על החלוק למטה מהלב בשעת ברכה ותפלה כדי שלא יהא לבן רואה את הערוה, ואין חילוק בזה בין איש לאשה, וכ"פ הב"ח, וכן דעת המג"א ס"ק ז להחמיר כדעת הב"ח. ולפי מה דקיי"ל היכא שסותם מרן וכותב יש מי שאומר דדעתו לפסוק כסתם, צריך להחמיר כמו"ש ביו"ד, עכת"ד כף החיים. אולם עיין ביו"ד שם בט"ז וש"ך דמסקי דלפי מה שפסק השו"ע פה דאין שייך באשה לבה רואה את הערוה מותרת לברך כשהיא בתוך המים כך שהערוה מכוסה, אולם עיין במ"ב[18] שיותר טוב שתחמיר כדעת הב"ח, וכ"פ החכמת אדם, ועיין שם שהאריך לגבי ברכת הטבילה. וכל זה דוקא באין ערותה מגולה, וגם לא של חברתה דאל"כ אסור לה לברך.

 

 

סעיף ה  שאר אבריו רואים את הערוה, מותר. אבל אם (ט) איזה מאבריו נוגע בין בערותו בין בערות חבירו, אסור לקרות ק"ש או להתפלל. ויריכותיו שהערוה שוכבת עליהן, צריך להפסיקן בבגד או להרחיקן בענין שלא יגע (י) הגיד בהם.

 

נשמת אברהם

 

                  (ט) איזה מאבריו. דגזרינן נגיעת שאר איבריו משום נגיעת ידיו, ונגיעת ידיו שלא יבוא לידי הרהור[19].

                  (י) הגיד בהם. אבל בנגיעה דכיס אין להקפיד, דאין לחוש בו משום הרהור, והמדקדקין מדקדקין גם בזה כי יש חולקין, ובדיעבד יצא אפילו אם נגע הגיד בהירכים[20].

 

 

סעיף ו  היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו (יא) ממתניו ולמטה, אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום, מותר לקרות ק"ש אבל להתפלל אסור, עד שיכסה (יב) לבו.

 

נשמת אברהם

 

                  (יא) ממתניו ולמטה. ר"ל אפילו רק עד למטה מערותו דבזה די מדינא לק"ש, אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו[21]. ועיין לעיל ס"ק ה.

                  (יב) לבו. ה"ה כל גופו, ונקט לבו איידי דרישא דבק"ש א"צ לכסות לבו. וטעם דתפלה חמורה, לפי שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו שצריך לעמוד באימה, אבל בק"ש אינו מדבר לפני המלך[22]. מיהו בדיעבד שנאנס, בכיסה ערותו לחוד והתפלל יצא[23] ועיין בביה"ל[24] שכותב: עיין ברמב"ם דמסיים ולכתחלה לא יעשה ונדחקו בביאורו. ונ"ל דהשמיענו למי שנאנס ואין לו במה לכסות, דלכתחלה מוטב שלא יתפלל כלל, אח"כ מצאתי זה במ"מ. ונראה דרק במי שנאנס מתירין בק"ש ממתניו ולמעלה ערום בסוף סי' עה, אבל בלא"ה לא. וכן מצאתי בספר תבואת שור בסי' א ס"ק עא עיי"ש, עכ"ל.

 

 

[1] פמ"ג מ"ז וביה"ל בהקדמה לסימן.

[2] וכ"כ המ"ב ס"ק א.

[3] מ"ב ס"ק ב.

[4] ביה"ל ד"ה צריך לחוץ.

[5] מ"ב ס"ק ג.

[6] ס"ק כב וסי' צא סע' א בביה"ל ד"ה יצא.

[7] קהלת א טז.

[8] מ"ב ס"ק ד.

[9] מ"ב ס"ק ה. ועיין בביה"ל סי' צא ד"ה הואיל.

[10] סע' ג, וי"ל למה אין בו משום נוגע במקומות המכוסים, עיין בסי' ד סע' כא ובמ"ב שם

ס"ק  נד - ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. וכתב ע"ז הגרש"ז אויערבאך שליט"א

שכיון שעומד בתוך מים ליכא מלמולי זיעה.

[11] מ"ב ס"ק ט

[12] מ"ב ס"ק יד; ח"א כלל ד סע' ט; בן איש חי שנה א פ' בא סע' ב.

[13] מ"ב ס"ק י.

[14] סי' צא וכהמהרש"ל.

[15] מ"ב סי' ב ס"ק יב.

[16] ס"ק יז.

[17] סי' ר.

[18] מ"ב ס"ק טז.

[19] מ"ב ס"ק יט. ועיין לעיל הערה 10.

[20] מ"ב ס"ק כ.

[21] מ"ב ס"ק כא.

[22] מ"ב ס"ק כד.

[23] סי' צא סע' א.

[24] שם ד"ה יצא.