סימן
פ מי שאינו יכול להישמר מהפיח
סעיף א מי (א)
שברי לו (ב) שאינו יכול לעמוד על עצמו (ג) מלהפיח עד שיגמור
ק"ש ותפלה, מוטב שיעבור (ד) זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל, ממה שיתפלל
בלא גוף נקי; ואם עבר זמן תפלה, אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים. ואם יראה לו שיכול
לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע. הגה (ה) ומברך
עליהם.
נשמת אברהם
(א)
שברי לו. לאפוקי אם אינו ברי לו והוא משהא עצמו מחששא דשמא יבוא להפיח באמצע,
שלא כדין הוא עושה[1].
(ב)
שאינו יכול. ר"ל אפילו אם לא יאמר רק ק"ש ותפלה לבד ג"כ לא
יוכל לעצור עצמו מלהפיח באמצע, דאל"ה יותר טוב לעשות כך מלבטל לגמרי תפלת
י"ח[2].
(ג)
מלהפיח. בהלכה למשה אות קעה מובא שהמפיח חייב בתענית יותר ממי שנפלו תפיליו[3].
(ד)
זמן ק"ש. האחרונים הסכימו דאין לו לעבור זמן ק"ש שהוא דאורייתא משום
זה, וגם בתשו' הרא"ש שממנה מקור הדין לא נזכר שם ק"ש. ובמגן גבורים כתב
דהוא רק שיגרא דלישנא, וראיה דבסי' לח סע' ב איתא ג"כ זה הדין ולא נזכר שם רק
תפלה לבדה, וגם כאן סיים רק בתפלה לבדה, וכונת השו"ע רק לומר דעי"ז ישנה
הנהגתו שמתפלל תמיד ק"ש ותפלה בזמנה אלא יקרא ק"ש לבדה עם ברכותיה ולא
יתפלל כי בתפלה הוא עומד לפני המלך וגנאי הוא להפיח אז, אבל ק"ש אינו כמדבר
עם המלך אלא שמקיים בזה רצון הש"י, ואף שיקרא ק"ש בלי תפילין, שהתפילין
צריכין גוף נקי, לא ימתין ויעבור זמן ק"ש כדי לקרותה בתפילין, אלא מתי שיוכל
להניח תפילין ביום יניחם[4]. ומשמע מהגר"א שאף לענין תפלה אינו
מסכים עם השו"ע להלכה שיבטל עי"ז לגמרי מצות תפלה[5]. אולם
הבן איש חי [6] פוסק כהשו"ע שמוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא
יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי, ואם עבר זמן התפלה אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים.
(ה)
ומברך עליהם. ותיכף אחר ק"ש יחלצן, אבל הטלית יכול ללבשו ולברך עליו קודם
שיתחיל הברכות וגם יוכל ללבשו כל היום שא"צ גוף נקי לציצית. ומיהו אם לא הניח
הטלית מקודם ובא לו בין אהבה לק"ש, יכול להניח בלא ברכה דלבישה לא הוי הפסק[7]. אולם חולק על זה הבן איש חי[8] וכותב, ודוקא תפילין אבל טלית
לא ילבש.
וכל
זה כשאירע לו מקרה זה בשביל שום מאכל שהזיק לו וכיוצא, באופן שלערב בודאי יכול
להתפלל בגוף נקי, אבל מי שרגיל בכך שיש לו חולי שמחמתו מוכרח להפיח בכל שעה ואי לא
יתפלל נפטר מן התפלה לעולם, מותר לו להתפלל בלא גוף נקי, דלא אתי איסור הפחה שהוא
ריח רע שאין לו עיקר דהוא רק איסור דרבנן ודחי לק"ש דאורייתא או לתפלה שהוא
מצוה דרבים, לכן יקרא ק"ש ויתפלל[9] והפר"ח כתב ג"כ כך,
אלא דהוסיף דכשתגיע לו הפחה, יפסיק עד שיכלה הריח כמו בריח רע שאין לו עיקר דפוסק,
ויחזור ויתפלל. והפמ"ג נסתפק עוד דאפשר דשרי לו בכה"ג להניח תפילין
ג"כ, דהאיך יעקור לעולם מ"ע דאורייתא דתפילין ע"ש[10].
ונ"ל
דכונת הפמ"ג רק ההנחה על איזו רגעים ורק כדי לקיים המ"ע, דיותר מזה
בודאי אסור, ואם אין יכול לעצור עצמו מלהפיח עד כדי שיניח השל יד והשל ראש, יניחם
אחד אחד, כי אין מעכבין זה את זה. ולענין ברכה נ"ל דלא יברך עליהם כי פשטיות
הגמרא בשבת מט ע"א משמע דאיש כזה פטור מתפילין [11]. וכ"כ הבן
איש חי [12] שיתפלל וכשתבא לו הפחה ישתוק וימתין עד שיכלה הריח וחוזר
ומתפלל ממקום ששתק, ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
[1] מ"ב ס"ק א.
[2] מ"ב ס"ק ב.
[3] מאת הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[4] מ"ב ס"ק ג, ועיין בביה"ל.
[5] שעה"צ ס"ק א.
[6] בספרו עוד יוסף חי פ' בא סע' ג.
[7] מ"ב ס"ק ד.
[8] שם.
[9] מ"ב שם בשם שו"ת רמ"א סי' צח.
[10] וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, לא
כ"כ מובן לי מנין לחלק בדאורייתא בין לעולם
או רק יום אחד שהרי אין כאן עקירה של מצות
תפילין.
[11] מ"ב ס"ק ד, ושהע"צ ס"ק ט.
[12] עוד יוסף חי שם.