סימן צא שיאזור
מתניו ויכסה ראשו בשעת תפלה
סעיף א היתה
טלית חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אסור להתפלל (א) עד שיכסה (ב) לבו, ואם
לא כסה את לבו, או שנאנס ואין לו במה יתכסה, (ג) הואיל וכסה ערותו והתפלל,
יצא.
נשמת אברהם
(א) עד שיכסה. דצריך הוא
לראות את עצמו כאלו עומד לפני המלך ומדבר
באימה[1].
(ב) לבו. וה"ה כל
גופו[2].
(ג) הואיל. ר"ל אפילו
היה ממתניו ולמעלה ערום יצא[3]. ונראה דקאי על מה דמיירי בריש הסעיף
שהיתה הטלית חגורה על מתניו דאין לבו רואה את הערוה ג"כ, אבל אם לבו רואה את
הערוה כגון שהיה לבוש חלוק ובלא מכנסים, אף דהוא רק מדרבנן כמו שכתב הפמ"ג
בסי' עד, מ"מ צריך לחזור ולהתפלל, וכן מוכח מדה"ח בדין ו שצריכין ליזהר
בעת תפלה וק"ש, ועיין בח"א כלל ג דין לג, וצ"ע למעשה[4].
סעיף ה לא (ד)
יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו
לפני הגדולים אלא בבתי רגלים.
נשמת אברהם
(ד) יעמוד. אם אפשר יזהר
חולה לא להתפלל לכתחלה אם הוא לבוש רק בבגדי שינה (פיז'מות) כי אין זה דרך כבוד
לעמוד כן לפני הש"י[5]. ועיין בבן איש חי[6].
[1] מ"ב ס"ק א.
[2] מ"ב ס"ק ב.
[3] מ"ב ס"ק ג.
[4] ביה"ל ד"ה הואיל.
[5] מהא ומ"ב ס"ק יא ו-יב.
[6] שנה א פ' יתרו סע' טו.