סימן קד שלא
להפסיק בתפלה
סעיף ג ואפילו
נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק (אבל יכול
לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו), (א) אבל עקרב פוסק, לפי שהוא
מועד יותר להזיק, ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.
נשמת אברהם
(א) אבל עקרב. וז"ל
הגר"א וסרמן זצ"ל[1]: ומוכח (בפסחים לגבי בדיקת חמץ) דסכנת
עקרב לא חשיב שכיח היזיקא, ובברכות לג ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק,
ופירש"י דרוב נחשים אינן ממיתין, ומקשין הא אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב,
וא"כ צריך לחוש למיעוט הממיתין, וי"ל כיון דרובן אין ממיתין הוי כלא
שכיח היזיקא, וממילא יש לסמוך אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, אבל בעקרב פוסק דשכיח
היזיקא, והיינו התם דרואה את העקרב, אבל הכא בחורין דאינו ידוע כלל אם יש שם עקרב,
מיקרי לא שכיח היזיקא, עכ"ל. ועיין מה שכתבנו להלן בסי' תריח ס"ק ה בשם
הגרש"ז אויערבאך שליט"א לגבי חולה מסוכן הרוצה להחמיר ע"ע ולצום
ביוהכ"פ אפילו נגד דעת הרופאים.
סעיף ה בכל
מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה, (ב) חוזר לראש ואם לאו, חוזר לתחלת
הברכה שפסק בה, ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות, חוזר לרצה.
נשמת אברהם
(ב) חוזר לראש. עיין מה
שכתבנו לעיל סי' קג ס"ק ב.
[1] קובץ שיעורים, פסחים ח"א סי' לב. וכתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: דבר זה תמוה
דאם
כפשוטו שרובן ממיתין ודאי חשיב כשכיח היזיקא, וקשה נמי מסעיף ד' דאם
בא שור כנגדו יפסיק מפני שמרחיקין משור תם
אע"ג דקיי"ל דסתם שוורים בחזקת
שימור, ותו דכמו שחוששין בבדיקת חמץ לשמא
תאבד לו מחט ויחפשנה, ואיך לא
נחוש דשמא יפחד מהנחש ולא יכוין בתפלתו.