אורח חיים סימן קי"ט (עידכון)
סימן קיט דין
הרוצה להוסיף בברכות
סעיף א אם רצה
להוסיף בכל ברכה מהאמצעית, מעין הברכה, מוסיף. כיצד, היה לו חולה (א) מבקש
עליו רחמים בברכת רפאנו, היה צריך פרנסה, מבקש עליה בברכת השנים. הגה וכשהוא
מוסיף, יתחיל בברכה ואח"כ מוסיף, אבל לא יוסיף ואח"כ יתחיל הברכה.
ובשומע תפלה יכול לשאול כל צרכיו, שהיא כוללת כל הבקשות. ולהר"ר יונה,
כשמוסיף בברכה מעין אותה ברכה אם מוסיף אותו בשביל כל ישראל, אומר אותו בלשון רבים
ולא בלשון יחיד, ולא יוסיף אלא בסוף הברכה ולא באמצע. ואם שואל צרכיו ממש, כגון
שיש לו חולה בתוך ביתו או שהוא צריך לפרנסה, יכול לשאול אפי' באמצע הברכה, והוא
שישאל בלשון יחיד ולא בלשון רבים. ובברכת שומע תפלה וכן בסוף התפלה בין קודם יהיו
לרצון בין אחריו יכול לשאול בין בלשון יחיד בין בלשון רבים, בין צרכיו ממש בין
צרכי רבים.
נשמת אברהם
(א) מבקש עליו רחמים.
ראיתי באמרי אפרים[1] שכותב: והנה מה שנוהגין בחולה להזכיר בתפלה שם אמו
ולא שם אביו, נשאלו על כך שנים מגדולי הדור זצ"ל בתשו' דעת כהן[2]
ובתשו' זקן אהרן[3], ושניהם הביאו מזוהר לך[4] עה"פ וילך
למסעיו, "והושיעה לבן אמתך, וכי לא הוה בריה דישי, עד דאמר בשמא דאמיה ולא
בשמא דאביו, אלא כד אתי לקבל מלה עלאה, בעי לאדכרא למהך במלה דאיהו ודאי, ועל דא
אידכר לאמיה ולא לאביו" וכן אמר דוד "אני עבדך בן אמתך". אמנם דבר
זה מובא גם כמה פעמים בגמ' דבמקרה של חולי וסכנה מזכירים שם האם, עיין שבת סו
ע"ב ורש"י שם, ע"ז יב ע"ב וגיטין סט ע"ב וכן בשבת סז
ע"א, עכ"ל. ועיין גם במ"ב[5]. אולם אין זה לעיכובא, ואם
אינם יודעין שם האם יזכירוהו בשם האב[6].
כותב המ"ב[7]: עי'
בפמ"ג שדוקא אם היה לו חולה מבקש עליו רחמים, אבל אינו רשאי לבקש רחמים בברכה
מאמצעיות על העתיד שלא יחלה משא"כ בשומע תפלה אפילו על העתיד רשאי לבקש.
אם מתפלל על אביו חולה, לא יאמר
תרפא לאבא מארי, אלא מזכירו בשמו דהא שלמה אמר דוד אבי[8].
כותב הארחות חיים וז"ל: עי' בס' מאורי אור בחלק באר שבע דף כז ע"א
שכ' על חולה שלא במקומו שיש חשש תפלת שוא ח"ו, נראה באינו מוטל על ערש דוי
שרי תוך מהלך יום שאם מסוכן ח"ו שכיח שישמע מעוברי אורח, ובשכיב מרע ממש אפילו
במקומו אסור רק בידיעת שעה מועטת, וראיתי מעשה ונזכרתי הלכה. וכן על מעוברת שבמקום
רחוק. ויש שדחק בחבורו להתפלל על תנאי ולא יאות, אכן מחוורתא להתפלל סתם שלא יאונה
רע לפלוני דשייך גם במת, עכ"ל. ועיין בשע"ת[9] בשם השו"ת
נחלת שבעה סי' לט: שעשה מעשה לברך החולה
בשבת בבהכ"נ אע"פ שהחולה לא היה שם בעיר רק בישוב שהיה רחוק מהלך שעה
ויותר, ודלא כלקוטי מהרי"ל שכתב שאין לברך כשאינו בעיר דשמא מת או הבריא
ע"ש מגיטין דאפילו הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, עכ"ל.
[1] מודפס בסוף ספר ארחות חיים.
[2] סי' קלב.
[3] ח"א סי' יא.
[4] עמ' פד.
[5] ס"ק ב.
[6] שו"ת יביע אומר ח"ב סי' יא.
[7] ס"ק א.
[8] כף החיים ס"ק ו בשם כנה"ג יו"ד סי'
רמ בשם ס"ח והגרע"א.
[9] סי' רפח ס"ק ג.
אורח חיים סימן קי"ט (עידכון)