סימן
קיט דין הרוצה להוסיף בברכות
סעיף א אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעית, מעין הברכה, מוסיף. כיצד, היה לו
חולה (א) מבקש עליו רחמים בברכת רפאנו, היה צריך פרנסה, מבקש עליה בברכת
השנים. הגה וכשהוא מוסיף יתחיל בברכה
ואח"כ מוסיף, אבל לא יוסיף ואח"כ יתחיל הברכה. ובשומע תפלה יכול
לשאול כל צרכיו, שהיא כוללת כל הבקשות. ולהר"ר יונה, כשמוסיף בברכה מעין
אותה ברכה אם מוסיף אותו בשביל כל ישראל, אומר אותו בלשון רבים ולא בלשון יחיד,
ולא יוסיף אלא בסוף הברכה ולא באמצע, ואם שואל צרכיו ממש, כגון שיש לו חולה בתוך
ביתו או שהוא צריך לפרנסה, יכול לשאול אפי' באמצע הברכה, והוא שישאל בלשון יחיד
ולא בלשון רבים. ובברכת שומע תפלה וכן בסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחריו
יכול לשאול בין בלשון יחיד בין בלשון רבים, בין צרכיו ממש בין צרכי רבים.
נשמת
אברהם
(א) מבקש עליו רחמים. כותב הספר פרדס יוסף על הפסוק מדבר שקר
תרחק [1]: הרה"ג ר' משה קנאל נ"י כתב לי שנסתפק במי שחתך לו
הרופא אבר ר"ל, אם יכול לומר בתפלתו "רמ"ח אברים שלי" כי מדבר
שקר תרחק, ומריש הוה אמינא דיאמר רק "ואברי" בלא מספר רמ"ח, שוב
התבוננתי דאין קפידא, א.
דאע"פ שלא נשאר לו רק רמ"ז אברים מ"מ אברים הרוחניים של הנשמה הם
בשלימות, כידוע, דגם בנשמה יש אברים וגידים. ב. אע"פ שחסר לו אבר מ"מ אינו חסר ממנו רק בפועל ולא בכח,
תדע דהלא אפילו מי שהוא מחוסר אבר מ"מ יוליד בן שלם בכל אבריו וגידיו וכח
האבר נשאר לו. וכעין זה כתב במטה אפרים סי' תקפא סע' ח מ"ש ביה"ר אחר
תהלים עד מלאת שנותינו בהם שבעים שנה, דמי שהוא יותר מע' שנה איך יאמר כן. וגם אין
נראה לתת קצבה לשנותיו דשמא יאריך ימים יותר וכו' וגם י"ל דתפלה הוי לכלל
ישראל אף דהוא אין צריך לזה וכו'. וגם כשהיה מקדש על מכונו התפלל כ"ג
שתוליכנו קוממיות לארצנו והוא עומד בארץ ישראל, אך מכוון לישראל המפוזרים בגלות.
וגם בתפלה ותן טל ומטר אף בתקופת טבת, והקשו ראשונים שאין אנו צריכים כלל למטר,
עי' פירוש המשניות ברמב"ם ריש תענית וטור או"ת סי' קיד וכו', עכ"ל.
ובהשמטות
שם שואל לגבי אשה שיש לה לדברי חז"ל [2] רנ"ב אברים [3],
ע"כ. וראיתי בשו"ת האלף לך שלמה [4] שכותב: באמת אין בידי ליתן
טעם ללשון מנהג לבד, אך להוציאו חלק אי אפשר ונראה לומר דכיון דאומר מי שברך
לאברהם וכו' הרי דזוכר זכות אבות ונהי דזוכר אמהות מ"מ העיקר הוא האבות
ואחז"ל [5] אין פרי בטנה של אשה מתברך רק מפרי בטנו של איש
וא"כ אין כח באחד להגן על השני אלא במה שבידו ויש לו ולא במה שאין לו וכיון
דלאבות אין רק רמ"ח אברים ושס"ה גידים לכן אין זכותם מגין רק על שיעור
כזה ולא יותר ולכך אומרים רק לרמ"ח אברים ושס"ה גידים, עכ"ל.
ויש
שאומרים כשעושים מי שברך לאשה אומרים "בכל אבריה ושס"ה גידיה" [6].
אך
עיין באנציקלופדיה תלמודית [7] שכותב: גם רמ"ח אברים חשיבותם בתורת
אבר היא לענין טומאת אהל שאין להם שיעור ומטמאים בכל שהוא. ואין חשיבות אברים אלא
באברים שיש להם בשר גידים ועצמות אבל אברים שאין להם עצם, כגון הלשון והטחול
והכליות וכיוצא בהם אינם מטמאים בתורת אברים אלא כשאר הבשר (רמב"ם טומאת מת
פ"ב ה"ג). ולפיכך לא מנו חכמים אלא אותם אברי האדם שיש להם בשר גידים
ועצמות (אהלות פ"א מ"ח ורמב"ם שם ה"ז). ובאשה לא נמנו האברים
הנוספים במנין לפי שאינם מטמאים באהל (רמב"ם שם ה"ז). ועיין בירושלמי
סוטה פ"ה ה"א מנין "המאררים" כנגד רמ"ח אברים שיש בה
וכנגד רמ"ח אברים שיש בו, עכ"ל של האנציקלופדיה תלמודית.
ודברי
הירושלמי מובאים בבעל הטורים [8] ומביא אותם החיד"א וכותב [9]:
ויש להבין דשל אשה רנ"ב ואפשר דמשום דאמרינן בבכורות דף מה דאברים היתרים
באשה אינם מטמאין באהל שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, דבר השוה לכל אדם,
א"כ עיקר אברי האשה רמ"ח ולכן השוה הכתוב אשה לאיש רמ"ח לכל אחד כי
היתרים לא חשיבי ואינם מטמאין באהל אלא רמ"ח, ועיין בפתח עיניים מסכת אהלות,
עכ"ל.
ולפי
זה לכאורה אין צורך לשנות את הנוסח.
[1] פ' משפטים כג, ז.
[2] בכורות מה ע"א.
[3] וברמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ז רנ"א
אברים.
[4] ח"א סי' קכ.
[5] ברכות נא ע"ב.
[6] אוצר התפלות.
[7] כרך א ערך אברים (א) עמ' קיד.
[8] במדבר ה, יח.
[9] דבש לפי מערכת ס או"ק א.