הל' בית הכנסת
סימן
קנה לילך מבהכ"נ לבית המדרש
סעיף א אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבה"מ (א) ויקבע עת ללמוד,
וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. הגה ואף מי
שאינו יודע ללמוד ילך לבה"מ ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה
שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים.
נשמת אברהם
(א)
ויקבע עת ללמוד. וז"ל הרמב"ם [1]: כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין
עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו
היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים; ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו
זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. וכן[2]: עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר
ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך[3]. וכותב המ"ב[4] : ועיקר
מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא
ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו, הוא
קרוב למה שאחז"ל סנהדרין צט על הפסוק כי דבר ד' בזה, זה שאפשר לו לעסוק בתורה
ואינו עוסק. ואחז"ל (ירושלמי סוף פ"ט דברכות) ר' חלקיה בשם ר' סימון
העושה תורתו עתים (ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד
יותר) הרי זה מפר ברית, ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לד' הפרו תורתך וכו'.
וכשלומד
רק מעט נכון שעיקר למודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה, ואמרו חז"ל על
הפסוק אוהב ד' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ד' שערים המצויינים בהלכה יותר מכל
ביתי כנסיות וכו', וגם אמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב,
ואם אינו מבין בהלכות ילמוד כל מה שיודע [5]. ועיין בשנות אליהו[6]
ובשו"ע
הרב[7].
והשערי
תשובה[8] מביא בשם הגאון בעל הפלאה ז"ל: שפירש בענין קביעת עתים
לתורה שקביעת הוא מלשון קבען פלניא[9] שאף מי שהוא טרוד גדול בעסקיו יש
לו לגזול מזה העת ללמוד תורה, עכ"ל. ועיין במלאכי[10] ומפרשים שם.
והיה
אפשר לחשוב שזה בכל אדם, אבל לא כן רופא שעסוק כל הזמן בטיפול בחולה או במה שנוגע
למקצועו, כגון בקריאת ספרי הרפואה, בהליכתו להרצאות ולדיונים ואף התעסקותו במחקר,
והעוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם לא כן הדבר, כי ודאי יש לו גם פנאי ביום כשהוא
נח מעבודתו ואף עוסק אז בעניני עוה"ז, ולמה יהיה פטור אז מלימוד תורה. ועיין
בביה"ל[11] שכותב : ובעו"ה כמה אנשים מרפים ידיהם מן התורה
לגמרי ואינם חוששים לקבוע אפילו זמן מועט ביום לתורה, והסיבה הוא מפני שאינם
יודעים גודל החיוב שיש בזה, וכבר אמרו חז"ל ויתר הקב"ה על עון ע"ז
וג"ע וש"ד ולא ויתר על עון ביטול תורה, עיי"ש.
וכמה
כדאי לקרוא ולהתבונן בסדר היום של הרמב"ם שתואר באחד ממכתביו,
וז"ל [12]: כל יום ויום אני עולה
לאל-קאירה (לטפל במשפחתו ובפקידיו של המלך) בהשכמה. כשלא יהיה שום מכשול ולא יתחדש
שם שום חדוש, אשוב למצרים אחר חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם, ואני מתרעב,
ואמצא האכסדראות כולם מלאות בני-אדם, גוים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים
ושוטרים, ואוהבים ושונאים, ערב-רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא
אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל
אכילת עראי, והיא מעת לעת. ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקאות ונוסחאות רפואות
חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה, עד סוף שתי שעות מן
הלילה ויותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם, ואני שוכב, פרקדן מרוב העיפות, ויכנס
הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר. סוף דבר, לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או
להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפלה, אנהיג
הצבור במה שיעשה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים, וילכו לדרכם, וישובו
קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה עד עת תפלת מעריב, עכ"ל. וברור שעמוד ההוראה
רבן של כל ישראל, ודאי שהוא, עם כל טרדותיו ועבודתו הרפואית, למד וחזר על תורתו
יום יום, וא"כ האם אין הוא מחייב את הרופאים ?
והחולה,
כמה גודל חיובו ללמוד ולדעת ההלכות שכעת נוגעות לו במחלתו, ובמיוחד בבית החולים.
כמה זכויותיו מתגדלות אם זוכה לקיים תורה ומצוות עתה כשהוא חולה וזקוק לרחמי שמים,
ובמיוחד כשהוא נזהר לא לעבור על איסורי תורה החמורים. ובנוסף לכל, הלא עצם לימוד
התורה מרפא, ועיין במ"ב[13] שמביא בשם המדרש הנעלם: פתח ר' יהודה ואמר רפאות תהי לשריך ושיקוי
לעצמותיך, התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעוה"ז ובעוה"ב, דאמר ר' נהוראי
א"ר נחמיה, בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם, והקורא ק"ש
כתיקונו כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו, ודא רפאות תהי לשריך וכו'.
ומה
שאמרו בגמ'[14] לחד מ"ד דגם בקריאת שמע שחרית וערבית מקיים הפסוק
לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כותב השערים מצויינים בהלכה[15] בשם הנפש
החיים שזה דוקא כשלומד רק כדי לקיים מצות לימוד, אבל כל זמן שחסרות לו ידיעות
הלכות ודעת תורה, מחויב ללמוד תדיר למען ידע לשמור ולעשות. ועיין בשו"ע הרב[16].
סעיף ב קודם שילך לבה"מ יוכל לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו, (ב)
וטוב שירגיל בו.
נשמת אברהם
(ב)
וטוב שירגיל בו. כדאמרינן בגמרא שמונים ושלשה מיני חלאים תלויים במרה וכולם פת
במלח וקיתון של מים שחרית מבטלין. ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור
בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה[17]. וז"ל
הרמב"ם[18]: הואיל והיות
הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא
חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים
המברין והמחלימים. וכן הוא כותב לגבי אכילה ביתר על המידה ועודף משקל שידוע שמזיק
לגוף, וז"ל: לא יאכל אדם עד שתתמלא
כריסו[19] וכו'. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות והוא עיקר לכל
החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא
ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפי' ממאכלים טובים[20], ע"כ. כן ידוע
שהתעמלות יום יומית בריאה לגוף ובמיוחד לשריר הלב, וגם על זה כותב
הרמב"ם [21]: ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם
מתעמל ויגע הרבה וכו' אין חולי בא עליו וכחו מתחזק.
ועיין
לקמן סי' תקיא סע' ב מה שכתבנו לגבי עישון. ובנוגע לדבר שכרוך בסכנת נפשות כבר
אסרו חז"ל, וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן את עצמי ומה לאחרים עלי בכך, או
אינו מקפיד על כן - עובר איסור חמור[22], ולקיחת סמים בכל צורה שהיא
נכללת בהגדרה זו[23].
[1] הל' ת"ת פ"א ה"ח.
[2] שם ה"י.
[3] והובא ביו"ד סי' רמו.
[4] מ"ב ס"ק ד.
[5] מ"ב ס"ק ט.
[6] פאה פ"א.
[7] הל' ת"ת פ"ב ה"ט.
[8] סי' קנו בסוף.
[9] ר"ה כו ע"ב.
[10] ג, ח.
[11] ד"ה עת ללמוד.
[12] מובא בספר רבי משה בן מימון ע"י הרב י.ל. הכהן
מימון, מוסד הרב קוק עמ' קנב.
[13] סי' סא ס"ק ו.
[14] מנחות צט ע"ב.
[15] סי' כז ס"ק ה בשם הנפש החיים שער ד פ"ו
ו-פט"ו.
[16] הל' ת"ת פ"ב ה"י.
[17] מ"ב ס"ק יא.
[18] הל' דעות פ"ד ה"א.
[19] שם ה"ב.
[20] שם הט"ז.
[21] שם הי"ד.
[22] ומכין אותו מכת מרדות - רמב"ם הל' רוצח
פי"א ה"ה. וראה ביו"ד סי' קטז דסכנתא
חמירא מאיסורא. וראה גם בשו"ת נודע
ביהודה תניינא יו"ד סי' י, הובא בפ"ת יו"ד
סי' כה ס"ק י.
[23] הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וכ"כ
באגרות משה יו"ד ח"ג סי' לה.