סימן
רלח לקבוע עתים לתורה בלילה
סעיף א צריך ליזהר (א) בלמוד הלילה יותר מבשל יום, והמבטלו (ב)
עונשו מרובה.
נשמת אברהם
(א)
בלמוד הלילה. כדאמרינן לא איברי לילא אלא לגירסא וכיון דלכך נברא הלילה
ע"כ צריך ליזהר בה יותר, ואיתא בגמרא כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך
עליו חוט של חסד ביום שנא' יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירה עמי. עוד אמרו (מנחות
קי) ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאלו עסוקין בעבודה ומייתי שם
מקרא. עוד אמרו (תמיד לב) כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה
(היינו לעסוק בתורה) וכתיב בתריה שפכי כמים לבך נוכח פני ד'. וכתב הרמב"ם
והובא ביו"ד סי' רמו הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד
אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיו"ב וכו' ומה דכתב בכל לילותיו
היינו דאפילו בקיץ בלילות הקצרים כגון בתמוז שאז נקבע הלילה העיקר לשינה כמו שכתבו
התוספות אפ"ה צריך עכ"פ ללמוד מעט קודם השינה[1]. ועיין לעיל
בסי' קנה ובדברינו שם, שגם הרופא וגם החולה חייבים בלימוד תורה, ואם אינו יכול
ביום אז ילמד כפי כחו בלילה.
(ב)
עונשו. עיין במג"א דלשינת האדם בלילה אין לזה שיעור קבוע אלא תלוי בכל
אדם לפי כח בריאותו, ועכ"פ לא ישתקע בשינה יותר מדי[2].
סעיף ב אם יש לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום והיה
טרוד ביום ולא השלימו (ג) ישלימנו בלילה (ד) מיד.
(ג)
ישלימנו. כלומר אפילו בלילות הקצרים מחוייב להיות ניעור בלילה כדי להשלים חוקו
ולא יאחר זה עד יום מחר כי יום של אחריו מחוייב בפני עצמו ונמצא דיום זה לא השלים
חוקו והוי מעוות לא יוכל לתקון[3]. וגם רופא וגם חולה חייבים ללמוד כפי
כוחם יום יום, וראה לעיל סי' קנה ובדברינו שם.
(ד)
מיד. והוי נדר כדאמרינן (נדרים ח ע"א) האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר
לאלהי ישראל, ואיתא ביו"ד סי' ריד סע' א דאם נהג לעשות דבר טוב, אם היה דעתו
לנהוג כן לעולם הוי נדר, וטוב שיתנה בתחלה שלא יהיה עליו דבר זה בנדר פן יזדמן
איזה פעם שלא יוכל להשלים[4].
וכותב הגרש"ז אויערבאך
שליט"א[5]: ענין זה
מסתבר דשפיר תהני מה שרגילים להתנות בערב ר"ה וביוהכ"פ דאינו רוצה כלל
שיהיה נדר, דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו
כנדר, לכן בכה"ג שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהיה נדר
מיהכ"ת נימא שאף בכגון דא ה"ז נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש
שתא דאינו רוצה שיהא נדר. ולכן נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר
ה"ז חשיב כאומר בפירוש בלי נדר, עכ"ל, ועיי"ש.
[1] מ"ב ס"ק א.
[2] מ"ב ס"ק ב.
[3] מ"ב ס"ק ד.
[4] מ"ב ס"ק ה.
[5] ספר זכרון ע"ש הרב עמרם בהר"מ בלוי
זצ"ל תש"מ עמ' רמא.