סימן שא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים
סעיף ז כל היוצא (א) בדבר שאינו תכשיט ואינו (ב) דרך מלבוש
והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, חייב. וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל
ליפול, אסור לצאת בו ואם יצא, פטור. ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם (פי'
להסירם מעליה) ולהראותם. הגה ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף י"ח אם
אסור אפילו בחצר או בבית. הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים
שאינם תכשיט, ואם יצא חייב חטאת, ולא בשריון ולא בקסדא (פי' כובע של ברזל)
ולא במגפים (פי' אנפלאות של ברזל), ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש. ולא יצא
בתפילין, מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא. ולא יצא קטן במנעל גדול דלמא נפל
ואתי לאתויי, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו,
דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא באותו שאין בו מכה.
נשמת אברהם
(א)
בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש. מה הדין לגבי הוצאת מכשיר איתורית בשבת
לרופא שנמצא בכוננות. ראה בשו"ת אג"מ [1] שמתיר לאנשי הצלה
לצאת בשבת לרה"ר עם מכשיר איתורית התחוב בבגדם מכיון שהוא נחשב כתכשיט מה
שמראה על מעלת האדם ועל מעשיו הטובים וכו' (וצ"ע דהיום גם בעלי עסקים שונים
יוצאים עם מכשיר כזה ללא כל קשר עם הצלת נפשות וגם לא מטעם שמראה על מעלתו ועל
מעשיו הטובים). וכותב הגאון זצ"ל: דמכיון שצריכים העלמא לרופאים ולמתעסקים
בהצלת נפשות הוו הדברים לצאת לבושים בהם בחשיבות תכשיטים לכו"ע בין לרבנן בין
לר"א (עיין שבת סג ע"א), ולכן מכשיר קטן שלובשים כדי שישמעו בכל מקום
שיהיו לאיזה מקום צריך לילך להציל, מותרין לצאת בהם אף בשעה שאין צריכים לזה גם
בשבת משום שהוא בחשיבות בגד, וכ"ש בשעה שצריכין שהוא כמעט תמיד שודאי אמת
שהוא דבר קשה מאד שלא יצאו מהבית כל השבת שאיכא בזה גם משום חשש שימנעו הרבה
מלהיות מחברי ההצלה וכו', עכ"ל.
אך
אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שמותר לרופא לישא אתו מכשיר איתורית בשבת
רק במקום שאינו רשות הרבים גמורה ובדרך שינוי. וכתב לי הגאון שליט"א: ואם הוא
הולך ברה"ר בשביל חולה שיש בו סכנה, מותר לישא את המכשיר ע"י שינוי גם
ברה"ר הואיל והוא בכוננות, עכ"ל. והסביר לי הגאון שליט"א כי רופא
הנמצא בכוננות ומגוריו במקום שיש בו רה"ר דאורייתא, בעצם אינו יכול לצאת
מביתו במשך השבת, כי אינו יכול לישא את המכשיר ברה"ר אפילו בשינוי. מאידך,
אינו יכול לעזוב את הבית בלי מכשיר כל זמן שהוא בכוננות. אולם כשנקרא לטפל בחולה
שיש בו סכנה ואז חייב לצאת מביתו, גם מותר לו לישא את המכשיר אתו בשינוי, ואם אינו
יכול לישא את המכשיר בשינוי אז יישא אפילו ביד, עכ"ד. וצ"ע במקרה כזה
איך יחזור הרופא הביתה בשבת בתום הטיפול בחולה. ויתכן שתלוי במחלוקת הפוסקים אם
התירו סופו משום תחלתו גם באיסורי תורה [2] או רק באיסור דרבנן [3].
שאלתי
את הגרש"ז אויערבאך שליט"א אם מותר לרופא לצאת, במקום שיש רשות הרבים
דאורייתא, עם מכשיר איתורית כשהאיתורית הינה חלק בלתי-נפרד מחגורתו (דהיינו שאי
אפשר לחגור את החגורה בלעדיו). ואמר לי הגאון שליט"א שאמנם ישנם סוללה ומכשיר
בתוך קופסת האיתורית ואינו דומה לגמרי למפתח שמוציאים בדרך זו, אך מאידך גם מצאנו
שיוצאים עם שעון על היד אף שגם בתוכו יש סוללה ומנוע. ולכן רופא שיודע שעלול לקבל
קריאה מחולה שיש בו סכנה במשך השבת, מותר לו לצאת לדבר מצוה (כגון להתפלל או
לשיעור תורה) עם חגורה כזאת אפילו במקום שיש רשות הרבים דאורייתא.
(ב)
דרך מלבוש. מכשיר שמיעה. ראה
מה שכתבנו בנשמת אברהם כרך א, או"ח סי' שא ס"ק ה לגבי הוצאת מכשיר שמיעה
בשבת לרשות הרבים במקום שאין עירוב. וכותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א [4]:
כתבנו במקום אחר דאפשר שמותר לצאת בשבת לרה"ר עם מכשיר כזה ולא חשיב כמשא
משום דהו"ל כקמיע מומחה כיון דבלא שום מעשה יש לו על ידי זה אוזן לשמוע.
ומסתבר דאף שאין זה דרך סגולה מ"מ אם זה מועיל בדרך הטבע כ"ש דעדיף טפי
כיון שעיקר הטעם הוא משום דתכשיט הוא לו כאחד ממלבושיו, ולכן כמו שמותר לצאת
לרה"ר בקמיע לשמוע ה"ה נמי דשרי במכשיר. וכן כתבו גדולי עולם לענין
משקפיים דטעמא דשרי לצאת בהם לרה"ר הוא משום דחשיב כקמיע מומחה. ועיין ברש"ש
למסכת שבת דף סב שמצדד לומר דהיתר קמיע הוא רק למי שיש לו חולי משא"כ להעביר
ריח רע אסור מפני שאין בזה חולי (לענ"ד דבריו תמוהים מכמה מקומות ואף הוא
עצמו חזר מזה). מ"מ נראה דמי שאזנו כבדה משמוע חשיב נמי כחולה. ואף שהמכשיר
אינו מרפא מ"מ הו"ל כקמיע מומחה לשמוע וכו'. וכמו כן צ"ע שיהא מותר
לצאת עם מקל או רובה ביד במקום שיש פחד מפני שבזה הוא מטיל אימה גם בלי שום מעשה
והו"ל כקמיע מומחה כיון שרואים בחוש שזה מציל ומועיל. אך אפשר דדוקא תכשיט או
קמיע משוינן למלבוש הואיל וצריך רק ללבוש ואין צריך לעשות בהם שום מעשה ודומה שפיר
למלבוש, משא"כ מקל ורובה כיון שעיקר התועלת מהם הוא מפני שאפשר לעשות בהם
מעשה, לא דמי למלבוש. וכן מכשיר הנ"ל אף שהאדם אינו צריך לעשות בו מעשה
מ"מ הואיל ובגוף המכשיר נעשין בו שינויים חשמליים לכן אפשר דחלוק הוא
ממשקפיים שדומה יותר למלבוש וכו', עכ"ל.
וכותב
הגר"ע יוסף שליט"א [5]: לאור האמור נראה לי שאדם שהוא כבד
שמיעה ונותן לאזניו מכונת שמיעה חשמלית שהיא כדרך מלבוש וכו' יש להתיר לו גם כן
לצאת במכונה זו לרשות הרבים כיון שהיא מהודקת היטב באזניו והיא דרך מלבוש, ואם כן
מה לי בתי עינים מה לי מכונת שמיעה וכל הטעמים להקל שנאמרו בבתי עינים ישנם במכונת
שמיעה. והן עתה מצאתי לידידנו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שליט"א
בשו"ת מנחת שלמה סי' ט שהאריך בטוב טעם ודעת בהערה שם להתיר גם כן בזה כיד ד'
הטובה עליו, ע"ש. וכן עיקר [ועיין בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' מ
(שנשאר בצ"ע)], עכ"ל.
ובשמירת
שבת כהלכתה [6] פוסק לאיסור וז"ל: אסור לצאת למקום שאין בו עירוב
ומכשיר שמיעה על גופו כי אין עליו שם מלבוש (אם הסוללה מונחת בכיס) ונחשב הוא
למשא. ואם המכשיר כולו נמצא בתוך ידית של משקפיים, יש מתירים לצאת במשקפיים כאלה
גם למקום שאין בו עירוב, ואילו אחרים אוסרים לצאת במשקפיים אלה, עכ"ל. ועיין
שם בהערה קח מהגרש"ז אויערבאך שליט"א (הובא גם בנשמת אברהם שם) שמשמע שם
שדעתו להתיר. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שעיקר הקפידא הוא
על הסוללות המונחים בכיס על אף שהם קשורים על ידי חוט לעצם המכשיר המונח באוזן.
ולא הבינותי למה אין הסוללות בטלות להמכשיר ונעשות חטיבה אחת כי הלא אין להם
השיבות אלא בזה שהן באות לשרת ולהפעיל את המכשיר, וצ"ע. וכתב לי מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א: למעשה הם שני כלים נפרדים אלא דאין להם שימוש זה
בלא זה, ומי אומר דבכה"ג הן כחטיבה אחת, עכ"ל.
וכעת
אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאמנם דעתו מקודם היתה להתיר לחרש לצאת
עם מכשיר שמיעה, אך כעת הוא מסופק ודעתו להחמיר כי אין המכשיר דומה למלבוש שהוא
דבר דומם, בו בזמן שבגוף המכשיר נעשין שינויים חשמליים וכפי שמבואר לעיל. ולפי זה
גם לא יהיה הבדל בין מכשיר רגיל ובין מכשיר הנמצא בתוך ידית של משקפיים וצריכים
להחמיר בשניהם, עכ"ד.
ושוב
כתב לי הגרש"ז אויערבאך שלים"א: וכן כתבתי במנחת שלמה סי' ט הערה 3, וגם
לא דומה למקל ורובה שמצד עצמם גם בלי שום פעולה הם מפחידים, ואף לא דומה לשעון
דכיון שכולם לובשים אותו יכולים לומר שמפני מראיתו כבר נחשב כמלבוש נוסף שעיקר
חשיבותו הוא רק מפני מערכת הגלגלים שבתוך השעון, מ"מ לעינים הוא נראה לבוש
ככל אדם, משא"כ מכשיר שמיעה, הרי רוצים שיועיל רק לאוזנים לשמוע ושלא יהא
נראה לעינים ולכן אפשר שדבר כזה לא נכלל בשם מלבוש, עכ"ל.
סעיף יז חיגר (ג) שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו אפי' אינו
קשור בו, אבל אם אפשר לו לילך זולתו, ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו, אסור (וחולה
שעמד מחליו דינו כחיגר).
נשמת אברהם
(ג)
שאינו יכול לילך. במקום שיש רשות הרבים דאורייתא, מה דינו, בשבת, של ארם שנפצע
באופן קשה ברגלו, ועקב זה יכול לצאת מביתו וללכת רק כ50- מטר כשהוא זקוק לקביים רק
כדי להשען עליהם קצת, אך אחרי כן, בגלל כאבים, אינו יכול להמשיך כלל בלעדיהם
ולהגיע לבית הכנםת שהוא כ200- מטר מרחק מביתו. כותב המ"ב[7] בשם
הרא"ש הובא במג"א [8], דזקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ
נשען על מקלו מחמת תשות כחו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו, אע"פ שגופו מתנענע
אסור דהוי המקל אצלו כמשוי כיון דבביתו הולך בלי מקל, עכ"ל. עוד כותב
המ"ב [9] בשם הט"ז: וכשאדם הולך במקום שיש חשש שיפול מחמת
שירדו גשמים והמקום משופע או שהולך בחורף על המים הנגלדים ומפחד שמא יפול, מותר
ג"כ לצאת במקל דדמי לחיגר, ע"כ. אך ממשיך המ"ב: ואליהו רבה כתב
עליו דאין דבריו מוכרחים, וגם בעוד אחרונים ראיתי שדעתם שאין להתיר בזה רק במקום
שיש עירוב, עכ"ל.
ובשמירת
שבת כהלכתה[10] כותב: וכן מי שחושש ללכת בדרך חלקה או מושלגת מחשש שמא
יחליק, אל לו לצאת לרשות הרבים ומקלו בידו, עכ"ל. ובהערה שם [11]:
ומהגרש"ז אויערבאך שליט"א שמעתי דיש להסתפק במי שזקוק למקל רק בעלותו על
הר או מדרגות, אם בשביל זה מותר לו לצאת במקל, אף שהוא הולך בו גם בדרך רגילה
במקום שאינו זקוק כלל למקל, אך גם אפשר דמכיון שנשען על המקל רק כשעולה על הר,
הו"ל כזקן ההולך בביתו בלא מקל, שכתב המ"ב ס"ק סד דאסור, וגם יש
לחשוש דשמא יטלטל אותו בידיו מבלי להישען עליו כלל, עכ"ל.
וכתב
לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שלדעתו יהיה אסור לחיגר כזה לצאת
מהבית מכיון שלעת עתה הוא בגדר זקן ההולך בביתו בלא מקל, עכ"ל. וכעת כתב לי
מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: וכי מי שצריך לבוא לאיזה מקום לצורך
חולה שיש בו סכנה ואם ילך כל הדרך ברגל לא יספיק לבוא, ודאי דאמרינן דלעת עתה ילך
ברגליו, ורק כאשר מרגיש שמתקרב הזמן שצריכים אותו לצורך חולה שיש בו סכנה, יקח
מכונית ויסע, עכ"ל. ואמנם חזר וכתב לי מו"ר שליט"א: דמקרה המקל
אינו דומה לגמרי, אלא רק לאדם שצריך לבוא לאיזה מקום לצורך הולה שיש בו סכנה,
ואמנם חצי הדרך יכול הוא ללכת ברגליו, ואילו בחצי השני שמתקרב הזמן שהוא צריך
להיות אצל החולה שבסכנה, הוא אינו מוצא כל אפשרות לנסוע, כגון שאין מכוניות באמצע
הדרך, דודאי מותר לו לנסוע מהמקום שיש לו אפשרות לנסוע במכונית, גם אם חלק מן הדרך
הוא שלא לצורך. ומכל מקום אין ללמוד מכאן לני"ד שלנו, כי מי אומר לו לחיגר
הזה ללכת למקום ההוא, כך שצריך למקל באמצע דרך, שלא ילך ולא יצטרך למקל. ולכאורה
יש להביא ראיה מהא דיוצא בשיירא, דשיטת הרי"ף, דאם יודע בודאי שיבוא לידי
חילול שבת, אסור לו לצאת, אף שלעת עתה הוא יוצא בהיתר, ומובא בשם הרדב"ז (סי'
רמח במ"ב ס"ק כו) שהיו מסכנים את עצמם קצת שלא לחלל שבת כדי שלא יהיה
איסור למפרע על מה שיצאו [12], עכ"ל.
וכתב
לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [13] להתיר בהסתמך על דברי
הט"ז ושכן פסק גם הערוה"ש בסע' ע. וזה מכיון שעכ"פ זקוק הוא לקביים
גם בחמשים המטרים הראשונים כדי לסמוך ולהשען עליהם. וכותב הגאון שליט"א:
ויעוין בספר שלהן עצי שטים להגאון בעל מרכבת המשנה ז"ל במלאכת הוצאה שפוסק
עוד ביתר על כן מהאמור בט"ז, והוא, שהדין ככה אפילו בבריא וז"ל:
וה"ה לבריא ההולך במקום שמתיירא שלא יחליק ויפול כגון שהולך על הגליד או
במקום מדרון בשעת הגשמים, עכ"ל ע"ש. וכך סובר בפשיטות גם בספר מנורה
הטהורה על הל' שבת סי' שא בקני המנורה ס"ק כו, דלא רק חיגר אלא ה"ה כל
אדם במקום שיפוע וגליד עיי"ש וא"כ ק"ו להתיר גם לנידוננו. ויש
להוסיף עוד ולומר, שמה"ט דכאן בנידוננו יש לו עדיפות בזה שאפילו בחמשים מטר
הראשונים זקוק לקביים מיהת עבור להשען עליהם כנ"ל, יש לומר על כן שאפילו
החולקים על הט"ז כמובא במ"ב שם ס"ק סה, מ"מ זהו דוקא מפני
שהמדובר שם כשבעצם איננו זקוק למקל אפילו לסמיכה ורוצה להזקק לו ולהחזיקו רק משום
דמיבעת מפאת חגירתו קצת לשמא יפול מחמת הגשמים ושיפוע המקום או משום המים הנגלדים,
אבל בכל כגון נידוננו שזקוק לסמיכה ולהשען על הקביים גם בחמשים מטר הראשונים בגלל
עצם הליכתו שיוכל ללכת ברגליו הפצועות, והבסיס לנפילה יש לו יסוד מציאות ועצמותו
כנ"ז, בכל כה"ג כו"ע יודו שמותר הדבר. להאמור יש להוסיף שיטת הלבוש
באו"ח שם סע' יז שס"ל שכל האיסור הנאמר בשו"ע שם בזה הוא בכלל רק
מדרבנן משום דילמא אתי לאתויי, אבל אין בזה משום איסור משא מן התורה דהו"ל
תכשיט מכיון דנוטלו להחזיק עצמו ע"ש ובפמ"ג במ"ז ס"ק יב
(ויעו"ש במ"ב וביה"ל, ויש להאריך). והכי ראיתי דס"ל נמי כן
בספר עטרת צבי (לתלמיד הב"ח) על או"ח סי' שא ס"ק כג, שהאיסור הוא
רק לדילמא אתי לאתויי ע"ש, וא"כ בודאי י"ל שבכגון דא של נידוננו לא
גזרו בזה. מכל האמור נלענ"ד שיש להתיר בנידון שאלתו שיוכל לצאת עם הקביים
בשבת במקום שיש רשות הרבים דאורייתא (ובכלל קשה למצוא רה"ר דאורייתא אליבא
דכו"ע, ובמיוחד פה באה"ק, ואכמ"ל), עכ"ל של הגרא"י
וולדינברג שליט"א.
וראיתי
בספר גנזי חיים (להארי"ז הוטנער ז"ל) [14] שלכתחילה רצה להתיר
אך חזר בו לבסוף.
וכתב
לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: אמנם כן כתוב בלבוש, אבל יש
להוסיף. א. גם הלבוש אינו מיקל רק
בזמן שמשתמש ממש במקל, אבל אם באמצע דרך אינו משתמש ממש במקל, הרי יש בו איסור
תורה משום הוצאה מרשות לרשות. ב.
גם לפי דעת הלבוש הרי גזירה שמא יבוא להוציא בלי שימוש באמצע ואיך אפשר להתיר סתם.
ג. הרי הביה"ל מביא דעת
המרדכי והא"ז שחולקים על דעת הלבוש ולפי דעתם יש בו איסור תורה, ומי יעיז
להקל כנגד הראשונים האלה כאשר לא מצאנו ראשונים אחרים שיקילו, עכ"ל.
שוב
כתב לי מו"ר שליט"א: עיינתי בדברי הט"ז, ובעוה"ר לא זכיתי
להבין דבריו, כי הוא מביא ראיה מגמרא דביצה (להלן סי' תקכב) ומה ראיה הוצאה בשבת
לזלזול יו"ט (דשם), וצע"ג. וכעת אני רואה בפמ"ג וכנראה שהוא מעיר
מזה. וכן אני רואה במג"א ס"ק כז ובלבושי שרד שם בשורה האחרונה של העמוד.
ומצאתי בתורת שבת סי' שא הערה יח (בסוף העמוד): שהרי לא לכל פסיעה ופסיעה צריך מקל
כחיגר וכו' ולמה נתיר ללכת במקל במקום השוה ואין שם גלד מפני שאח"כ יבוא
למקום שצריך למקל, עכ"ל, וזה ממש כדברינו, עכ"ל של מו"ר
שליט"א.
ואמר
לי הג"ר עזריאל אויערבאך שליט"א בשם חותנו, הגרי"ש אלישיב
שליט"א, שגם הוא חושב שאין להסתמך על הט"ז להתיר במקרה דנן, אך בכל זאת
לדעתו במקום צורך ודוחק גדול כגון במקרה דנן, אפשר להתיר שהחיגר יצא בקביים שלו גם
במשך ה50- מטרים הראשונים אך ילך פחות פחות מארבע אמות. וכמובן יצטרך להוציא את
הקביים מביתו לרשות הרבים גם דרך שינוי, כגון לדחוף אותם החוצה ברגלו. אך יעשה זאת
בשני שלבים, דהיינו מקודם ידחוף את הקביים כך שרק חציים נמצא ברשות הרבים
ואח"כ שוב ידחוף ויוציא את כולם לרשות הרבים [15]. אבל אין להתיר לו
ללכת עם הקביים מביתו ועד בית הכנסת כך שלא עמד כלל ברשות הרבים, ועקירה והנחה
תיעשנה ברשות היחיד בלבד, כי ישנם ראשונים (תוס' שבת ב ע"א ד"ה שבועות,
ועירובין לג ע"א ד"ה והא, ומאירי סוכה מב סוע"ב) שסוברים שטלטול
מרשות היחיד לרשות היחיר דרך רשות הרבים יש בו חיוב מן התורה, עכ"ד.
וכותב
החזו"א הל' שבת סי' סב ס"ק יט (ה): דדעת הרשב"א שבת צז ע"א
והריטב"א עירובין [16] דאינו אלא משום שבות וכן בר"מ פי"ג
מה"ש הי"ח לא כתב רק מושיט ונראה דהלכתא כוותיהו דרבים ובתראי נינהו
ושמעתא כוותיהו רהיטא וכו', עכ"ל. וכן כתב בקיצור בעירובין [17].
וכן מובא בשמירת שבת כהלכתה [18] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א
דנקטינן להלכה במעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה, שאם לא עמד לפוש באמצע,
אינו אלא שבות, שו"ע הרב סי' שמז סע' ט, עכ"ל. ועיין גם בחידושי
החת"ס [19].
ולכאורה
צע"ג מהגמ' בשבת פרק במה טומנין [20]: דתניא אין חייבים אלא על מלאכה
שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו ואתם לא תזרעו וכו' הם הוציאו מעגלה לעגלה ואתם לא
תוציאו מרשות היהיד לרשות היחיד, מרשות היחיר לרשות היחיד מאי קא עביד, אביי ורבא
דאמרי תרווייהו ואיתימא רב אדא בר אהבה מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים,
עכ"ל הגמ'. וב"ה מצאתי באור שמח [21] וז"ל: והא דאמרו
בבמה טומנין אתם לא תוציאו מרה"י לרה"י דרך רה"ר, פירוש ע"י
הושטה כמו שהיה במשכן והוא דחוק קצת. אמנם בדקדוקי סופרים איתא גירסא וכן הוא
בילקוט פ' ויקהל, הם הושיטו את הקרשים מעגלה לעגלה ואתם לא תושיטו מרה"י לרה"י
היכא דאיכא באמצע רשות הרבים ע"כ, וכן היתה גירסת כל הראשונים באין ספק [22]
(ועיין בחידושי לשבת צח), עכ"ל של האור שמח.
[1] או"ח ח"ד סי' פא.
[2] שו"ת חת"ס או"ח סי' רג; שאילת
יעב"ץ ח"א סי' קלב ד"ה ודקשיא; שו"ת אג"מ או"ח
ח"ד
סי' פ.
[3] מג"א סי' תצז ס"ק יח; שו"ת הר צבי
או"ח ח"ב סי' י; שו"ת ציץ אליעזרחי"א סי' לט;
הגרש"ז
אויערבאך שליט"א, מוריה סיון-תמוז תשלא דף כח-כט; שמירת שבת
כהלכתה
פ"מ סע' סז, סט ו-עג.
[4] מנחת שלמה סי' ט הערה 3.
[5] לוית חן על הלכות שבת אות ל.
[6] פל"ד סע' כח.
[7] ס"ק סד.
[8] ס"ק כז.
[9] ס"ק סה.
[10] פי"ח סע' יג.
[11] ס"ק נט.
[12] עיין מה שכתבתי בשם הגרש"ז אויערבאך
שליט"א בנשמת אברהם כרך א, חאו"ח סי'
רמח
ס"ק א.
[13] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' לד.
[14] סי' שא סע' טז, הראה לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א.
[15] ויצטרך ללכת פחות פחות מד' אמות כל הדרך עד שאינו
יכול ללכת בלעדם, דהיינו
במשך
50 המטרים) ואז מותר לו להמשיך כרגיל, וכן מותר לו אז להכניסם מרשות
הרבים
לרשות היחיד ללא שינוי - אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[16] לג ע"א. וכן כתב הרשב"א שם והוסיף שכן
נראה שסובר הרמב"ן.
[17] סי' קג ס"ק יט.
[18] פ"ל הערה קכא.
[19] על שבת צז ע"א ד"ה אילימא.
[20] מט ע"ב.
[21] הל' שבת פי"ב הי"ב.
[22] מוכרח, כי אם לא כן למה לא הביאו התוס'
והרשב"א.