סימן שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת

 

סעיף ט  אסור לומר לאינו יהודי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו, אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, (א) ודאי שרי.

 

נשמת אברהם

 

                (א) ודאי שרי. עיין בנשמת אברהם [1] מה שכתבתי בשם הרבה פוסקים שאוסרים על ישראל לעבור איסור תורה עבור הבאת קרוביו לחולה כזה וכפסק השו"ע. וכותב השמירת שבת כהלכתה [2]: דלא מצינו דמחללין באיסורי תורה רק במקום שנוגע ממש לרפואה, ע"כ. וכ"כ שם הגרש"ז אויערבאך שליט"א: וכי מותר להביא לו עתון או ספר קריאה במקום שאין עירוב כדי להפיס דעתו של החולה, ע"כ. וראה גם באהע"ז [3] ובחו"מ [4] שרק התירו איסורי דרבנן בשבת עבור חולה שכיב מרע.

                ואין להקשות ממה שמותר לנסוע יחד עם החולה שבסכנה לבית החולים משום יתובי דעתיה [5] כי אינו ברור מה האיסור להצטרף לאמבולנס שלוקח חולה לבית החולים בתוך התחום [6]. ומה שכתבתי בנשמת אברהם [7] בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שגם מותר ללוות את החולה במכונית נפרדת במידה שאין שום אפשרות להצטרף באמבולנס שלוקח את החולה לבית החולים, אמר לי מו"ר סליט"א כעת, שזה רק מטעם השני שמוזכר, דהיינו שיתכן שגם בבית החולים הוא יכול לעזור לחולה, כגון למסור פרטים חשובים לרופא וכו'.

                מאידך ברור שכל דבר שנוגע ליתובי דעתיה של החולה כשזה יביא לתועלת ממשית, כגון לרפואתו או לחיזוק גופו של החולה, מותר וחייב לעשות לו ואפילו באיסורי תורה. ולכן צריכים להדליק את הנר כדי לטפל בו ביותר יעילות, ואפילו כשהוא עוור [8], או להמם לו מים אם הוא רוצה כוס תה או להתרחץ כדי לחזק ולרענן את גופו כדי להקל עליו ממחלתו [9]. גם מצינו שמותר לעבור על איסורי תורה - כגון להדליק את הנר עבור חולה מסוכן כדי שלא יפחד מחשכת הלילה [10].

                וצריך לומר שחז"ל הבהינו בין שני מיני יתובי דעתיה. אחד שעלול להחמיר את מצבו של החולה המסוכן כך שתטרף דעתו כשלא ממלאים את בקשתו ואז יסתכן עוד יותר - ממילא מותר לחלל עליו את השבת גם באיסורי תורה כרי למנוע את זה. השני, שאמנם יגרום לו לנפילת רוחו ועצבות, אך לא יסתכן בכלל אם לא עושים את מה שהוא ביקש - כאן מותר לחלל את השבת רק באיסורי דרבנן [11].

                ואמנם כותב הערוך השולהן [12]: מ"מ שהישראל בעצמו יעשה איסור שבות לא הותרה [13] שהרי אין זה רפואה אלא חששא בעלמא וכו', ונ"ל דאם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה.

                וכותב הציץ אליעזר [14]: וצ"ל דשאני הדבר בהיכא דחשש טירוף דעתו הוא מפני שלא ממלאים רצונו בדבר, שחושב שאם ימלאו רצונו ויתנו לו זה יביא לו הדבר את רפואתו כפי שמדובר ברדב"ז, כי חשש הטירוף יכולה להביאו לידי סכנה ממשית. ורק בהיכא שחשש הטירוף הוא מפני שאין ממלאים רצונו בדבר שאינו נוגע לעצמותו וכו', וכן בלהביא לו קרוביו שיראם, בכל כגון דא שיערו חז"ל שאי מילוי רצונו אינו יכול להביאו לידי סכנה של ממש ויכול רק לגרום להרעה במצב רוחו וצלילות דעתו במצבו, ומשום כך לא התירו כי אם לעבור על איסורי שבות. ובהיכא שרואים שאי מילוי רצונו גם יביאו לידי פקוח נפש, כותב באמת הערוה"ש וכו'. ולזה אולי המכוון גם בפמ"ג שם א"א ס"ק יח, עכ"ל.

                ולכן בכל מקרה ומקרה חייבים לשקול במאזני צדק מה מותר ומה אסור לעשות עבור חולה כזה.

 

 

                               

[1] או"ח כרך א, סי' שו ס"ק ד.

[2] פל"ב הערה פב.

[3] סוסי' קלו.

[4] סי' רנד ובסמ"ע ס"ק ג.

[5] אגרות החזו"א ח"א סי' קמא; שו"ת אג"מ ח"א סי' קלב.

[6] שו"ת אג"מ שם.

[7] כרך א, או"ח סי' של ס"ק ד.

[8] סי' של במ"ב ס"ק ג ו-ד.

[9] סי' של מ"ב ס"ק יג, שעה"צ סי' שכח ס"ק יא וביה"ל סוף ד"ה כל. וראה בשמירת שבת

                כהלכתה פל"ב סע' כב, כו, עב, עג, ו-פא.

[10] שמירת שבת כהלכתה פל"ב סע' סג. וראה במ"ב סי' רעח ס"ק ב.

[11] עיין בשמירת שבת כהלכתה פל"ב סע' כה.

[12] סי' שו סע' כ.

[13] ע"ע בשמירת שבת כהלכתה פל"ב הערה פב.

[14] ח"ח סי' טו פ"ט (עמ' קו).