אורח חיים סימן ש"ל (עידכון)
אורח חיים סימן ש"ל (עידכון שני)
סימן של דיני
יולדת בשבת
סעיף א (א) יולדת היא כחולה שיש בו סכנה (ב) ומחללין עליה השבת לכל מה
שצריכה, קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין (אותה) ומדליקין לה (ג) נר
אפי' היא (ד) סומא, ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות (ה) משנין, כגון
אם צריכים להביא לה כלי מביאו לה חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.
נשמת אברהם
(א) יולדת. והמפלת דינה
ג"כ כיולדת[1] אם הפילה לאחר שעברו ארבעים יום מתחילת הריונה[2], לגבי הדינים המובאים להלן סעי' ד.
ועיין בעמ' שנ.
(ב) ומחללין. ולכן מן
הראוי לאשה שהגיעה לחודש טי"ת, להזמין בכל ע"ש כל הדברים הנצרכים לה,
דשמא יזדמן לידתה בשבת ולא תצטרך לחלל שבת [3]. אולם אין היא חייבת
להימצא בקרבת בית החולים סמוך לשבת כדי להימנע מנסיעה בשבת אם יש קושי בדבר[4].
וברור שאם היא מרגישה מבעוד יום התחלת חבלי לידה, אל לה להמתין עד שיתגברו הכאבים,
אלא תיסע מיד לבית החולים[5].
(ג) נר. אם הוא לילה. ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל
הדברים הנצרכים לה, אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתא דיולדת כששרויה
בחשך, וכתבו התוס' ישנים שלהי יומא דמשו"ה אפי' אינה אומרת כלום וגם החכמה
אינה אומרת כלום, נמי מדליקין[6]. ואין צריך מומחה כמו שצריך בחולה
ביוהכ"פ, דהכא יותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין
יפה מה שהיא צריכה, ממה שיסתכן החולה
ברעב[7].
(ד) סומא. אע"פ שבזה
לא שייך טעמא הנ"ל דבלא"ה שרויה בחושך, אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק
דקאמרה אי צריכנא מידי חזיא חברותי ועבדי לי, ואע"פ דהדלקת הנר עיקרה אינה
לרפואה, אעפ"כ מחללין דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא
בה בלא"ה[8]. ומה שהקשה במג"א דיאמרו בפניה שהדליקו הנר
ותתיישב דעתה, כבר תירצה בא"ר דכשעושה לה מה שצריכה תרגיש במשמושין[9].
וכן ראה בסי' רעח בביה"ל ד"ה לכבות.
וכן מותר לקרוב משפחה או לכל אדם
אחר שיש ליולדת בו אימון, לנסוע יחד אתה לבית החולים כדי ללוותה (וה"ה לכל
חולה שיבו"ס). ומותר לעשות כן גם אם כבר נמצא במכונית אדם שיכול להושיט לה
עזרה לעת הצורך[10]. והטעם שמותר ללוותה, משום חשש שמא תיטרף דעתה אם לא
ילוו אותה לביה"ח. טעם נוסף הוא שיתכן מאד שגם בביה"ח הוא יכול לעזור
לה, כגון למסור פרטים חשובים לרופא וכו'. ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א שגם מותר מטעמים אלה, ללוותה במכונית נפרדת במידה שאין שום אפשרות,
משום מה, להצטרף במכונית או אמבולנס הלוקח אותה לבית החולים.
(ה) משנין. ואפילו
למ"ד בסי' שכח סי"ב דגבי פק"נ לא בעיא שינוי, הכא שאני מפני שכאב
היולדת דבר טבעי הוא, ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, לפיכך החמירו בה לשנות[11].
וכ"ז בדליכא עיכוב ליולדת, אבל אם אינו נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי
(בדבר שצריך זירוז), מצוה לעשות בלא שינוי למהר הדבר בכל כחו[12]. וראה
גם בערוה"ש[13].
סעיף ב (ו) כותית אין מילדין אותה בשבת, (ז) ואפילו בדבר שאין בו חילול
שבת.
נשמת אברהם
(ו)
כותית. איתא בגמרא[14]: סבר רב יוסף למימר אולודי עכו"ם בשבתא
בשכר שרי משום איבה א"ל אביי יכלה למימר לה דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו
וכו', ובתוס'[15] הקשו היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא
דאורייתא, דאמרינן בשבת[16], הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה,
חייב משום עוקר דבר מגידולו דהיא תולדה דגוזז, ותירצו דמיירי דיושבת על המשבר שכבר
נעקר לצאת ואין איסור מן התורה. וראה בריטב"א שם שמשום איבה לא שרינן אפי'
שבות של דבריהם וראה גם בר"ן על הרי"ף. וכן משמע מפשטות הפסק של מרן
המחבר כאן וביו"ד[17], וכן ראה בפמ"ג[18] שמסתפק אם
מותר לעבור על איסור דרבנן משום איבה. וראה בט"ז[19] הטעם, דבשבת
ליכא איבה דיכולה (המילדת) לומר נשי דידן דמנטרן שבתא וכו'.
וראה בב"י[20]
שמביא את תשו' הרשב"א[21] שרופא ישראל מותר לעשות רפואה לכותית כדי
שתתעבר משום איבה כמו שמותר למיילדת, וכן העיד על הרמב"ן ז"ל שעשה הוא
עצמו כן, עכ"ל. ומוסיף הב"י: ואני מצאתי כתוב שכתב לו הר"ר יונה על
מעשה זה, תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק.
וראה במ"ב[22]
שכותב וז"ל: ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל
דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עכו"ם, וכותבין ושוחקין סממנים
בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו, דאפי, אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום
איבה בין העכו"ם (אף דג"ז אינו ברור, עיין בפמ"ג), איסור דאורייתא
אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו, עכ"ל.
אולם התוס' שבת[23] כותב להתיר
איסורי דרבנן משום איבה. והחת"ס[24] לכתחלה מתיר מלאכה דרבנן ואוסר
מלאכה דאורייתא כגון חתיכת הטבור, אולם תוך כדי דיבור הוא כותב דאם יש באיבה זו
חשש סכנת נפשות, יש להתיר אפי' מלאכה דאורייתא, וראייתו מהשלטי גיבורים על עירובין[25]. וראה בתפא"י[26] שכותב שאפשר שגם חתיכת הטבור יהיה מותר
בשבת במקום איבה כיון דהו"ל מלאכה שאצל"ג, ויותר מזה הרי קיי"ל
כרבי יוסי דס"ל[27] דגם חתיכת הטבור אינו איסור דאורייתא, להכי לא
דייקינן בה כולה האי, א"כ הוא הדין בעכו"ם. אולם מסיים התפא"י:
ואפ"ה לפע"ד דעכ"פ תשנה לחתכו באיזמל וכדומה ולא במספריים כמו
שנהגו בחול, עכ"ל. וראה גם בתוס' שם ד"ה כל.
והמהרי"ק[28] כותב
דהא דאמרינן ביבמות[29] בבשיל קדרא, איסור דרבנן הוי כיון שהישראל לא
היה צריך לאותו בישול כי אם לינצל ממיתה, הוה ליה מלאכה שאצל"ג ופטור
לר"ש דקיי"ל כוותיה. וראה בשו"ת דברי חיים להגאון מצאנז[30]
שכותב: מנהג ברופאים שמקילים גם לעשות מלאכות דאורייתא בשבת למען טיפול בגוי,
ושמעתי שהוא מתקנת ד' ארצות להתיר להם, עכ"ל. ולכאורה מה שייך תקנת ד' ארצות
בדבר שהוא איסור תורה לפי הגמ'[31]. אולם, מתרץ הראש"ל הגר"ע
יוסף שליט"א[32], דלפי דברי המהרי"ק שמדובר על מלאכה
שאצל"ג, מובן דברי הדברי חיים. ועוד י"ל דהחילול עבורם הוא עבורנו
שיטפלו גם בנו ולא יעלילו עלינו[33].
אמנם ראה
בתוס'[34] שכתבו דהמחלל
שבת מיראה ואהבה חייב, והמהר"ם כותב שמדובר על יראה מיסורים דאי מיראת מיתה
הא קיי"ל דבשבת יעבור ואל יהרג, דכתיב וחי בהם. וכותב ע"ז הפני יהושע:
ולע"ד הך מילתא דפשיטה להו דמיראת יסורין בשבת חייב צל"ע, כיון דלשיטת
רש"י התוס' וסייעתם דקיי"ל בכולה שבת כר"ש אפי' לענין מלאכה
שאצל"ג דפטור, א"כ נראה דהאי מיראת יסורין נמי מלאכה שאצל"ג היא
וכו' , וכ"ש למ"ש המהרש"א בב"ב[35] לענין מקושש כיון דלש"ש נתכוין מלאכה
שאצל"ג וכו'. וכל דברי התוס' כאן היינו לרווחא דמילתא, דהא בלא"ה לאביי
הך ברייתא משבשתא היא וכו' עיי"ש. וראה שם במהרש"א שמתרץ שהמקושש בכל
זאת נהרג כיון שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב
ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות. עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מהגמרא ביבמות[36],
יכול יהא כבוד או"א דוחה שבת, ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי
תשמורו וכו' מאי לאו דאמר ליה שחוט לי, בשל לי וכו', ולמה יהיה חייב הא מלאכה
שאצל"ג היא לדברי המהרי"ק ? ולולא דמסתפינא הייתי אומר לתרץ את התוס'
שכתבו דהמחלל שבת מיראה ואהבה חייב, היינו לאפוקי מחמת יראת העונש, אולם מיראה
דהיינו כבוד או אהבת אדם (כגון או"א), חייב. ואפי' אם הוא מחלל את השבת מאהבת
השם ית"ש, כגון המקושש, חייב. ועיין באג"מ או"ח ח"א סי' קכא.
וראה מה שכתב הדרכי תשובה[37]
לגבי מינין בזה"ז. ולגבי ישמעאלים, לכאורה כתב הדרכי תשובה דברים הסותרים
זל"ז[38], וראה גם בשו"ע הרב[39].
ופוסקי דורינו[40] כתבו
להתיר טיפול בנכרי ואפי' באיסורי תורה כשא"א להשתמט בקלות.
לגבי שכרו של הרופא, או שיקבלו
בהבלעה (דהיינו כאלו כל השכר עבור יום חול) יחד עם שכר טיפולו ביום חול[41],
או שיתנהו לצדקה כדי לא ליהנות ממנו וכדי שיקרא מלאכה שאצל"ג[42].
גם אסור לרופא לחזור למקומו אפי'
ע"י נהג נכרי אחרי שטיפל בחולה גוי, כיון שלא שייך כאן הטעם שהתירו סופו משום
תחלתו[43]. אולם אם קיים חשש סביר שיזעיקו את הרופא לחולה שיבו"ס
יהודי כי אז מותר לו לחזור אפי' ע"י נהג יהודי (ואם לחולה שאין בו סכנה,
ע"י נהג נכרי). ואם הרופא אומר לנכרי למרוח משחה או לעשות טיפול במכשיר שיש
בהפעלתו איסור תורה, לא יתננו לו בידים וגם לא יתן לו לעשות זאת במשחה או במכשיר
של היהודי, אם אפשר, ואין בו איבה[44]. ויל"ע אם הנכרי חולה
שאבו"ס, האם מותר לעשות לו כל הנ"ל, דהרי יכולים לומר לו שגם אסור
לישראל[45].
גר שמל ולא טבל. אם הוא חולה שיבו"ס, לא שנא הסתכן מחמת המילה לא
שנא הסתכן מחמת סיבה אחרת, מותר לחלל עליו את השבת. וזה בתנאי שמדובר על גר צדק,
אבל היכא שהגירות היא רק בגלל דבר, בכל כגון דא אין מחללין את השבת במל ועדיין לא טבל[46]. וכן מתיר היסודי ישורון[47]. והמחזה אברהם[48] מתיר
רק ע"י אמירה לנכרי. וראה בשו"ת אמרי יושר[49] שמשמע מתוך
דבריו שמתיר דוקא כשהסתכן מחמת המילה כי רק אז אנו מצווין לרפאותו אף בשבת.
(ז) ואפילו בדבר שאין בו חילול
שבת. המילים האלו נמצאות בשו"ע, אולם נשמטו מהדפוס של המשנה ברורה.
סעיף ג נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד
או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, כיון שנראה (ח)
א' מאלו מחללין עליה את השבת.
נשמת אברהם
(ח)
א' מאלו מחללין. ודוקא לענין הדברים אשר אפשר לעשותן בלי איחור ועיכוב, להכי
צריך להמתין עד שנראה אחד מג' סימנים האלה, אבל לענין קריאת חכמה ממקום רחוק
וכדומה, שאם נמתין עד שיעורים האלה תתאחר החכמה לבוא, ע"כ משעה שמרגשת קצת
אפי' בספק מותר בקריאתה, ואפי' היא רחוקה ג' פרסאות[50]. ואפי' אין
החכמה יכולה לילך, מותר לישא אותה[51].
ולכן, ברגע שהיא מרגישה שהגיעה
שעתה ללדת (יושבת על המשבר) דהיינו שמרגישה צירי-לידה סדירים, ואפילו אם ספק בדבר
אם תלד עתה, מותר לה לטלפן לאמבולנס ולנסוע לבית החולים שנרשמה בו, ואפי' יש בית
חולים אחר קרוב יותר, אם יש לה יותר אימון בביה"ח הרחוק יותר או ברופא שנמצא
שם, אולם אסור לעשות כן מטעמים כספיים גרידא. ודברים שסובלים דיחוי, כגון הדלקת
אור בחדרה וכו', אסור לעשותם עד שמופיע אחד מג' הסימנים הכתובים בשו"ע,
דהיינו פתיחת הרחם או משעה שהדם או המים שותתים או כשהיא אינה יכולה ללכת[52],
ועיין בעמ' שנא.
ואם אחרי שהגיעה לביה"ח,
נתברר שטרם הגיעה שעת הלידה ונשתחררה מבית החולים, אסור לה לשוב לביתה במכונית אשר
יהודי נוהג בה. ואם אין לה מקום בסביבות ביה"ח אשר ניתן להמתין בו עד מוצאי
ש"ק והיא מצטערת, אם ביתה נמצא בתוך תחום שבת, יש מקום להתיר לה לחזור
במכונית שנוהג בה נכרי, כדין חולה שאבו"ס שעושין צרכיו ע"י נכרי[53].
סעיף ד כל (ט) שלשה ימים (י) הראשונים (יא) אפילו אמרה
אינה צריכה מחללין עליה את השבת. משלשה ועד ז', אמרה אינה צריכה אין מחללין, מכאן
ואילך אפילו אמרה צריכה אני, אין מחללין עליה אלא הרי היא עד שלשים יום כחולה שאין
בו סכנה.
נשמת אברהם
(ט) שלשה ימים. ראה
במג"א[54] שכותב שאין מחשבין הימים האלה מעת לעת. וכן כותבים
השו"ע להלן[55], החיי אדם[56], השו"ע הרב[57]
והקצוה"ש[58]. אולם הגאון[59] חולק על המג"א, וכן
מוכח כדבריו בתשובת הרא"ש[60], הריטב"א[61],
האו"ה[62] ובספר נזר ישראל
בשם תשובת בית אפרים. וכן פוסק המ"ב[63], וכותב שאם לא נזדמן לו אז
נכרי לעשות על ידו שרי ע"י ישראל. וכן פוסקים הבנין ציון[64],
המנחת שבת[65] והשש"כ[66].
(י) הראשונים. מגמר לידה[67]. וראה בביה"ל ד"ה כל שלשה ימים, שנשאר בצ"ע ממתי מתחילים
לספור השלשה ימים אלו, ועיין עמ' שמח. אולם
הערוה"ש[68] כותב שחלילה להחמיר בפקוח
נפש, וצריכים לספור השלשה ימים אלו מאחר גמר הלידה ולא משעה שהתחילה לדמם או שישבה
על המשבר. וכנראה שגמר לידה היא מאחרי יציאת השליא, ועיין עמ' שמז-שמח.
(יא) אפילו אמרה א"צ.
ראה במ"ב מס"ק יב ועד ס"ק טז, וסיכום דבריו הם כדלקמן:
1. שלשה
ימים ראשונים יש לה דין של חולה שיש בו סכנה ומותר לחלל עליה את השבת באחד
מתנאים הבאים:
(א) כשנראה, אפי' למישהו
שאינו מומחה אלא בקי קצת בדבר (כגון אחת מחברותיה), שצריך הדבר, ואפי' אם היולדת
עצמה אומרת שאין הדבר דרוש לה. ואפי' אם גם הרופא אומר שא"צ, מחללין עליה כל
זמן שהמילדת או אפי' מי שמקצת מבינה בדבר אומרת שיש צורך, כי זהו מגזרת חז"ל[69].
(ב) כ"ש אם היולדת
מבקשת, ואפי' כשהרופא (או המילדת) אומר שאין צורך בדבר. אולם אם גם היא וגם הרופא
(או המילדת) אומרים שאין צורך, אין מחללין את השבת[70].
2. ארבעה
ימים שאח"כ יש לה דין של חולה שיבו"ס, אולם מותר לחלל עליה את השבת
רק באחד מתנאים הבאים :
(א) כשרופא (או המילדת)
דורש זאת ואפי' כשהיולדת מתנגדת.
(ב) כשהיולדת שותקת ואפי'
מישהו שרק בקי קצת בדבר (כגון אחת מחברותיה) אומר שצריך (אולם לא נגד דעת רופא או
מילדת).
(ג) כשהיולדת מבקשת, ואפי'
נגד מאה רופאים[71]. וראה להלן סי, תריז ס"ק ו מה שכתבנו בשם
הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
אולם, בניגוד להדין בשלשה ימים
הראשונים, אין מחללין את השבת עפ"י מישהו שרק בקי קצת, כשהיולדת עצמה (או
רופא) אומרת שאין צורך בדבר.
3. אחרי
שעברו שבע יממות מגמר הלידה ועד סוף שלושים יום יש לה דין של חולה
שאבו"ס, ועושין כל מה שהיא צריכה לבריאותה ע"י נכרי ואפי' באיסורי תורה,
וע"י יהודי כשהוא עושה מלאכה דרבנן ע"י שינוי[72].
ואם נתגלה איזה שהוא סיבוך אצל
היולדת אפי' לאחר שבעה ימים, ויש חשש סכנה כדבר, הרי דינה כדין חולה שיבו"ס[73], וראה בסי' תריז מ"ב ס"ק יב דאפי' היולדת נאמנת לומר כן.
המעברים מדין שלשה ימים הראשונים
לדין ארבעת הימים שאח"כ, וכן מדין שבעת הימים לדין חשאבו"ס, חלים גם
באמצע השבת[74]. וכמובן שדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים שהבאנו בהתחלת
הסעיף.
סעיף ה היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת (יב) אפילו דרך רשות
הרבים, וקורעים בטנה ומוציאין הולד (יג) שמא ימצא חי. הגה ומה שאין
נוהגין עכשיו כן אפילו בחול, משום (יד)
דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות (איסור והיתר).
נשמת אברהם
(יב) אפי'
דרך רה"ר. דבלא הבאת סכין אין
רבותא, דליכא חלול שבת כלל בקריעת בטן מתה, דמחתך בשר בעלמא הוא וליכא משום חבורה[75].
(יג) שמא ימצא חי.
ואשמועינן שאפי' ספק פק"נ זה שלא היה עדיין בחזקת חי לעולם, אפ"ה דוחה
שבת[76]. מקורו של הדין בגמ' ערכין[77] וכן נפסק ברמב"ם[78].
(יד) דאין בקיאין. ושמא רק
נתעלפה, ואם יחתכוה ימיתוה, וצריכין אנו להמתין ואדהכי מיית הולד[79].
והאידנא כשאפשר לודא ע"י מכשירים שאין פעילות בלב ואין החולה נושמת, חייבים
לנתח אותה, ואפי' בשבת, כדי להציל את העובר. וראה בשו"ת ציץ
אליעזר[80] שמביא בשם ספר כורת הברית[81]
שגם הרמ"א גופיה לא כוון לחלוק על המחבר ודייק זה ממה שכתב בלשון "ומה
שאין נוהגין כן" ולא כתב בלשון "וי"א שאסור לחתוך וכן נוהגין"[82].
מותר לנתח את האם (אפי' כשהיא לא
בסכנה) כדי להציל את העובר, ומותר לבצע את הניתוח גם בשבת[83]. ואף שאין
האם חייבת להכניס עצמה לספק סכנה בשביל הצלת העובר, שהרי אין אדם חייב להכניס עצמו
לספק סכנה להציל אחרים מסכנה וכ"ש עובר, אולם בהסכמתה שפיר מותר לעשות את
הניתוח גם בשבת, וכמו"ש בנדה מד ע"א תוד"ה איהו[84].
ועיין להלן סוס"ק יט ולעיל סי' שכט ס"ק ו. אגב, מה שכתב שם התוס' שמותר
להרוג את העובר, ראה תוס' בסנהדרין[85] וחולין[86], וראה
בהגהות יעב"ץ[87] ובשו"ת בית יצחק[88] שכותבים
שדברי התוס' בנדה אינם מדוייקים ושהם שיגרא דלישנא. אולם ראה במהר"ץ חיות[89], שו"ת חות יאיר[90], שו"ת תורת חסד[91]
ושו"ת אחיעזר[92] שמפרשים את דברי התוס' כפשוטם. וראה בשו"ת
ציץ אליעזר[93]. והריטב"א[94] כותב, ותרצו (התוס')
שאע"פ שעובר לא נקרא נפש היינו שההורגו פטור, או לדחות נפש מפניו, אבל לענין
הצלתו בשבת דינו כנפש, עכ"ל. והמשפטי עוזיאל[95] מתרץ שמדובר דוקא
במקום סכנת האם, אך שלא במקום סכנה מודים התוס' שאסור להרוג עובר. הגר"מ
פיינשטיין שליט"א[96] כותב: דברי התוס' שכתבו מותר להורגו הוא טעות
סופר מאיזה מעתיק, עכ"ל. אולם חולק עליו בתוקף הגרא"י וולדינברג
שליט"א[97].
סעיף ו עושין מדורה ליולדת (טו) כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז (ואם
מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה ע"ל סי' רע"ו).
נשמת אברהם
(טו) כל שלושים יום. אם יש
לה צער צינה, דס"ל דיש סכנה לחיה כל ל' בצינה, ולפיכך אם א"א ע"י
נכרי עושין ע"י ישראל[98], ולדעת הרבה גדולי הראשונים חיה אחר שבעה
דינה לענין מדורה ג"כ כשאר חולה שאבו"ס, דהיינו שע"י נכרי מותר
כשצריכה
לכך[99]. וראה בביה"ל[100]
שמסכם: קשה מאד להקל לעשות מדורה ע"י ישראל עד ל' יום וצ"ע למעשה,
עכ"ל. וראה בתוס' שבת[101], ערוה"ש[102], חיי אדם[103], קיצור שו"ע[104] ושו"ע הרב[105] שכולם
פוסקים בפשיטות כהמחבר.
סעיף ז הולד שנולד עושין לו כל צרכיו (טז) ומרחיצין אותו ומולחין אותו
וטומנין השליא כדי שיחם הולד (יז) וחותכים את הטבור, והני מילי בנולד לט'
או לז', (יח) אבל נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח', (יט) אין מחללין
עליו אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו.
נשמת אברהם
(טז) ומרחיצין אותו. כותב
המ"ב[106]: ודע דממה שהביא המג"א בשם התוס', מוכח דאין עושין
מלאכה דאוריי' בשביל דברים אלו דאין במניעתם סכנה אלא צערא בעלמא, וא"כ
לפ"ז אם אין לו סכין לחתוך הטבור וצריך להביאו דרך רה"ר, אסור להביאו
אלא יקשרנו לע"ע, וה"ה בשארי דברים המוזכרים כאן. ובבאור הלכה הבאתי דעת
ראשונים דמותר לחלל במלאכה דאוריי' בשביל זה ע"ש, ועכ"פ להביאו ע"י
נכרי או להחם חמין לרחוץ הולד בודאי מותר, עכ"ל של המ"ב. וכן פוסק
הערוה"ש[107] שאם צריך לעשות מלאכה דאורייתא וא"א על ידי
נכרי, יעשה ישראל דספק נפשות להקל.
(יז) והותכים. ועיין
מג"א שחתיכת הטבור בעלמא אינו כ"א שבות, ובספר קובץ לרמב”ם כתב בשם
שושנים לדוד שהוכיח דיש בזה איסורא דאוריי' ורק הכא מותר ע"ש[108].
וראה בתוס'[109] שאין כאן אלא שבות, אולם החת"ס[110]
כותב בפשיטות דלחתוך הטבור הוא מלאכה דאוריי'. וראה בתפא"י[111]
שאמנם דעתו שזה מדרבנן, אולם כותב שאפ"ה תשנה לחתוך באיזמל וכדומה ולא
במספריים כמו שנהגו בחול.
(יח) אבל נולד לח'. דודאי
לא יחיה[112], וראה להלן.
(יט) אין מחללין. דכיון
דמספקא לן אם היה בן קיימא מעולם, לא מחללין[113]. וראה ברמ"א[114] וש"ך[115]. אולם כותבים התוס' [116] להקל,
וז"ל: נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאים וכולם
כמו ספק בן ח' ספק בן ט', ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת,
ומותר למולו בשבת ממ"נ. אפי' הוא בן שמנה ודאי, כגון שלא בא על אשתו אלא פעם
אחת ופירש וילדה לסוף ח', אפי' הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם
אין ריעותא בשערו ובצפרניו כדאמר ביבמות פ
ע"ב, דאמרנין האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי. וראה בביה"ל[117]
שגם נוטה לומר דמחללין על ספק ח'.
וכותב החזו"א[118]
וז"ל: ובאין ידוע לנו חדשי עיבורה, מהלינן ליה בשבת אף בלא נגמרו סימניו,
דהרי זה שלא נגמרו סימניו אינו עושה ליה לנפל, וכדאמר סימני בן ח' אין עושין בו
מעשה ור"ל דמחללין עליו את השבת להצלתו וכו' אבל סתם ולד אין דינו כבן ח' אף
שלא נגמרו סימניו. וכן הוא ממשיך[119]:
יש טועין וסוברין דהנולד קודם ט' הוא נפל ומתיאשין הימנו ואינם זריזין
ברפואתו, וזו טעות אלא כל שנגמרו שערו וצפרניו הרי הוא ספק בן קיימא, וליש פוסקים
הוא בחזקת ודאי בן קיימא וחייבים להשתדל ברפואתו, ומחללין עליו את השבת לרפואתו,
וכן מעידין עכשיו עובדות רבות דבני ח' חיים ומתקיימין. בימים הראשונים היה מיעוט
המצוי שנגמרו לז' ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרין לשמונה, ולפיכך אמרו האי בן שבעה
הוא ואשתהי, וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע, וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם
אחר ז' ונגמרו לח', והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין כמש"כ הרמ"א
יו"ד [אהע"ז] סי' קנו סע' ד, עכ"ל החזו"א.
והמנחת יצחק[120] כותב
שגם כשלא גמרו שעריו וצפרניו, האידנא דאתמחי הרפואה שפיר יש מקום להקל. וראה
בשו"ת אמרי יושר[121] וביסודי ישורון[122]. וכ"כ
השש"כ[123], שמותר לחלל את השבת לכל צורכי התינוק הנולד, כל שיש
תקוה שיוכל לחיות, ואפי' חיי שעה בלבד. וראה שם[124] בשם הגרש"ז
אויערבאך שליט"א: אף במקום שאין אינקובאטור יש לחשוש שהוא בן ז' אלא שנשתהה,
יבמות פ ע"ב, ומאידך גם בפחות מבן ז', דלא שייך הטעם של אשתהויי, ג"כ
מחללין במקום שיש אינקובאטור, כי הרי עינינו רואות שע"י האינקובאטור יכולים
לחיות. והוסיף, דהא דמחללין לצורך חיי שעה הוא דוקא בכלו חדשיו, אבל חיי שעה של
נפל לאו כלום הוא, גם בזמננו שיש אינקובאטור. לעומת זאת אם כלו חדשיו, מחללין שבת
גם עבור תינוק שהוא מונגולי או טריפה, עכ"ל. ועיין גם לעיל סי' שכח ס"ק
ו מה שכתבנו לגבי עובר ותינוק.
עובר.
האם מותר לחלל את השבת כדי להצילו כשלא נשקפת שום סכנה להאם? הרא"ש[125]
כותב: כתב בעל הלכות, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר וולדה, אע"ג דספק
בן קיימא הוא ספק נפל, שפיר דמי ליתן לה. והרי"ץ גיאות ז"ל כתב דלאו בידיעה
דידן תליא מילתא אלא בידיעה דידה, ובדעתה תליא מילתא דמשהריחה נותנים לה וכחולה
דמי. וכתב הרמב"ן ז"ל משמע מתוך דברי בעל הלכות דמשום סכנת וולד לחודיה
מחללין אפי' ליכא למיחש לדידה וכו' ואיכא דסבירא ליה דאין מחללין משום נפלים אלא
עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא וכו' ולא ידעתי מה
צורך לכל אלו הדקדוקים דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא
סכנת עובר, דהמפלת בחזקת סכנה היא וכן פרש"י דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים,
עכ"ל הרא"ש. וראה גם ברמב"ן[126]. וראה בריטב"א[127] שפוסק כהבה"ג. גם הרמב"ן[128] כותב: והאי דאמרינן
במס' שבת[129] תינוק בן יום א' מחללין עליו את השבת, לאו לאפוקי עובר
אלא גוזמא היא כדי לומר דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, עכ"ל. וכ"כ
הרשב"א[130]. וראה בהעמק שאלה על השאילתות[131]
ובביה"ל[132]. וראה בקרבן נתנאל[133] שכותב בשם
הרמב"ן, ואפי' בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין בו חיות כלל מחללין לדעת
בעל הלכות, אולם השעה"צ[134] נשאר בצ"ע,
ועיין עמ' שנ. ואמנם
הטור[135] כותב שאם יסתכן היא או הוולד מאכילים אותה לפי הצורך, אולם
הב"י[136] כותב להסכים עם פירוש הרא"ש ששניהם בסכנה ושאין
מציאות כזאת שיסתכן זה בלא זה, וראה תירוצו של הב"ח[137]. והקרבן
נתנאל[138] חולק על הרא"ש ועל הב"י. הקובץ שיעורים[139]
מביא לכאורה ראיה מהגמ'[140] שמעוברת משמשת במוך שמא תעשה עוברה סנדל,
אולם מתרץ, ושמא נפרש לדעת החולקין דע"י שתעשה עוברה סנדל תסתכן גם האם. לעומת
כל זה, מצאנו שהמג"א[141] והנודע ביהודה[142] אוסרים
חילול שבת כדי להציל את העובר.
והמהרי"ט[143]
כותב דדבר זה אם יש דין של פיקוח נפש לגבי נפלים, עדיין פלוגתא היא וספק נפשות
להקל להחיותן, וכ"כ הרדב"ז[144] והמהרש"ם[145].
וכן פוסקים הציץ
אליעזר[146] והשש"כ[147]. וראה
גם לעיל סוסע' ה ס"ק יד.
סעיף ח נולד לח', (כ) או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו,
אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה וכן היא בעצמה יכולה (כא)
להוציא בידה החלב המצער אותה.
נשמת אברהם
(כ)
או ספק. והאחרונים הסכימו דדוקא כשידוע שהוא בן חי"ת כגון שבעל ופירש,
אבל מספק מטלטלינן כל תינוק[148]. אולם התוס'[149] מקילים
אפי' בודאי בן ח' אם אין ריעותא בשערו ובצפרניו. וראה מה שכתבנו לעיל סעיף ז
ס"ק יט.
(כא) להוציא בידה. על הארץ
דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד, ועוד דהוי מלאכה שאצל"ג דפטור, ומשום
צערא לא גזרינן כמו מפיס מורסא[150]. וראה בסי' שכח סע' לה ומה שכתבנו
שם.
סעיף ט (כב) מיישרים אברי הולד שנתפרקו מחמת צער הלידה.
נשמת אברהם
(כב)
מישרים אברי הולד. ראה במ"ב[151]. וילד שנולד כשראש הירך נמצא
מחוץ לפרק וצריכים לטפל בו בגבס או, במקרים מסויימים, ע"י ניתוח, אין לעשות
זאת בשבת, כיון שאין כל השפעה על תוצאות הטיפול אפילו בשהייה של כמה ימים, ועיין
עמ' שנג.
[1] סי' תריז סע' ד בביה"ל ד"ה יולדת,
[2] כף החיים ס"ק ב.
[3] מ"ב ס"ק א בשם ספר חסידים סי' תתנה.
[4] שש"כ פל"ו הערה יג בשם החזו"א
זצ"ל ובשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[5] קצוה"ש סי' קמ בבדה"ש סוס"ק ג.
[6] מ"ב ס"ק ג.
[7] ביה"ל ד"ה נר.
[8] מ"ב ס"ק ד.
[9] שעה"צ ס"ק ד.
[10] אגרות החזו"א ח"א סי' קמא; שו"ת
אגרות משה או"ח ח"א סי' קלב.
[11] מג"א בשם המ"מ. וכ"כ המאירי.
[12] מ"ב ס"ק ה בשם חידושי הר"ן.
[13] סע' ב.
[14] ע"ז כו ע"א.
[15] שם ד"ה סבר.
[16] קז ע"ב.
[17] ס" קנד סע' ב.
[18] סי' של א"א ס"ק ה.
[19] יו"ד סי' קנד ס"ק ה.
[20] יו"ד סוף סי' קנד.
[21] ח"א סי' קכ.
[22] ס"ק ח.
[23] ס"ק ה.
[24] יו"ד סי' קלא והובא גם בפ"ת יו"ד
סי' קנד ס"ק ב.
[25] מד ע"ב במתניתין.
[26] ע"ז פ"ב מ"א ס"ק ו.
[27] שבת קכט ע"ב.
[28] סי' קלז.
[29] קכא ע"ב.
[30] ח"ב או"ח סי' כה.
[31] ע"ז כו ע"א ותוס' שם ד"ה סבר.
[32] הלכה ורפואה ח"א עמ' קמז.
[33] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א,
[34] שבת עב ע"ב ד"ה הניחא.
[35] קיט ע"ב.
[36] ה ע"ב.
[37] יו"ד סי' קנד ס"ק ט.
[38] סי' קנז ס"ק ב וסי' קנח ס"ק ב.
[39] או"ח סי' של סע' ב.
[40] הגרש"ז אויערבאך שליט"א והגרי"י
נויבירט שליט"א בשש"כ פרק מ סע' יד והערה מב;
הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א
בהלכה ורפואה עמ' קמז; הגרא"י וולדינברג שליט"א
בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו
פ"ו.
[41] דרכי תשובה סי' קנד ס"ק ה ו-ט.
[42] חת"ס חו"מ סי' קצד.
[43] חת"ס שם.
[44] מהא דסי' שז סע' כא בשע"ת ס"ק ו ובכף
החיים ס"ק קלח.
[45] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בשש"כ
פ"מ הערה מב.
[46] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ב,
וראייתו מהתשב"ץ ח"א סי' כא, הובא בב"י יו"ד סי'
רסח בבדק הבית ובש"ך סי' רסו ס"ק
יח.
[47] ח"ד עמ' רלז, וכן ראה בספרי נחלת צבי עמ' קיח.
[48] או"ח סי' נד.
[49] ח"ב סי' קל.
[50] מ"ב ס"ק ט בשם הפמ"ג.
[51] שע"צ ס"ק ז.
[52] שש"כ פל"ו סע' ח ו-ט.
[53] שש"כ שם סע' י.
[54] ס"ק ז.
[55] סי' תריז סע' ד, ועיין שם במ"ב ס"ק יג.
[56] כלל סח סע' יז.
[57] סע' ו.
[58] סי' קמ סע' ו.
[59] סי' תריז סע' ד.
[60] כלל כו סי' ג.
[61] פרק ר"א דמילה.
[62] מובא בא"ר.
[63] ס"ק י שהביא את הראשונים הנ"ל.
[64] החדשות סי' כה.
[65] סי' צג ס"ק ו.
[66] פל"ו הערה כח ופל"ט סע' טו.
[67] מ"ב ס"ק יא.
[68] סע' ז.
[69] ערוה"ש שם סע' ה.
[70] וראה בדעת תורה סע' ד וערוה"ש שם.
[71] ראה שו"ת אבני נזר או"ח סי' תנג,
וקצוה"ש סי' קמ סע' ד.
[72] ועיין שש"כ פל"ו סע' טו.
[73] שעה"צ ס"ק יג.
[74] והראיה ממ"ב סי' תריז ס"ק ז וסי' תריח
סע' ח בביה"ל ד"ה ואם, בשם שו"ת בנין ציון.
וראה בערוך לנר לכריתות יח ע"ב
ד"ה הא, ושו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' כ,
ולחם הפנים על הקיצור שו"ע סי' קלג -
שש"כ פל"ט סע' טו.
[75] מ"ב ס"ק יז.
[76] מ"ב ס"ק יח.
[77] ז ע"א.
[78] הל' שבת פ"ב הט"ו.
[79] מ"ב ס"ק יט.
[80] ח"י סי' כה פ"ד.
[81] סי' של ס"ק טו.
[82] וראה עוד בשו"ת הרדב"ז סי' תרצה;
שו"ת שבות יעקב ח"א סי' יג; מג"א ס"ק י; ארחות
חיים כאן; שו"ת הרמ"א סי' מ
ס"ק ז; שדי חמד מערכת אבלות סי' קמא. וראה מה
שהבאנו להלן סי' של ס"ק יט בשם
הרא"ש והב"י דלא משכחת סכנת עובר בלא
סכנת מעוברת ולא סכנת מעוברת בלא סכנת עובר.
[83] שש"כ פל"ו סע' ג.
[84] שם הערה ד בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[85] נט ע"א ד"ה ליכא.
[86] לג ע"א ד"ה אחד.
[87] נדה שם.
[88] יו"ד ח"ב סי' קסב.
[89] בנדה שם.
[90] סי' לא.
[91] אהע"ז סי' מב אות ה.
[92] ח"ג סוסי' סה.
[93] ח"ט סי' נא פ"ב.
[94] נדה שם.
[95] חו"מ ח"ג סי' מו.
[96] ספר הזכרון להגר"י אברמסקי זצ"ל, עמ'
תסב.
[97] הקדמה לספר הלכות רופאים ורפואה.
[98] עיין במג"א ס"ק יב.
[99] ס"ב ס"ק כא.
[100] ד"ה כל שלושים.
[101] ס"ק יב.
[102] סע' ט.
[103] כלל סח סע' יח.
[104] סי' צג סע' ד.
[105] סע' ה.
[106] ס"ק כג.
[107] סע' יב.
[108] מ"ב ס"ק כז.
[109] שבת קכט ע"ב ד"ה כל.
[110] שו"ת יו"ד סי' קלא.
[111] ע"ז פ"ב מ"א ס"ק ו.
[112] מ"ב ס"ק כח.
[113] מ"ב ס"ק כט.
[114] יו"ד סי' רסו סע' יא.
[115] שם ס"ק טו.
[116] שבת קלה ע"א ד"ה בן.
[117] ד"ה או ספק.
[118] יו"ד סי' קנה ס"ק ב.
[119] ס"ק ד.
[120] ח"ד סי' קכג.
[121] ח"א סי' קעז.
[122] ח"ד עמ' רלג.
[123] פל"ו סע' יב.
[124] הערה כד.
[125] יומא פ"ח סי' יג.
[126] תורת האדם ענין הסכנה.
[127] נדה מד ע"ב ד"ה דכתיב.
[128] נדה שם.
[129] קנא ע"ב
[130] שבת שם.
[131] שאילתא קסז אות יז.
[132] סי' של סע' ז סוד"ה או ספק.
[133] על הרא"ש יומא פ"ח סי יג ס"ק י.
[134] סי' תריז ס"ק א.
[135] או"ח סי' תריז.
[136] שם.
[137] שם.
[138] יומא שם ס"ק כ.
[139] ח"א על כתובות סי' קלה.
[140] כחובות לט ע"א.
[141] סי' של ס"ק טו.
[142] חו"מ סי' נט.
[143] ח"א סי' צז.
[144] סי' תרצה.
[145] סי' תריז סע' א ובדעת תורה שם.
[146] חי"א סי' מג.
[147] פל"ו סע' ב.
[148] מ"ב ס"ק לא.
[149] שבת קלה ע"א ד"ה בן.
[150] מ"ב ס"ק לב.
[151] ס"ק לג-לה.
אורח חיים סימן ש"ל (עידכון)
אורח חיים סימן ש"ל (עידכון שני)