סימן שמג דיני קטן בשבת

סעיף א (א) קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (ב) (מאיסור דאורייתא). ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו, וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד. וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין.

נשמת אברהם

(א) קטן. עיין לעיל סי' שכח ס"ק נד מה נקרא קטן.

(ב) מאיסור דאורייתא. עיין במג"א [1] ובמ"ב[2] בשם הרוקח שכותבים, ומ"מ אשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת, מותרת ליכנס לכתחלה באהל המת, דאף שנראה לנו שודאי תלד שם ולד ושמא יהיה זכר ויטמא שם, אפ"ה מותר דס"ס הוא, שמא יהיה נקבה ושמא יהיה נפל, וכ"כ הש"ך[3]. ועיין גם בנו"ב[4]. והיעב"ץ[5] מחמיר וכותב וז"ל: רצוני באשת כהן מעוברת שכלו חדשי עיבורה, דכל שעתה איכא למיחש לפתיחת הקבר ולהוצאת הראש, ומאז מקבל טומאה ודאי, תו ליכא ס"ס, דל מהכא ספק נפל כדאמרן, ביחוד בעומדת לילד כדרכה, בכה"ג ודאי צריך להזהר, דחשש דספק דאורייתא הוא כה"ג, ותו לא מידי, ראוי א"כ לאשת כהן מעוברת להזהר שלא להכנס באוהל המת ובבית הקברות משנכנסה לחודש תשיעי להריונה, שאפילו יום אחד בו חשוב חודש, ויולדת למקוטעין שהוא דבר מצוי, וכמה נשים דלא צריכי לחייתא יולדות פתאום לפתע, דאיכא למיחש, וגדולים מוזהרים על הקטנים, עכ"ל.

ועיין בשו"ת חת"ס[6] שכותב לדייק מלשון הרוקח (שהוא מקור הדין) וז"ל: אך לענין איסור כניסה לאוהל המת להזהיר הגדולים על הקטנים, כל זמן שהוא עודנו נפל, ר"ל שלא נגמר ממש, אע"פ שסופו להיות בן קיימא כרוב ולדות, מ"מ כיון שעתה נפל ואינו ראוי לצאת לאויר העולם, אינו מוזהר עליו משום טומאה, והיינו דכתב הרוקח שמא נפל הוא, והא דאמר בלשון ספק, שמא נפל הוא, היינו לכלול אפילו אשה שכלו חדשיה ומלאו ימיה ללדת להיות יושבת על המשבר, מ"מ מספקינן שמא עודנו נפל ולא נגמר במלואו, עכ"ל. ועיין בשו"ת שבט הלוי[7].

אם מותר להשאיר את התינוק (כהן זכר) אחרי לידתו בבית החולים, לכאורה דבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים. מובא ברמ"א[8]: כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא וכו', וכותב על זה הש"ך[9]: ודוקא אם הוא באוהל המת וכו', נראה דוקא נקט באוהל המת אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו, אע"פ שהן ג"כ טמאים כדלעיל סי' שעא סע' ד, מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור סי' זה ופוסקים עב"י, דדבר תורה אוהל שיש בו חלל פותח טפח טהור ע"ש ודו"ק, וכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים טומאה אלא מדרבנן משום דסוף הטומאה לצאת, ואם כן בבתים הסמוכים בכל ענין ילביש עצמו תחלה, עכ"ד. אולם חולק עליו המג"א[10] וז"ל: וכמדומה שלא עיין יפה דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום, אבל אוהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י סי' שסט בהדיא בשם הרמב"ם פי"ב וכ"מ בת"ה דף לד ע"ב וכ"מ ביבמות סוף דף קג בתוס' ובנדה ספ"ז ובסוכה דף יח, וכ"מ בל' המשניות באהלות. גם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן, כתב הרב"י פלוגתא בזה, וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים, עכ"ל. וכן חולק על הש"ך החכמת אדם[11], וכן פסק החת"ס[12] כהמג"א. אולם עיין ביד אברהם[13] שהרבה להביא ראיות להש"ך וכן עיין בפני יהושע[14] שמוכיח כדעת הש"ך, אולם עיין בשו"ת חת"ס[15] שמתמה על הפנ"י. וראה בשו"ת שואל ומשיב[16] שכותב דרוב אחרונים סוברים כהש"ך, ועיין גם בפ"ת[17].

ועיין במ"ב[18] שכותב שאין צורך להוציא תינוק מבית שהטומאה בתוכו, אבל אסור להכניסו שם בידים. אולם בבית חולים, שהתינוקות נמצאים בחדר נפרד עם דלת סגורה, כל פעם שפותחים את הדלת נכנסת הטומאה (כשנמצא מת או אבר מן המת או מן החי בבית החולים), וא"כ נקרא זה להכניסו בידים[19]. לכן, מכיון שרוב הפוסקים הכריעו שטומאה העוברת מחדר לחדר היא דאורייתא, ובבתי חולים של יהודים במקומות שיש שם תמיד איברים, נמצא שבפתיחת הדלת וכן בהבאת התינוק להנקה, מטמאים אותו בידים. ואם אפשר, ואין כל התנגדות מצד הרופא (שיהיה מסוכן לתינוק), יש לקחת את התינוק הביתה כעבור עשרים וארבע שעות[20]. אולם עיין בשו"ת חלקת יעקב[21] שמקל.

וכל זה בבית חולים שרובם יהודים, אבל בבית חולים בחוץ לארץ שרובם גוים, אפשר להקל כי הלא דייק מרן וכתב נכון להיזהר[22] וכן מור"ם כתב נכון להחמיר, ומבואר מזה שאין בזה רק ענין חומרא וזהירות, וכיון שמצאנו שטומאה דדבריהם נדחה מפני מצוה[23], כל שכן כאן שלתינוק דין של חולה שאבו"ס שעדיף ממצוה[24]. ועיין בדגול מרבבה[25] שנוטה להקל כהרמב"ם דאין עכו"ם מטמאין באהל, וכן בערוה"ש[25]. ועיין גם בשו"ת רעק"א[27], בשו"ת מהרש"ם[28] ובשו"ת אבני נזר[29].

[1] ס"ק ב.

[2] סוס"ק ג.

[3] יו"ד סי' שעא ס"ק א.

[4] תניינא יו"ד סי' רז.

[5] ח"ב שאלה קעז.

[6] יו"ד סי' שנד.

[7] יו"ד סי' רה.

[8] יו"ד סי' שעב סע' א.

[9] ס"ק ב.

[10] או"ח סי' שיא ס"ק יד וסי' שמג ס"ק ב.

[11] כלל קנט סע' ח.

[12] שו"ת יו"ד סי' שלט.

[13] יו"ד סי' שעב.

[14] סוכה כא ע"א ד"ה והנלע"ד.

[15] יו"ד סי' שמ.

[16] מהד"ג ח"ג סי' כו.

[17] ס"ק ג.

[18] סי' שמג ס"ק ג.

[19] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[20] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בלב אברהם ח"א פכ"א סע' ג ועמ' יח.

[21] ח"א סי' כח.

[22] יו"ד סי' שעב סע' ב.

[23] שם סע' א.

[24] עיין במחצית השקל או"ח סי' שלח ס"ק א ובשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' כז.

[25] יו"ד סי' שעב סע' ב.

26) סע' ה.

[27] מהד"ת סי' יח.

[28] ח"א סי' רטו וח"ב סי' רלג.

[29] יו"ד סי' תסח.