סימן
תסו אם הרוק ומי רגלים ודומיו מחמיצין
סעיף א לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי (א) מכתו, מפני שהן מחמיצות,
שהרוק מחמיץ.
נשמת אברהם
(א) מכתו. עיין במ"ב[1] שכל זה בחטים של ישראל, אבל בחטים של גוי אם אין היהודי מכוין לקנותם הרי
זה מותר, מכיון שהוא נהנה מחמץ זה שלא כדרך הנאתו ואין בו איסור רק מד"ס
ובמקום חולי ואפילו אין בו סכנה לא גזרו, לכן מותר, ומ"מ אם יוכל להתרפא
כשירכך רטיה זו של חטין ע"י מי פירות, אין נכון לעשות ע"י רוק. וכתבו
האחרונים דה"ה דמותר להתרפא בחמץ שעבר עליו הפסח אפילו לחולי שאין בו סכנה
דג"כ אינו אלא מד"ס[2]. ומיהו לענין אכילה, אפשר שעשאוהו כשל
תורה ואין להתרפאות אלא במקום
סכנה [3]. ואם מכתו יש בה סכנה, מותר אף במקום
שיש בו לאו דב"י אם רק אפשר שרפואה זו תועיל לו ואין בקל לעשות בדרך היתר,
ואפי' אכילה ושתיה גמורה של חמץ נמי מותר לרפואתו כיון שיש בו סכנה[4].
אולם כשאין בו סכנה אסור באכילת חמץ אפילו משהו דקיי"ל חצי שיעור אסור מן
התורה[5]. ועיין בשו"ת ב"ח החדשות סי' ו דלענין ליתן לחולה
לאכול ולשתות אפילו חמץ דרבנן יש להחמיר כשאין סכנה, ואם הרפואה בשתיית שכר שעורים
או שאר רפואות מחמץ, אין לאכול ולשתות רק כשיש סכנה וגם הרפואה ידועה וגם א"א
לעשות בהיתר כמו באיסור (והיינו שאפשר לעשות בלא איחור ובלא דיחוי), וכמ"ש
הרמ"א ביו"ד סי' קנא[6].
תרופות בפסח
חולה שיש בו סכנה. כבר נאמר שלחולה מסוכן או אפילו שיש בו רק חשש סכנה,
מותר לו לאכול או לשתות אפילו חמץ גמור אם זה לרפואתו, ואפילו אם קיים רק ספק
שתועיל לו, אם אי אפשר בקלות בדרך היתר. ולא רק מותר לו, אלא מצוה עליו וחייב הוא
לשמוע לרופא שמצוה לו לאכול או לשתות דבר של חמץ בפסח משום פקוח נפש[7].
ואם אין הדבר בהול יעשה שאילת חכם.
חולה שאין בו סכנה. כאן צריכים אנו לחלק בין אכילת חמץ כדרך אכילתו
כשהחיך נהנה בו ובין אכילת חמץ כשאין החיך נהנה בו. כמו כן, יש לחלק בין אם החמץ
נותן טעם טוב, ובין אם הטעם הטוב הוא מחמת הסוכר שמעורב בכדור, אבל החמץ כשלעצמו
הוא מר או לא ראוי לאכילה.
כשהחיך נהנה בו. כל תרופה שכוללת או מעורב בה חמץ ואפילו בכמות כל
שהיא[8], אם יש לה טעם טוב, אסור לחולה
שאבו"ס לקחתה בפסח כי זה נקרא דרך הנאתן. אולם אם כמות החמץ שבחומר המרפא
מעטה מאד ומעורבת עם דברים מרים אלא שגם ממתיקים אותם בסוכר בשכבה החיצונית,
והנאתו היא רק מהתערובת של הסוכר הנמצא מסביב לכדור, אפשר דאין זה חשיב כדרך הנאתן[9] ועל אף שלכאורה הכתב סופר[10] מחייב כשאוכל ביום הכפורים דברים
שאינם ראויים כשמתקנן ע"י ערבובן עם דברים מתוקים, אולי יש להבדיל בין טעם
טוב שהוא רק בשכבה החיצונית שמותר, ובין אם הוא נמצא בכל התרופה שאסור[11]
(כגון כדורי מציצה או סירופ). וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א:
יוהכ"פ שאני דתלוי במיתבא דעתי' ולכן כשעירב עם דברים מתוקים ה"ז משביע
וחשיב כדרך אכילתן משא"כ בחמץ ונבלה, דוגמא לכך "מזון המלכות" אם
ננקוט שהוא עצמו מר ואינו ראוי למאכל שפיר חשיב שלא כדרך אכילה אף שיחד עם הדבש
הכל טוב ויפה, עכ"ל.
כשאין החיך נהנה בו. תרופה שמעורב בה חמץ אולם טעמה מר ונפסלה מאכילת כלב,
תלוי במחלוקת הפוסקים אם מותר או אסור לחולה שאבו"ס לקחתה בפסח.
איתא בגמ'[12]: אמר רבא
חרכו קודם זמנו, מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו. וכותב שם הרא"ש: כגון שנפסל
מלאכול לכלב, דומיא דפת שעיפשה, יש רוצים לומר לאו דוקא הנאה, ה"ה נמי אכילה
דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאף על גב דבטל האוכל אצל כל אדם, מ"מ כיון דאיהו
קאכיל ליה אסור, וכ"כ הרב הברצלוני, עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם[13]: דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון
התריאק"ה וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח,
ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו. וכ"כ התרומת הדשן[14], וכן פוסק מרן[15]. וכותב המ"ב[16]: וה"ה
דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה
היא דהא נפסל לכל, מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול, אסור דהא אחשביה.
אולם הר"ן[17]
כותב להתיר אפילו באכילה, וז"ל: כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאכלו, דאי לאו
הכי אמרינן[18] הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לאכול לכלב
צריכה ביעור, ודאמרינן מותר בהנאתו בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא
מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ, אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא
דמותר בהנאתו, דאפי' אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה, עכ"ל.
וכ"כ בעל המאור שם, וכ"כ המאירי, שמותר בהנאה וה"ה באכילה שאין שום
איסור חל עליו הואיל ועפרא בעלמא הוא. וכ"כ הריטב"א בשם הרא"ה
וכ"כ מהר"ם חלאוה.
וכל זה כשמדובר על אדם בריא, אולם
כשמדובר על חולה אז כבר כתבנו לעיל שלדעת הר"ן ודעימיה מותר לחולה
שאבו"ס לבלוע בפסח תרופות שמעורב בהם חמץ שנפסל מאכילה (לכלב). אולם לדעת
הרא"ש ודעימיה, יש לחקור אם דבריהם אמורים גם על חולה שאבו"ס או רק על
אדם בריא. ויתכן שלדעה זו, במקום שהאדם מחשיב את החמץ ואסור לאכלו הרי אסור גם אם
כוונתו לשם רפואה, וכן מצאנו בשו"ת שאגת אריה[19] וז"ל: ומסתברא לי דאוכלין ומשקין שאינן ראויין אפילו
לרפואה אסור, דכיון דאכלן אחשבינהו וכה"ג כתב הרא"ש וכו', הרי אע"ג
דנפסל מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא אפילו הכי אסור וכו', והשתא נקטינן דאוכלין
שאינן ראויין לאכילה וכן משקין שאינן ראויין לשתיה, אע"פ שפטור עליהן
ביוהכ"פ איסורא מיהא איכא, ואפילו בחולה שאבו"ס אסור, עכ"ל. אולם הכתב
סופר[20] חולק על השאגת אריה ומבדיל בין אכילה של אדם בריא שאסור ובין
אכילה לרפואה שמותר. ועל אף שמדובר באיסור שחייב עליו כרת, ראה במ"ב[21]
שמביא בשם הרבה פוסקים להתיר המוס"ק (שבא מדם של איזה חיה) דאזלינן בתר השתא
והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא עיי"ש, ומשמע דלא אמרינן אחשביה כיון שהוא
עצמו
מעורב[22]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: שאני מוס"ק דאי אזלינן בתר השתא הרי כתב המג"א דהו"ל
כחתיכת בשר נבלה שנפלה לתוך דבש דכיון שנשתנה לדבש נהפך והי' לדבר אחר, וה"נ
גם הדם שבחיה נהפך לבושם משא"כ בנחרך ונפסל. גם בדעת הרא"ש חושבני דלא
אסר אלא בחרכו, כי באכילתו הוא מחשיבו כאילו הוא עדיין במצבו הקודם. אבל אם שרף
חמץ ונהפך ממש לאפר, אף אם הוא, אוכל, אינו מחשיב את החמץ רק מחשיב את האפר. גם לא
שייך לומר שם מפני שמעורב, כיון שהערבוב הוא רק כדי ליתן טעם טוב בתבשיל, עכ"ל.
גם השו"ע הרב[23]
פוסק כהשאגת אריה בכותבו: חמץ גמור שהיה ראוי לאכילה שעירב אותו בדבר שאינו מאכל
כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק"ה (ומבואר מתשובות הרשב"א שהביא
הבית יוסף סי' קלד, שכל מאכל הרופאים שנותנים לחולים נקרא דרך עשייתו ואינו מתבטל[24]), שאינו מאכל אלא לחולים מותר לקיימו בפסח. ואפילו יש בתערובת הזאת חמץ
הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס, מ"מ כיון שאינו ראוי לאכילה הרי נפסדה צורת
החמץ שבתוכו ואין עליו תורת חמץ כלל, אבל אסור לאכול מזה התערובת בפסח ואפילו אין
בו אלא חמץ כל שהוא אם דרך עשייתו היא ע"י תערובת חמץ כגון התריאק"ה
וכיוצא בו אינו בטל בתוכו, עכ"ל. ולכאורה משמע שכן גם דעתו של הנודע ביהודה[25] שכותב שאסור לבלוע מאיסורי תורה לרפואה במקום דליכא סכנה. וכל דבריו הם
בראוי לאכילה, ולכן באופן שעירב החמץ בדבר מר גם הוא היה מודה דמותר, והוא בא רק
לאסור דבר שראוי לאכילה כי גם זה דרך הנאתו[26].
הבאנו לעיל דברי הרמב"ם
שכותב: דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם וכו'
אע"פ שאין בו חמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו. אולם, במקום אחר הוא כותב
להתיר לחולה שאבו"ס לאכול או לשתות דבר האסור, בתנאי שזה לא כדרך הנאתו,
וז"ל[27]: בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה,
בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילים את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילים
אותו ביוהכ"פ, אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או
מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה
לחיך, הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. וכן פוסק מרן[28] שמתרפאים
באיסורים שלא כדרך הנאתן ואפילו שלא במקום סכנה. ולכאורה יש כאן סתירה בין מה
שכתבו הרמב"ם ומרן המחבר כפי שהובא כאן ומה שכתבו בהל' חמץ ומצה המובאים לעיל
ד"ה איתא בגמ'. והרדב"ז[29] מפרש שבתריאק"ה מדובר כשנפסל
מאכילת כלב אחר זמנו ולכן אסור בהנאה דהיינו באכילה או בדרך שאר הנאות אא"כ
הוא חולה שיבו"ס (ויש מפרשים שאיסורו הוא מן התורה[30]), אבל
כשמעורב לפני הפסח דבר מר ואין הנאה לחיך הרי זה מותר אפילו שלא במקום סכנה. אולם
המ"ב[31] כותב בהדיא שהדין של התריאק"ה הוא כשהתערובת נעשתה
קודם הפסח וכמו הדין של פת שעיפשה.
ונראה שאפשר להסביר את מחלוקת
הפוסקים המובאה לעיל אפילו אם נאמר שהתריאק"ה הוכן לפני הפסח ונפסל מאכילת
הכלב לפני זמנו. כי אפשר לפרש את מחלוקתם על המושג של "אחשביה", אם
אומרים אחשביה גם כשאדם חולה אוכל את החמץ או רק כשאדם בריא אוכלו. ולכן
הרמב"ם בהל' חמץ ומצה והשו"ע, שאוסרים אכילת דבר שמעורב בו חמץ ואפילו
כשנפסל מאכילת כלב, אפשר לפרש שמדובר על אדם בריא שבכל זאת רוצה לאוכלו, אז מוכיח
שאחשביה ואסור. וכ"כ המ"ב[32]: ואע"ג דאכילה שאינה ראויה
היא דהא נפסל לכל, מ"מ כיון שהוא רוצה לאכלו אסור דהא אחשביה. ולכאורה יש
מחלוקת בין השאגת אריה והשו"ע הרב מחד גיסא ובין הש"ך מאידך גיסא בדברי
הרא"ש. בזמן שהשאגת אריה והשו"ע הרב אוסרים אפילו לחולה שאבו"ס
לאכול תרופה שכוללת חמץ ואף אם הוא נפסל מאכילת כלב משום אחשביה ולומדים את זה
מדברי הרא"ש המובאים לעיל, הש"ך[33] כותב, גם בשם הרא"ש:
שלא כדרך הנאתן מותר, הוא דוקא לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתן
אסור. וכן משמע מדברי הרמ"א שם שכותב: מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור
ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאבו"ס. ומביא שם היד אברהם דברי הרא"ש וכותב:
ואם כן הכי נמי גבי שרץ שרוף אי לאו לרפואה ודאי אין להתירו באכילה אף שנפסד מאוכל
אדם מההוא טעמא דאמרינן דמדאכליה אחשביה. רק כשאכלו לרפואה מותר דאז לא שייך לומר
דמדאכליה אחשביה דחליו מוכיח עליו שאינו אוכל מחמת חשיבותו רק משום רפואה, וכן
משמעות הרמב"ם בפ"ד מהל' חמץ, עכ"ל. וכעת ב"ה מצאתי מפורש
בשו"ת חבלים בנעימים להג"ר יהודה ליב גרויבארט ז"ל[34]
שכותב שהרמב"ם בהל' חמץ מדבר על אדם בריא, אולם חולה שאבו"ס מותר לו
לבלוע תרופות שיש בהן תערובת חמץ ונפסל באכילת כלב כפי שהובא בהל' יסודי התורה.
ואע"ג דכתבו הט"ז[35] והמג"א[36] דדבר שנפסל
מאכילת כלב רק מותר בהנאה אבל באכילה אסור משום דאחשביה באכילתו, מ"מ זה
דאכילתו מחמת חליו ובאונס, לא שייך לומר אחשביה. וראה גם בדרכי תשובה[37].
והחזון איש גם כותב[38]:
טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח וכו' אם הן מעורבין בדברים שאינן ראויין לאכילת אדם
אין בהם משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי
לחמע בו ומותר לבולעו בפסח לרפואה, ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול
לכתחלה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב, מ"מ ע"י תערובת שאר דברים מותר
דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים, עכ"ל. וראה שם שהמגיה כתב, אמנם לקמן
סימן קיז ס"ק ה מבואר דכל שמערב בידים על מנת לאכול החמץ בפסח אף שנפסל קודם הפסח
אסור, עכ"ל. ושוב אפשר לתרץ ששם מדובר על אדם בריא, ועל אף שהחמץ נפסל
מאכילה, הלא בזה שהוא אוכלו מראה שהוא מחשיבו. לעומת זאת, כאן הוא אוכלו לשם רפואה
ולא שייך לומר אחשביה מכיון שמחלתו מוכיחה עליו. וכן ראה בשמירת שבת כהלכתה[39] שכותב דלא דמי, דכאן הוא אוכלן לרפואה וגם הוא בולען, והוא שלא כדרך
אכילתן. והוא ממשיך בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א דאף שגם בליעה חשיב כדרך
אכילה, מ"מ בכה"ג דלא חזי ללעוס ולאוכלו כדרכו אלא עומד רק לבליעה, יתכן
דחשיב כפקע ממנו שם אוכל, וכיון שגם אינו ראוי לחמץ בו עיסות אחרות אפשר דשפיר מותר
לבולעו. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: החזו"א מיירי כשאין שום
חשש של חמץ בתרופה עצמה, ורק לדבק וכדומה מערבים בו קמח, ואילו הנדון כאן הוא
כשהתרופה עצמה היא חמץ או כוללת בקרבה מעט חמץ, וזה הבדל גדול.
גם האגרות משה כותב[40]
שאף בלא סכנה אין חשש דכבר נתבטל קודם הפסח משום אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח
לרפואה דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה. וכ"כ הציץ אליעזר[41]
והיסודי ישורון[42]. וכן מתיר השו"ת חבלים בנעימים[43]
להשתמש בפסח בסמי מרפא שיש בהם תערובת חמץ מטעם דלא שייך אחשביה כשהוא ע"י
תערובת, וזה דוקא אם נפסלו מאכילת כלב. וכן פוסק הראש"ל הגר"ע יוסף
שליט"א[44] שמותר לחולה שאבו"ס להשתמש בטבליות וגלולות
אע"פ שיש לחשוש בהן לתערובת חמץ, ובלבד שלא יהיה בהן הנאה לחיך. וכל זה, הוא
ממשיך, בחולה שחלה כל גופו, אבל אם הוא מיחוש בעלמא אין להתיר[45]. אולם
אם לא ידוע בבירור שיש חמץ מעורב בכדור, אז יש לסמוך האידנא על זה שרוב רובם של
תרופות אינם מעורבים עם חמץ, ואם כן מותר גם לחולה
כזה[46].
ואפילו בחמץ גמור שראוי לאכילה,
כותב המ"ב[47]: ואע"פ
שחמץ אסור בהנאה, שאני הכא שהוא נהנה מחמץ זה שלא כדרך הנאתו ואין בו איסור רק
מדברי סופרים, ובמקום חולי ואפילו אין בו סכנה לא גזרו, ומ"מ אם יכול
להתרפאות כשירכך רטיה זו של חטין ע"י מי פירות, אין נכון לעשותו ע"י
רוק. והוא מסביר בשעה"צ[48] דהפרי חדש מגמגם בעיקר הדין, דהלא
ישראל רוצה בקיומו של חמץ, וגם איסור הנאה שלא כדרך הנאתו גם כן אסור לכתחלה רק
משום דאי אפשר בענין אחר מתירים, ועל כן במקום דאפשר ודאי צריך להדר אהיתרא. וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: התם לא שייך אחשביה כיון דחטים עומדים רק
למאכל ולא לרטיה משא"כ בנד"ד שבולע התרופה הרי חשיב כאוכל, עכ"ל.
והעצי לבנון[49] מיעץ,
על סמך מה שכתב המשנה למלך[50] - אם כרך דבר איסור בסיב וכדומה ואכלו
פטור דלא שמה אכילה משום דלא נגע האיסור בגרון - שחולה שאבו"ס יבלע תרופה שיש
בה תערובת חמץ ע"י שיכרכה בתוך קפסולה שנפסלה מאכילת כלב (במידה שנעשתה
מג'לתין הנעשה מגוף בעלי חיים אסורים). ועיין גם במעדני שמואל[51] שכותב
באריכות על תרופות בפסח.
ובזמנינו, שרוב הטבליות עשויות
ללא חמץ כלל אלא עשויות עם עמילן הנעשה מקטניות[52] (ואפילו המיעוט
שמעורב בהם חמץ, החמץ נפסל מאכילת כלב לפני הפסח), בודאי שיש להתיר לחולה שאין בו
סכנה לקחתם בפסח, וחלילה לחולה כזה להחמיר על עצמו ולהפסיק לקחת הכדורים הנחוצים
לו על פי הוראת רופא מומחה במשך הפסח, ובפרט במקום שיש חשש הכי קטן שהוא יגיע על
ידי זה למצב אפילו של ספק סכנה.
[1] ס"ק א.
[2] שעה"צ ס"ק ד.
[3] כף החיים ס"ק ה.
[4] מ"ב ס"ק ב.
[5] שעה"צ ס"ק ו.
[6] שערי תשובה ס"ק א.
[7] והוא מושבע ועומד מהר סיני על המצוה של פקוח נפש -
יו"ד סי' רלח ש"ך ס"ק ה, ואם
הוא מחמיר ע"ע, שופך דמים - ר"ן
יומא פב ע"א ד"ה חוץ, וראה בשו"ת יביע אומר
ח"ד חו"מ סי' ו אות ד. וראה בלב
אברהם ח"ב פ"ג סע' ד.
[8] שעה"צ ס"ק ו.
[9] שש"כ פ"מ הערה קסג בשם הגרש"ו
אויערבאך שליט"א.
[10] או"ח סי' קיא.
[11] מו"ר הגרי"י גויבירט שליט"א.
[12] פסחיס כא ע"ב.
[13] הל' חמץ ומצה פ"ד הי"ב.
[14] סי' קכט,
[15] סי' תמב סע' ד,
[16] שם ס"ק מג.
[17] פסחים שם.
[18] שם מה ע"ב.
[19] סי' עה.
[20] או"ח סי' קיא.
[21] ס" רטז ס"ק ז.
[22] העיר לי מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א.
[23] או"ח סי' תמב סע' כב.
[24] שם בקונטרס אחרון.
[25] מה"ק יו"ד סי' לה.
[26] שש"כ פ"מ הערה קסז.
[27] הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח.
[28] יו"ד סי' קנה סע' ג. וראה בפסחים כד ע"ב
שכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא
כדרך הנאתן, וכותבים התוס' שבועות כב
ע"ב ד"ה אהתירא, וכג ע"ב ו"ה דמוקי,
איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן. ומה
שכתב התוס' בע"ז יב ע"ב ד"ה
אלא, שאפילו את"ל דמלקות ליכא איסורא
מיהא איכא, אין הכוונה איסור תורה
אלא איסורא ורבנן - מל"מ הל' יסודי
התורה פ"ה ה"ח סוד"ה שם.
[29] סי' תתקט (תעא).
[30] או"ח סי' תמב שעה"צ ס"ק יט.
[31] שם ס"ק כב.
[32] שם ס"ק מג.
[33] יו"ד סי' קנה ס"ק יג.
[34] ח"ה סי' ד.
[35] או"ח סי' תמב ס"ק ח'
[36] שם ס"ק טו.
[37] יו"ך סי' קנה ס"ק כח.
[38] או"ת סי' קטז ס"ק ח.
[39] פ"מ הערה קסט.
[40] או"ח ח"ב סי' צב, וראה גם בח"ג סי'
סב.
[41] ח"י סי' כה פ"כ.
[42] ח"ו עמ' ריט.
[43] ח"ה סי' ד; וראה בשערים מצויינים בהלכה סי'
קיז ס"ק טו.
[44] חזון עובדיה עמ' סז, שו"ת יחוה דעת ח"ב
סי' ס. וראה גם בשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד
סי' יב.
[45] וראה גם בשמירת שבת כהלכתה פ"מ סע' עה שגם
כותב לאסור בכה"ג למי שחש
בכאבים
קלים, וראה שם בהערה קסט בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[46] מפי הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א.
[47] סי' תסו ס"ק א.
[48] ס"ק ה.
[49] סי' יט, מובא בשו"ת יביע אומר ח"ב
יו"ד סי' יב.
[50] הל' מאכלות אסורות פי"ו הי"ב, וראה גם
בשו"ת מהרש"ם ח"ה במפתחות דף י ע"ג.
[51] על הקיצור שו"ע סי' קיז ס"ק לז*.
[52] וראה בשו"ת רדב"ז סי' רמא, שו"ת
מהר"ם שיק או"ח סי' רמא; שש"כ פ"מ סע' עו.