סימן תקיא
הבערה ולהחם מים מותר ביו"ט
סעיף ב מותר להחם בי"ט מים לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו
בבת אחת. הגה אבל מותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו על ידי ישראל בי"ט, אבל
אסור לחמם לצרכו (א) אפילו
על ידי אינו יהודי, אבל כשצריך להם לבשל או להדיח, אז מותר להרבות בשבילו. ודין
חמי טבריה כמו בשבת, כדאיתא סימן שכ"ו. אבל במים שהוחמו מעי"ט, מותר
לרחוץ כל גופו אפילו כאחד, מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור. הגה ויש
אוסרים בכל ענין, וכן נוהגין.
נשמת אברהם
(א) אפילו ע"י א"י.
דלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא דרחיצת כל הגוף אינו שוה לכל נפש, וע"י
עכו"ם הוא שבות, ואפילו לדעת הסוברים דהוא איסור דרבנן, עכ"פ הוי שבות
דשבות, מיהו במקום חולי קצת יש להתיר[1].
אגב, עיין בשו"ת רע"א[2] שמתמה איך אפשר לומר דלחמם מים כדי לרחוץ כל גופו אסור מן התורה, והא בכלל
רחיצת כל גופו איכא ג"כ רחיצת פניו ידיו ורגליו, והוי רק מרבה בבישול לצורך
רחיצת שאר הגוף דשרי מדאורייתא. וכותב הגרש"ז אויערבאך
שליט"א[3]: אמנם אם נאמר דגם כדי לרחוץ
פניו ידיו ורגליו לא שרי כי אם מטעם מתוך, י"ל דלא אלים הך טעמא כ"א כפי
הצורך, אבל לא להרבות יותר מכדי צרכו, אך עדיין צ"ע בזה לפי הטעם של
הר"ן דרבויי בשיעורא דשרי ביו"ט הוא משום דכיון דעיקרו היתר גם תוספתו
כמוהו, וא"כ ה"נ כאן, הא דשרי משום מתוך היתר גמור הוא ולא דחיה דהא
הוצאת תינוק ולולב שרי אף אם הוה אפשר מאתמול אלמא דהיתר גמור הוא ולא דחייה,
ועיין בשאגת אריה ובברוך טעם שכתבו, דכל היכי דלא הוי או"נ ממש ולא שרי אלא
משום מתוך, לא אמרינן בהו הואיל, משום דמתוך והואיל לא אמרינן יחד, ולפי דברינו
צ"ע, עכ"ל. ושוב[4] כותב הגרש"ז שליט"א:
נלענ"ד פשוט לישב תמיהתו, משום דעיקר הטעם דמחלקינן בין חימום לרחיצת כל גופו
לרחיצת פניו ידיו ורגליו הוא משום דרחיצת פניו ידיו ורגליו הוי הנאה שהיא שוה לכל
נפש דכל אדם יש לו הנאה מרחיצה זו משא"כ רחיצת כל גופו לאו שוה לכל נפש הוא,
ולפ"ז ניחא שפיר דגם הנאת רחיצת ידים ורגלים ע"י רחיצת כל הגוף בכה"ג
הוי כבר הנאה אחרת, והנאה כזו לאו שוה לכל נפש היא משום דבכה"ג הוי כבר הנאה
אחריתי כמובן, עכ"ל.
והאידנא שרוב בנ"א מתרחצים
או מתקלחים יום יום ולפחות כמה פעמים בשבוע, ובמיוחד בקיץ בארצות החמות, יל"ע
אם השתנה המושג של שוה לכל נפש לגבי רחיצת כל גופו. וכבר מצאנו מחלוקת בין האחרונים
אם עישון סיגריות נקרא שוה לכל נפש[5] או לא[6]. ועיין
בביה"ל[7] דעיקר טעם כל המתירים הוא משום דעכשיו שהרבה רגילין בזה
נעשה שוה לכל נפש, עכ"ל. וצ"ע מה בין זה לרחיצת כל גופו, אמנם לדעת
הרמב"ם[8] והגאונים[9] שהאיסור הוא משום גזירת מרחץ אין
צד היתר גם היום.
ולדעת הברורה של הרפואה בימינו,
אין לעשן אפילו בחול כי הוכח מעל כל ספק שעישון, ואפילו מעט, מרבה הסיכויים למחלות
ריאה קשות וביניהם סרטן הריאה, ברונכיטיס, מחלות לב וכלי דם ועוד. ולא רק זה אלא
גם אלה שנמצאים בקרבתו של המעשן במקומות סגורים וציבוריים גם עלולים להנזק. וראיתי
שהאגרות משה כותב[10] שאי אפשר לאסור את העישון עפ"י דין תורה ולפי
הפסוק ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כי אינם מזיקים רק כעבור כמה שנים, וגם מכיון שנמצא
בשימוש רחב ודשו בה רבים, על כגון זה נאמר שומר פתאים ד'. וכן שמעתי מהגר"ע
יוסף שליט"א. וכתב הגרש"ז אויערבאך שליט"א[11]: הרי כתב
הרמב"ם בהל' דעות על כמה מיני מאכל שהם רעים ביותר והרי הם לגוף כמו סם המות,
ואפי"ה כתב וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, ולא כתב לשון איסור, עכ"ל.
אמנם עיין ברמב"ם[12]
שכותב: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם היא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר
מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף
ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. וכתב מרן בשולחנו הטהור[13]: הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות
וקצתם נתבארו בטור יו"ד סי' קטז, ועוד יש דברים אחרים וכו'. ושוב כתב[14]:
כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או
איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב. וכותב הבאר
הגולה[15]: נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם
שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום
מצותיו ותורתו כמש"ה כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכו', וליתן להם שכר טוב
בעמלם, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן
שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה, ולשומעים יונעם, עכ"ל.
והנה כותב החפץ חיים זצ"ל[16] וז"ל: אמרתי להם (אלא שטוענים שהורגלו לעישון וקשה להם לפרוש מזה),
מי התיר לכם להרגיל עצמכם כל כך. אמת חז"ל אמרו[17] החובל בעצמו
אע"פ שאינו רשאי פטור, אבל עכ"פ הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו, ראשית
משום ונשמרתם לנפשותיכם, ועוד, דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקב"ה היא,
ולכבודו בראנו ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ואיך ירשה העבד
לעשות לעצמו כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו. ואם ע"י העישון יגרעו כוחותיו,
בודאי יתבע לבסוף לדין על זה, והוא עשה זה ברצון לבו ולא באונס וכו', וא"כ
כאשר יתבונן האדם בנפשו מגודל הרעה שמביא על עצמו ע"י זה יתחזק שלא ירגיל
עצמו בזה, עכ"ל.
ושמחתי לראות כדברינו במאמרו של
הגרא"י וולדינברג שליט"א[18] שמסכם ששפיר יש מקום לאסור
העישון עפ"י דין תורה, ומוסיף שם הגאון שליט"א, שמכיון שאנשים הנמצאים
בקרבת המעשן במקומות סגורים עלולים גם לקבל מחלות ריאות וכו', יש להם זכות לפי
ההלכה להתנגד למעשנים לדרוש מהם לא לעשן, וראייתו מסוגיית הגמ' ב"ב כג שנפסק
להלכה ברמב"ם פי"א מהל' שכנים ה"ז וחו"מ סי' קנה סע' לו ו-מא.
וראיתי את דברי הברכ"י[19] שזקנו שאל בחלום מה שאומרים בשמים על שתיית הטאבאקו, ואמר לו שהשותה
ביו"ט משמתין אותו, והשותה בט"ב מקללין אותו, וכן לשותה ומעלה עשן תחת
חופת חתנים, עכ"ד.
[1] מ"ב ס"ק יג. ועיין גם בשעה"צ
ס"ק ט.
[2] סימן יז,
[3] ספר מאורי אש דף יח ע"א.
[4] שם ע"ב.
[5] פני יהושע שבת לט ע"ב ד"ה מתירין;
פמ"ג מ"ו סי' תקיא ס"ק ב.
[6] קרבן נתנאל ביצה ס"ב סי' כב ס"ק י;
מג"א סי' תקיד ס"ק ד; ח"א כלל צה סע'
יג.
[7] סי' תקיא סע' ד בד"ה אין עושין.
[8] הל' יום טוב פ"א הט"ז. ועיין בערוה"ש
סי' תצה סע' יט שהרמב"ם השמיט כל
המושג של
שוה לכל נפש מחבורו.
[9] שעה"צ ס"ק ט.
[10] יו"ד ח"ב סי' מט.
[11] לב אברהם ח"ב עמ' יז.
[12] הל' דעות פ"ד ה"א.
[13] חו"מ סי' תכז סע' ט.
[14] שם סע' י.
[15] שם ס"ק צ.
[16] ליקוטי אמרים פי"ג.
[17] ב"ק צ ע"ב.
[18] שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סי' לט.
[19] מחזיק ברכה או"ח סי' רי ס"ק יג.