הלכות
יום-טוב
סימן
תקיח דיני הוצאה מרשות לרשות ביום-טוב
סעיף א (א) מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון
קטן ולולב וספר תורה וכלים. הגה הצריכים לו
קצת או שמתירא שלא יגנובו או שאר פסידא אבל אבנים וכיוצא בהן אסור. הגה ומותר לשחוק בכדור אפילו ברשות הרבים
אע"ג שאינו אלא טיול בעלמא ואם הניח עירוב מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת
כלי אע"פ שאינו לצורך היום כלל.
נשמת
אברהם
(א) מתוך שהותרה. כותב הגר"א: דעת
הרי"ף ורמב"ם ושו"ע דאף שלא לצורך כלל מותר כפשטא דגמרא וכו'. וראה
בביה"ל [1] שלדעה זו הוצאת אבנים אסורה רק מדרבנן (וראה שם שיש דעות
שאפילו איסור דרבנן אין בהוצאה שלא לצורך שאינו מוציאו לצורך מחר, ולא אסרו חכמים
אלא אבנים וכדומה שבלא"ה מוקצה), ע"כ. וכ"כ הכף החיים [2]
שלדעת השו"ע אע"פ שאין בו צורך כלל, שרי. אך "כמעט כל הפוסקים
חולקים על זה" (ביה"ל שם), ולדעתם הוצאת אבנים וכדומה דבר שאין בו צורך
כלל, אסורה מן התורה וחייב מלקות על זה "ואפשר שכן גם דעת הרמ"א"
(ביה"ל שם). וכ"כ הבן איש חי [3] לאסור להוציא, במקום שאין
עירוב, דבר שאין בו צורך בו אותה שעה.
וכותב
מרן [4]: מותר להחם ביום-טוב מים לרחוץ ידיו, אבל לא כל גופו אפילו אינו
רוחצו בבת אחת, ומסביר המ"ב [5]: פי' להחם מים כדי רחיצת כל גופו
דרחיצת כל גופו הוא דבר שאין שוה לכל נפש. ולפי זה, אפילו לדעת מרן שמותר להוציא
מרשות לרשות ביום-טוב, דבר שאינו שוה לכל נפש יהיה אסור. וכן פוסק השמירת שבת
כהלכתה [6]: אין כל הבדל בין שבת ליום-טוב לגבי עשיית צרכיו של חולה שאין
בו סכנה, וכל מה שאסור לעשות בשבת אסור לעשותו גם ביום-טוב. וגם מלאכות המותרות
ביום-טוב לצורך אוכל נפש, יש ואסור לעשותן לצורך החולה שאין בו סכנה, כיון שאינן
בגדר דבר שוה לכל נפש. לכן, ממשיך השמירת שבת כהלכתה [7]: חולה שאין בו
סכנה, אסור לעשות עבורו ביום-טוב כל דבר שכרוך בעשיית מלאכה, ואפילו בישול תרופה
כלשהי, וכן אסור להעביר עבורו תרופה מרשות היחיד לרשות הרבים (או להיפך) במקום
שאין בו עירוב חצירות, אלא אם כן גם דרך אדם בריא לאוכלה, עכ"ל. ומובא בשם
הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [8]: דמכיון שעירובי חצרות רק מדרבנן,
אפשר להעביר ע"י שינוי, ע"כ.
[1] כאן ד"ה מתוך.
[2] כאן ס"ק ו.
[3] שנה א פ' במדבר סע' ט.
[4] סי' תקיא סע' ב.
[5] מ"ב ס"ק י.
[6] פל"ג סע' כד.
[7] שם סע' כה.
[8] שם הערה צ.