סימן תקנד
דברים האסורים בת"ב
סעיף ו חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, (א) אין צריך
אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן. הגה (ב) ומיהו
נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד.
נשמת אברהם
(א) אין צריך
אומד. ראה בנשמת אברהם [1] שהבאתי מחלוקת אחרונים אם צריך לאכול
לשיעורים. וכעת ראיתי במרחשת [2] שכותב: וזכורני כשהייתי חולה בת"ב
והיה קשה עלי התענית, נהגתי בעצמי לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא אהיה מאבד
תענית של אותו יום שהוא מדברי קבלה והמור כשל יוהכ"פ, עכ"ל.
ואמר לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א דנקטינן דחולה אינו צריך לאכול לשיעורים, אבל
לבריא שמא יחלה, כגון כשיש מגפה בעיר[3] או מעוברת שחלשה ומפחדת שמא
תחלה, יאכלו בשיעורים, עכ"ד. וחולה שצריך רק שתיה ואינו צריך לאכול, כגון אדם
שסובל מאבן בכליה, אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א, שישתה ולא
יאכל. ועיין לקמן סי' תקנו.
וכתב לי הרב
ח"מ הלוי ואזנר שליט"א [4]: שמעתי כמדומני מא"א מרן בעל
שבט הלוי שליט"א שאף הביה"ל (בסי' תקנד בד"ה דבמקום) המביא דברי
הפתחי עולם לעניין אכילה בפחות מכשיעור, והלומדים לומדים מדברים אלו כאילו כוונתו
לפסוק דחולה בט' באב יאכל פחות מכשיעור וכמו ביום הכפורים, הדברים האלו לא ניתן
ליהס לביאור הלכה שכל דבריו הן מורין דרך לבית ישראל, כי יש לחלק בין חולה שהוא
חולה במציאות ובין אדם בריא שיש במקומו מחלה מדבקת שהרופאים ציוו לאכול בכדי
להימנע שלא ידבק במחלה ויחלה, וזה הוא המדובר בפתחי עולם שם ואת זה מעתיק
הביה"ל. וראה נא במג"א (סי' תקעו ס"ק ב ובאגרות סופרים
מהגרעק"א איגרות כט ו-ל) שהזהירו שלא לצאת לחוץ אליבא ריקנא. וכל זה מדובר
באדם בריא שאוכל בכדי שלא יחלה, אבל בחולה לא מיירי הביה"ל ופשיטא דלא בא
להחמיר על היוצא בבירור מדברי הראשונים שהם מקור הלכה זו, ואף הפתחי עולם לא אמרה
רק לבריא. וראה נא שם שהפתחי עולם מדבר מדיני חולה בת"ב ודין זה של פחות
מכשיעור מביא רק על מניעת ההידבקות במחלת הכולרע, ואפילו חומרא זו מביא רק במקום
שאין הכולרע חזקה, אבל במקום שהכולרע חזקה, אפילו יותר יכול לאכול כמ"ש מדברי
הפ"ע והביה"ל. וכן נראה בבירור בכוונת הביה"ל ממה שמסמן המ"ב
בסי' תקעו ס"ק ב דברי המג"א האלו את אשר אמר בסי' תקנד, ושם לא מיירי
בחולה רק בבריא במקום שיש דבר רח"ל, עכ"ל.
(ב) ומיהו
נוהגין להתענות. כותב המ"ב [5]: היינו אפילו אמרה צריכה אני
לאכול. ודוקא אחר שבעה, אבל תוך שבעה אפילו אמרה אינה צריכה אין לה להתענות, וכל
שכן תוך ג' דבודאי אסור לה להתענות, עכ"ל. וה"ה באשה שהפילה [6]
אחרי ארבעים יום[7]. וכן שמעתי, הלכה למעשה, ממו"ר הגרי"י
נויבירט שליט"א.
[1] כרך א או"ח סי' תקנד ס"ק ה.
[2] ח"א סי' יד.
[3] עיין ביה"ל כאן ד"ה דבמקום.
[4] הדברים מודפסים בהסכמתו של הגאון בעל שבט הלוי שליט"א שקבלתי דרך
בנו הרב
ח"מ הלוי
ואזנר שליט"א.
[5] ס"ק יג.
[6] עיין ביה"ל סי' תריז סע' ד ד"ה יולדת.
[7] שדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' ג סוס"ק א.