סימן
תקפח זמן תקיעת שופר
סעיף ב שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום, (א) יצא ואפילו הם מט' בני אדם
תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה, ויש אומרים דדוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר
שאינו ראוי באותה בבא.
נשמת אברהם
(א)
יצא. ועי' סי' סה דאם מפסיק מחמת אונס, חוזר לראש[1]. וכותב
הביה"ל[2] וז"ל: וק"ל לפי מה שהכריע הרב מג"א בסי'
סה, שלא להחמיר בהפסיק מחמת אונס אלא א"כ כשהאונס הוא בגוף הדבר כגון שלא היה
האדם ראוי מחמת גוף נקי או שלא היה המקום ראוי שלא היה נקי, א"כ לכאורה
ל"ש זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה, שעכ"פ אסור להזכיר שם
ולומר דברי תורה במקום מטונף, משא"כ בתקיעות שאינם רק מעשה מצוה, והיכן מצינו
שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאינו נקי, האם אסור ללבוש טלית של ד'
כנפות כשגופו או המקום אינו נקי, לא מצינו כן בשום מקום וצ"ע. ובמטה אפרים
מצאתי שכתב וז"ל: נראה שאם התחיל לתקוע ומים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו
המים וחוזר לתקוע מראש להלן על הסדר, ואם תקע בשעה שהמים היו שותתין או אפילו מצא
צואה במקומו יצא, ומ"מ יש לו לחזור ולתקוע בלי ברכה, עכ"ל. דימה זה
לדינא דק"ש, ואפשר שהטעם הוא דכיון דקי"ל דצריך כוונה לצאת ידי המצוה
שציונו הש"י, זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה (ודומיא דפסק הרמ"א סי'
פד דאסור לענות אמן בבית המרחץ) ולא גרע מהרהור בד"ת[3]. וגם
י"ל בפשיטות דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ד' דרך
בזיון דהוא בכלל ביזוי מצוה[4]. וגדולה מזה אמרו בר"ה דף לג דאסור
לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד והוא רק הכשר מצוה, וכ"ש המצוה
עצמה, עכ"ל של הביה"ל. ועיין מה שכתב
הראש"ל הגר"ע יוסף
שליט"א והגרא"י וולדינברג שליט"א בהערותיהם על ספרי.
[1] מג"א ס"ק ב מובא במ"ב ס"ק ו.
[2] ד"ה שמע ט' תקיעות.
[3] צ"ע הרי כוונת מצוה סגי בתחלת המצוה בלבד - כתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[4] צ"ע וכי אסור ללבוש טלית קטן במרחץ או בבית
שימוש דאסור בהרהור וכ"ש לשיטתו
בסי' ס (סע' ד בביה"ל ד"ה
וי"א, ועיין גם בקובץ שיעורים כתובות סי' רן - א.ס.א.)
שסובר דאם אינו מכוין למצוה עובר ממש באיסור
עשה - כתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א.