אורח חיים סימן תרי"ב (עידכון)
אורח חיים סימן תרי"ב (עידכון שני)
הלכות יום הכפורים
סימן
תריב איסור אכילה ביו"כ ושיעור כמותה
סעיף א האוכל ביום הכיפורים (א) ככותבת הגסה, חייב (ב) והוא
פחות מכביצה מעט, (ג) ושיעור זה שוה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן.
נשמת אברהם
(א)
ככותבת הגסה. אע"ג דבכל איסורי התורה משערינן בכזית, כל זה היכי דכתיב
אכילה, משא"כ ביוהכ"פ דלא כתיב אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון
עינוי כדכתיב הנפש אשר לא תעונה, וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתיה
כלל, והרי הוא רעב ומעונה כבתחילה[1]. ועיין בשו"ת חת"ס[2], דכיון דיוהכ"פ השיעור להתחייב עליו תלוי ביתובי דעתא, בעינן שיעור
מרובה שישאר כותבת במעיו אחר שנדבק ממנו בין החניכים, דהיינו דלא נחשב מה שדבוק
בין החניכים. ועיין בשו"ת כתב סופר[3] דמדרבנן עכ"פ אסור משום
הרחקה אפי' אין הנאת מעיו בכלל, דלא עדיפא מטעימה דאסורה מדרבנן. והיינו באכילה,
אבל בשתיה חייב בהנאת גרונו לחוד. וראה גם בשו"ת אחיעזר[4].
(ב)
והוא פחות מכביצה מעט. כלומר אכילת דברי מאכל בנפח של כשני שליש של ביצה
בינונית עם קליפתה[5], דהיינו כשלושים סמ"ק[6]. ולמעשה
קיימת מחלוקת אחרונים אם הביצה האמורה כאן היא עם או בלי קליפתה. הנודע ביהודה[7] פוסק שמשערינן אותה בלי קליפתה וכן פוסק המטה אפרים[8]. אולם
חולק ע"ז הבנין ציון[9] וכן הדרכי משה[10]. וכן
הרז"ה מפקפק מאד על דברי הנודע ביהודה[11]. וראה גם בארחות חיים[12].
וכל
המדידות הן לפי נפח ולא לפי משקל[13].
(ג)
ושיעור זה שוה לכל אדם. דקים להו לחכמים דבשיעור זה מייתבא דעתיה דכל אדם.
והנה מה שהורה לנו המחבר השיעור לענין חיוב אף דאיסורו הוא אפילו בכל שהוא, משום
דנ"מ מזה לענין הנזכר בסי' תריח אודות חולה דמאכילין אותו פחות מכשיעור,
וע"כ צריכין אנו לידע השיעור של חיובא[14].
סעיף ב כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה, אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל ירק, (ד)
אבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות.
נשמת אברהם
(ד)
אבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות. ואם שרה פתו ביין או במים, מצטרף היין או המים
לפת[15]. אולם אם אכל ושתה בבת אחת, אינם מצטרפים. אך יש להסתפק על מקצת
המשקה שנבלע בתוך האוכל שבפיו, אי חשיב כאכשורי אוכלא שדינו כציר שע"ג הירק,
שאמרו ביומא פ ע"ב שמצטרף לככותבת[16].
סעיף ג אכל, וחזר ואכל, אם יש (ה) מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה
אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין, ואם לאו, אין מצטרפין.
נשמת אברהם
(ה)
מתחלת אכילה ראשונה. אבל אין לאכול חלק מן השיעור בדקה השמינית או התשיעית
ושוב לאכול פחות מכשיעור מיד לאחר סוף תשע הדקות, כי בצורה זאת יגיע לידי צירוף של
יותר מכדי השיעור המותר בפרק הזמן האמור[17].
סעיף ד שיעור אכילת פרס, (ו) יש אומרים ד' ביצים ויש אומרים ג' ביצים
(שוחקות).
נשמת אברהם
(ו)
י"א ד' ביצים. ראה במנחת חינוך[18] ובספר תורת חסד להגאון
מלובלין[19] שאין לקצוב שיעור אחד בשוה בכל המינים בענין שהיית כדי
אכ"פ, דלא כל המינים שוים, דפת חטים אינו דומה לפת שעורים, ויש מיני אוכלים
שנאכלים מהר, ויש שצריך לשהות עוד יותר ואין לידע מזה דבר ברור. וכן הובא בשדי חמד[20] ובארחות חיים[21], וכן משמע מהמג"א[22]
והמ"ב[23]. ולפי"ז יוצא שכששותה דבר חם, צריך לשהות הרבה יותר
משתיית רביעית, כפי שמשתהה אדם בשתיית חמין כאלה[24].
מרן
המחבר סתם להלן בסי' תריח סע' ז שהשיעור הוא ד' ביצים. והוא תשע דקות מסוף האכילה
הא' לתחילת האכילה הב'[25]. ועל אף שבשו"ע סע' ג כתוב מתחלת האכילה
עד סוף אכילה. אולם קשה מאד לשער את הזמן כך שלא יגיע למצב כגון זה שתואר לעיל
ס"ק ה. ולכן ישער זמן האכילה בתשע דקות, וגם יחכה בין אכילה לאכילה של כל
שיעור ושיעור זמן של תשע דקות נוספות[26]. אי אפשר לו להמתין תשע דקות,
ישתדל להאריך זמן ההפסקה עד כמה שיוכל, ובכל מקרה ישתדל שתהיה ההפסקה לפחות שתי
דקות, כל אחד לפי מצב בריאותו[27]. וראה גם בארחות חיים[28],
שו"ת מהר"ם שיק[29], קונטרס השיעורים[30],
ערוה"ש[31] וכף החיים[32] שדנים בשיטות השונות לגבי הזמן
של כדי אכילת פרס.
מאכל מנופח. מודדים אותו בלי להתחשב עם האויר בתוכו[33],
וכ"כ השש"כ[34]. ויש להבדיל בין דבר שמנופח בגלל חללי אויר
הניכרים שבתוכו, ובין שאין החללים ניכרים, והוא מנופח עקב המים שעשוהו כספוג, שאז
משערין אותו כמו שהוא[35]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א:
כמדומה לי שלענין יוהכ"פ שתלוי ביתובי דעתיה צריכים שהאוכל עצמו יהיה ככותבת
(כמובן שגם בכותבת יש מעט אויר, אבל לא יותר מזה), עכ"ל.
ועל
אף שאנו מחמירים בפסח לאכול את כזית מצה במשך בין שתים[36] לארבע[37] דקות, יש להבדיל בין איסור אכילה ובין חיוב אכילה[38]. ואין
להקשות מהגמ' בר"ה[39]: העושה מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה
עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך, כי שם מדובר על מי שהיה לו ממי לברר ולא בירר[40], או שמחמיר בלא טעם, אבל אי ידע טעם ומסופק בגמריה אי הלכה כדברי מי, בזה
לא מקרי כסיל[41].
והדבר
הקובע לגבי שיעור האוכל הוא כמותו ולא איכותו, כי עיין ביומא[42] דבשר
שמן בכותבת ולולבי גפנים בכותבת, ועיין באור שמח[43] ובשו"ת
חת"ס[44]. ולכן כשחולה מסוכן צריך לאכול ביוהכ"פ, כדאי שהוא
יקבל אוכל עשיר בקלוריות כי אז יתכן דעי"ז יוכל להסתפק בפחות מכשיעור, וכן
אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
ואיך
מגדירים דבר כדי לדעת אם הוא אוכל ושיעורו בככותבת ושהייתו בכא"פ, או אם הוא
משקה ואז שיעורו במלא לוגמיו ושהייתו ברביעית (או כא"פ - ראה סעיף י). ומה
היא הגדרת מאכלים כגון דייסה, שמנת, גלידה וכו' ? והנה כותב הרמב"ם [45]:
וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמעו מעט
מעט או ששתה מן הדם מעט מעט, אם שהה מתחלתה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם
לאו אין מצטרפין. וכותב ע"ז הרדב"ז [46]וז"ל: שאלת על
ענין הממחה את החמץ ושותה, אם שיעורו הוא בכזית כמי שאוכל או שיעורו ברביעית
כשיעור השותה שאר איסורים, הדבר ברור שהשיעור הוא בכזית, דהא מקרא דונכרתה הנפש
האוכלת ילפינן ליה לרבות השותה, ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד להחמיר, אם המחה אותו
עד שיש כזית בפחות משיעור רביעית חייב אע"פ שלא שתה רביעית. כיצד להקל, אם
המחה אותו צלול שאין כזית בשיעור רביעית, אע"פ ששתה רביעית פטור, כיון שעדיין
לא שתה מן החמץ כזית. וכן לענין השוהה יש בו להקל, כגון ששתה ושהה וחזר ושתה, אם
יש בין תהלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרף ופטור. וכן הדין
בשאר מאכלות אסורות שהמחה אותם ושתה אותם כאשר כתב הרב פי"ד מהל' מאכ"א.
ונ"ל טעמא דמילתא דבאכילה אזלינן בתר שיעור האיסור שהוא כזית, ובשהייה אזלינן
בתר הפעולה ושותה הוא ולא אוכל, ובע"כ בשתה שיעור המחייבו עסקינן דאי לאו
אמאי חייב, עכ"ל של הרדב"ז. ולפי דבריו יוצא לנו הכלל הבא :
א. כל דבר שהוא מאכל ואוכלו ע"י לעיסה
(דהיינו פעולה של אכילה), שיעורו בככותבת ושהייתו בכא"פ.
ב. כל דבר שהוא מאכל אבל אוכלו ע"י גמיעה
ולא ע"י לעיסה (דהיינו פעולה של שתייה), כגון שמנת, דייסה, וכדומה, שיעורו
בככותבת ושהייתו כדי שתיית רביעית (או כא"פ, עיין סע' י).
ג. כל דבר שהוא משקה, שיעורו כמלא לוגמיו
ושהייתו כדי שתיית רביעית (או כא"פ, עיין סע' י).
וכן
לגבי ברכה אחרונה (כל דבר לפי שיעורו). וכן פסק בשו"ת קול אליהו להג"ר
אליהו ישראל[47] וכ"כ בשמו הבן איש חי[48] והכף החיים[49]. וכ"כ בשו"ת זרע אברהם [50] שהרמב"ם כתב רק
לענין צירוף, אבל לענין שיעור השתיה לא בעינן שימחה יותר מכזית. וכן אמר לי
הג"ר בן ציון אבא שאול שליט"א, גם לגבי יוהכ"פ וגם לגבי ברכה
אחרונה. אמנם ראה להלן מה שכתבתי בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
ולגבי
ביצה חיה, קיימת מחלוקת הפוסקים אם היא נחשבת כאוכל או כמשקה. ועיין באור שמח[51], שו"ת חת"ס[52], מטה אפרים[53], קובץ
שיעורים[54], שו"ת הר צבי[55],
חזו"א[56] ושיעורי תורה להגרא"ח
נאה[57], שדעתם שביצה נחשבת כאוכל. לעומת זאת, הגר"ש קלוגר[58],
השו"ת הרי בשמים[59], הגינת ורדים[60], המעשה רוקח[61], השדי חמד[62] והשו"ת צפנת פענח[63] כולם דעתם
שביצה נחשבת כמשקה. ועיין בשו"ת יביע אומר[64] ובספר אפיקי ים[65]. וצ"ע שכל האחרונים הנ"ל אינם מחלקים בין שיעורה ובין שהייתה
כפי שהרדב"ז פירש בדברי הרמב"ם. וכותב היביע אומר (שם) דנראה דגמיעת
ביצה לכ"ע ברביעית, לא מיבעיא להגינת ורדים ומעשה רוקח דס"ל דאף בהמחה
החמץ והחלב דינו ברביעית דבודאי דה"ה ביצה, אלא אף הרדב"ז והזרע אברהם
וסיעתם יודו בביצה דמעיקרא לאו אוכלא היא, אלא כן הוא דרך ברייתה שהיא צלולה כמשקה
ול"ד לאוכל שנימוח ונשתנה להיות כמשקה, ומש"ה איצטריך קרא לרביי
וכמ"ש הראשונים.
ובקובץ
שיעורים (שם) כותב: ביצה אוכלא וכו' לאפוקי משקין דלאו אוכלא. מכאן משמע, דביצה
צריכה הכשר לקבל טומאה ולא הויא בכלל משקין, וכן נ"מ לענין חולה ביוהכ"פ
שצריך לאכול ביצה פחות פחות מכשיעור הוא בכדי אכילת פרס ולא בכדי שתיית רביעית
כשיעור משקין. ובתוס' חולין[66] כתבו לענין עצים ולבונה דדוקא דבר גוש
הוי אוכל וא"כ ביצה חיה שאיננה דבר גוש אמאי הויא אוכלא, עכ"ל. ולפי מה
שכתב הרדב"ז אתי שפיר.
אמנם
כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א וז"ל: מנין לכב' דשמנת חשיב כאוכל,
יתכן שזה ממש משקה (בזכרוני שראיתי פעם שזה ספק). גם דייסה מקמח יתכן דחשיב
כתערובת של קמח וחלב כי המשקה הוא לא כמו ציר שע"ג הירק. גם במוצץ ענבים,
אע"פ שאינו לועס, יתכן דחשיב כאוכל ויש בזה דיון בס' מים חיים לבעל
הפר"ח[67] במ"ש בגמ' ב"מ "ואכלת ולא מוצץ".
האחרונים האריכו לענין ביצת חיה, ויש סוברים דחשיב כאוכל אע"ג ששותה ולא
לועס, אך אפשר דשאני ביצה שעומדת בעיקר לאכילה שהרי לענין בישול עכו"ם
קיי"ל דאסור מפני שאינו נאכל כשהוא חי. בעסיס רימונים ויין תפוחים גם
להראב"ד בפ"א מטו"א ה"ד שסובר דלענין קבלת טומאה הרי הן כעיקר
הפירות - גם צריכים הכשר של מים כדי לקבל טומאה - מ"מ לענין יוהכ"פ נראה
פשוט דחשיב לכל דבר כמשקה. גם צ"ע במוצץ סוכריא, גם גלידה יתכן דחשיב לגמרי
כאוכל אע"ג שלא לועסים. קיצור של דבר מסופקני אם דברי הרדב"ז הם גם
לענין יוהכ"פ דתלוי במיתבא דעתי', דאפשר שתלוי בצורת האכילה וגם שמנת וגלידה
אפשר דחשיב כאוכל, עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
סעיף ו אכל אוכלים (ז) שאינם ראוים לאכילה, או שאכל אכילה גסה כגון
מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד שקץ במזונו, פטור. הגה ואם אכל מאכלים
מבושמים או מתובלים, על אכילתו, חייב, דרווחא לבסומי שכיחא. ואסור ביו"כ
לטעום דבר להפליט, אפילו עצי בשמים, וע"ל סימן תקס"ז סעיף ג' בהג"ה.
נשמת אברהם
(ז) שאינם ראוים לאכילה.
מותר אפילו לחולה שאבו"ס, לבלוע כדורים לפי הצורך כשטעמם מר[68].
וכדי לצאת כל הדעות, רצוי לעטוף את הכדור בנייר דק ולבולעו כשהוא עטוף[69].
אולם אסור לו לשתות מים כדי להקל על הבליעה אא"כ הוא חולה שיבו"ס ואינו
יכול לבולעם ללא מים[70]. ואפילו אם הוא כעת בריא, אולם אם לא יקח את
הכדור יגיע למצב של חולה שאבו"ס (כגון חולה שסובל ממיגרינה קשה), מותר לו
לבלוע (ללא מים) כדור כדי למנוע את ההתקף[71]. ואם אפשר לו לקבל את
התרופה בצורה של פתילה, עדיף טפי.
ואם
טעם הכדור אינו מר, עוטפו בנייר ובולעו[72] כי אין דרך אכילה בכך[73].
אכל
שלא כדרך אכילתן, כגון חולה שנפגע קשות בושט והרופאים פתחו לו פתח בקיבה דרך דופן
הבטן או שהכניסו שפופרת (זונדה) דרך הגרון ומאכילים אותו כך, אין איסור באכילתו
ביוהכ"פ[74], כי אין איסור אכילה רק כשיש לו הנאת גרון ומעיים ביחד[75]. וראה בשו"ת אחיעזר[76] שכתב שאפילו לדעת המנחת חינוך[77] והחת"ס[78] שסוברים שביוהכ"פ חשוב רק הנאת מעיו, זהו
דוקא באוכל דרך הגרון, אבל שלא בדרך אכילת הגרון שאין על זה שם אכילה כלל, אין בזה
שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו. וראה גם בשו"ת אחיעזר[79] ובארחות
חיים[80].
כל
דיני רפואה הנוהגים בשבת נוהגים גם ביוהכ"פ[81].
סעיף ט השותה ביום הכיפורים (ח) כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו)
חייב, ומשערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ולא מלא
לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, (ט) והוא
פחות מרביעית באדם בינוני, וכל המשקים מצטרפים לכשיעור. הגה שתה משקין שאינן
ראויין לשתיה, כגון ציר או מורייס וחומץ חי פטור, אבל חומץ מזוג, חייב.
נשמת אברהם
(ח) מלא לוגמיו. דקים להו
לרבנן דבשיעור זה מתיישבת דעתו של אדם, ואזל ממנו העינוי[82]. וכתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: מסופקני אם תותבות של שיניים מקטינים השיעור של
מלא לוגמיו, וכן מי שרק סמוך ליוהכ"פ עקרו ממנו את השיניים אם השיעור מתחיל
תיכף להיות יותר גדול, או יותר קטן אם רק עשה את התותבות סמוך ליוהכ"פ.
(ט)
והוא פחות מרביעית. ואצל המבוגר הבינוני נע שיעור זה בין ארבעים עד ארבעים
וחמשה סמ"ק[83], וראה להלן סימן תריח סע' ז. ורצוי להזכיר ולהדגיש
שחולה הזקוק לשתות, אף אם הוא שותה רק פחות פחות מכשיעור, מ"מ צריך לשאול
לפני יוהכ"פ את הרופא ולברר את כמות הנוזלים שהוא זקוק להם. ועוד שקשה מאד
למדוד השיעור של מלא לוגמיו, ולכן ממלא את כל הפה במים ככל יכולתו והחצי מזה הוא
ודאי פחות ממלא
לוגמיו[84].
סעיף י שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה (י)
כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור ואם לאו, אין מצטרפין. (יא) ויש אומרים
ששיעור צירוף השתיות (יב) כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות. הגה מותר
ליגע בי"כ באוכלין ומשקין וליתן לקטנים, ולא חיישינן שיאכל או ישתה אם יגע.
נשמת אברהם
(י)
כדי שתיית רביעית. אם אפשר, ימתין אחרי כל שתיה זמן של תשע
דקות[85], ולכל הפחות שתי דקות[86].
(יא)
וי"א ששיעור. מלשון מרן המחבר משמע דעיקר כדעה א'[87], אבל
הפר"ח והגר"א כתבו דעיקר כדעה שניה[88]. ולפי הכללים שבידינו[89] דכל מקום שסותם מרן להקל ואח"כ כותב "יש אומרים" להחמיר,
דעתו לחשוש לסברת המחמירים לכתחילה, א"כ גם בני"ד צריך להחמיר במקום
דאפשר דהיינו כדעה השניה. וראה גם בשעה"צ[90] שפוסק כדעה ראשונה.
לכן אם לא יהיה לו לחולה די בשתיה כזו, עכ"פ ישתה כל פעם פחות מכמלוא לוגמיו,
וימתין זמן מה ושוב ישתה כשיעור הנ"ל, או ישתה לאט לאט כפית אחרי כפית[91]. וראה גם ביביע אומר[92].
וראה מה שכתב הראש"ל הגר"ע
יוסף שליט"א בהערותיו על ספרי.
(יב) כדי אכילת פרס. ראה
בחזו"א[93] דאין זה אלא בבינוני, דשיעור כדאכ"פ אינו בדידיה
אלא באדם בינוני.
[1] מ"ב ס"ק א.
[2] או"ח סי' קכז ד"ה תו צל"ע.
[3] או"ח סי' קיז. אולם ע"ע בשו"ת
חת"ס ח"ו סי' כג.
[4] ח"ג סי' סא.
[5] מ"ב ס"ק ב ושעה"צ ס"ק ג.
[6] שש"כ פל"ט סע' יח. ועיין בשו"ת
חת"ס או"ח סי' קכז ד"ה לכן נ"ל דלענין יוהכ"פ
משערים בביצים שלנו. ולא אמרינן לקולא
שנתקטנו הביצים.
[7] מהדו"ק או"ח סי' לח ובדגול מרבבה.
[8] סע' א.
[9] החדשות סי' ל, וראה שם במפתחות שכותב שהב"ח
(סי' תנו) השיג על רבינו ירוחם ופסק
שצריך לשער עם הקליפה.
[10] סי' תנו ס"ק א,
[11] שעה"צ כאן ס"ק ג.
[12] ס"ק ב.
[13] תשב"ץ ח"ב סי' רצא; שו"ת אבקת רוכל
סו"ס נג; פרי חדש יו"ד סי' צט ס"ק ו; זבחי צדק
סי' צח ס"ק ד; שו"ת יד הלוי
יו"ד סי' ר. וראה גם באנציקלופדיה התלמודית ערך
ביצה (ב) ד"ה בקביעת השיעורים, כרך ג
עמ' קמד. ולגבי מחלוקת האחרונים אם
נתקטנו הביצים בזמנינו או לא, עיין
בצל"ח על פסחים קטז ע"א, הגר"א במעשה רב
סי' קז, שו"ת חת"ס או"ח סי'
קכז, חזו"א קונטרס השיעורים סי' לט, ספר שיעורין
דאורייתא, שו"ת תשובה מאהבה ח"ג
דף סח ע"ב, ספר שיעורי תורה סי' ג עמ'
קעא, קובץ שיעורים ח"ב סי' מו סע' ג
ופ"ת ומראה כהן ביו"ד סי' שכד סע' א.
וראה גם בביה"ל סי' רעא סע' יג
ד"ה של רביעית, ערוה"ש סי' קסח סע' יג ושו"ת
יחוה דעת ח"ד סי' נה.
[14] מ"ב ס"ק ג.
[15] מ"ב ס"ק ד וכן בסי' רי מ"ב ס"ק
א;
שדי חמד מערכת יוהכ"פ סף ג ס"ק יט.
[16] הגרש"ז אויערבאך שליט"א, שש"כ
פל"ט הערה פו.
[17] שש"כ שם הערה סז, וכ"ה בחזו"א סי'
לט ס"ק יח; וראה להלן סע' ד ד"ה מרן.
[18] מצוה שיג ס"ק ב ד"ה עוד צריך.
[19] ח"א סי' לב.
[20] אסיפת דינים מערכת אכילה אות ג.
[21] סי' תריב ס"ק ד.
[22] סי' פא ס"ק ב.
[23] שם ס"ק ג.
[24] שש"כ שם הערה פב.
[25] שש"כ שס סע' יח. וראה שם הערה סז שמקשה מלשון
המ"ב (סי' תריח ס"ק כא), ומתרץ
שאולי כוונתו כפי שהובא לעיל בסע' ג
עי"ש.
[26] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[27] שש"כ שם לפי החת"ס ח"ו סי' טז וסי'
כג.
[28] סי' תריב ס"ק ד.
[29] או"ח סי' פה ד"ה ולפי"ז.
[30] הגרא"ח נאה זצ"ל ס"ק יח.
[31] סי' תריח סע' יד וסי' רב סע' ח.
[32] סי' רי ס"ק ח.
[33] מ"ב סי' רי ס"ק א.
[34] שם.
[35] מ"ב סי' תפו ס"ק ג ושעה"צ שם
ס"ק ז; מהר"ם שיק או"ח סי' רנט ו-רסד.
[36] חת"ס ח"ו סי' כג.
[37] שיעורי דאורייתא, שיעורי המצוות סע' כט.
[38] כף החיים סי' רי ס"ק ח.
[39] יד ע"ב.
[40] ראה ריטב"א עירובין ז ע"א, טורי אבן
ר"ה שם וחזו"א יו"ד סי' קנג ס"ק ה ד"ה כתב
הריטב"א.
[41] ערוך לנר ר"ה שם.
[42] פ ע"ב.
[43] פי"ד מהלכות מאכ"א הי"ד.
[44] ח"ו סוסי' כג.
[45] הל' מאכ"א פי"ד ה"ט.
[46] לשונות הרמב"ם סי' אלף תקיח (קמה).
[47] ח"א חאו"ח סי' ז.
[48] שנה א פ' מסעי סע' ח.
[49] סי' רב ס"ק סג.
[50] ח"א חאו"ח סי' ג.
[51] הל' טומאת אוכלין פ"ח הי"ג.
[52] יו"ד סי' יט.
[53] סי תריב בקצה המטה ס"ק יב.
[54] ביצה ס"ק ב.
[55] או"ח ח"א סי' קא.
[56] טבול יום סי' ד סוס"ק י.
[57] דף קמג.
[58] ספר החיים הל' יוהכ"פ סי' תריב ד"ע
ע"ג.
[59] תליתאה סי' עג.
[60] כלל א סי' יז.
[61] פי"ד מהל' מאכ"א ה"ט.
[62] מערכת יוהכ"פ סי' ג.
[63] הוצאת הגרמ"מ כשר, ירושלים תשכ"ה סי' יא.
[64] ח"א סי' יא (ב).
[65] ח"ב סי' יג.
[66] לו ע"ב ד"ה עצים.
[67] חאו"ח סי' ו.
[68] שדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק ח; ישועות
יעקב סי' תריב; שו"ת כתב סופר או"ח סי'
קיא; פתחי תשובה יו"ד סי' קגה ס"ק
ו; שו"ת שו"מ מהדו"ד ח"א סי' נה; ארחות
חיים סי' תריח ס"ק א; שו"ת אגרות
משה או"ח ח"ג סי' צא; שו"ת ציץ אליעזר ח"י
סי' כה פכ"ב; שש"כ פל"ט סע'
ח.
[69] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בשש"כ שם.
[70] שו"ת אג"מ שם.
[71] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[72] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בשש"כ
פל"ט הערה ל.
[73] או"ח סי' תעה סוסע' ג. וראה גם במל"מ הל'
מאכ"א פי"ד הי"ב; שו"ת כתב סופר או"ח
סי' צז; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא
סוס"ק ד.
[74] שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סח; שו"ת
מחזה אברהם ח"א סי' קכט.
[75] אגלי טל מלאכת טוחן ס"ק סב (ב).
[76] ח"ג סי' סא.
[77] מצוה שיג.
[78] או”ח סי' קכז.
[79] סי' לא סוס"ק ד.
[80] סי' תריב סע' א.
[81] שש"כ פל"ט סע' לה, מהא דמ"ב סי'
תריג ס"ק י וסי' תריד ס"ק ב. וראה גם בסי' תריח
סוס"ק כד.
[82] מ"ב ס"ק כג.
[83] שש"כ פל"ט סע' כ.
[84] כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[85] ראה סי' תריח במ"ב ס"ק כא וראה לעיל סע'
ד.
[86] שו"ת חת"ס ח"ו סי' טז וסי' כג;
שש"כ שם.
[87] דהיינו הרמב"ם הל' שביתת עשור פ"ב
ה"ד.
[88] דהיינו הראב"ד הל' תרומות פ"י ה"ג -
מ"ב ס"ק לא.
[89] ראה במחזיק ברכה להגאון חיד"א יו"ד סי'
נה סוס"ק ד ובכף החיים סי' יג ס"ק ז.
[90] סי' רי ס"ק יב.
[91] סי' תריב סע' י בביה"ל ד"ה אם; שש"כ
פל"ט סע' כ.
[92] ח"ב סי' לא.
[93] או"ח סי' לט ס"ק יח.
אורח חיים סימן תרי"ב (עידכון)
אורח חיים סימן תרי"ב (עידכון שני)