אורח חיים סימן תרי"ז (עידכון)
סימן
תריז דין עוברה ומניקה ויולדת ביה"כ
סעיף א (א) עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים.
נשמת אברהם
(א)
עוברות. ראה בארחות חיים[1] שלפי דברי הרא"ש והר"ן בשם
בה"ג ורמב"ן[2], יש להתיר לאשה, שהפילה פעמיים מחמת תענית,
שלא תצום ביוהכ"פ אם יש חשש ששוב תפיל עקב התענית, ואפילו קודם למ' יום
ליצירתו מאכילין אותה. וראה בשש"כ[3] שכותב שלא תאכל אלא בשיעורין.
כותב
הביה"ל[4]: ואם יש להמניקה ילד חולה ומסוכן, ואינו רוצה לינק
כ"א ממנה, ואם תתענה סכנה הוא להילד, אינה מתענה אפילו ביוהכ"פ,
עכ"ל. וכ"כ החת"ס[5], המהרש"ם[6], השערי
תשובה[7] והקצה המטה[8]. ועיין בהר צבי[9] שחולק על
החזו"א[10] וכותב, שאם התינוק בריא ויש להאם מספיק חלב כדי חיותו
בלבד (ואע"פ שהוא רגיל ליותר), הרי לא קיימת שם סכנה בכלל וצריכה לצום, וכל
דברי הביה"ל משום שהתינוק חולה מסוכן בלא"ה.
ומינקת
שהתינוק מסוכן לחלבה אם היא תתענה, רשאית רק לשתות ולא לאכול (כי יספיק לה השתיה
ואין כל צורך לאכול), וגם רק לשיעורין[11].
וראה
בחת"ס[12] שאדם ודאי חייב לצום ואפילו לשכב כל היום ולא ללכת לבית
הכנסת, אם הליכתו תגרום שיגיע למצב שיצטרך לאכול או לשתות, ואפילו משהו, כי גם חצי
שיעור אסור מן התורה[13]. ולדעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א[14], גם אם מותר לו לשתות פחות פחות מכשיעור, מ"מ אף כדי לימנע רק פעם
אחת בלבד משתיה של פחות מכשיעור, עדיף טפי לשכב בבית ולא להתפלל בציבור. וראה גם
בשדי חמד[15].
סעיף ב עוברה (ב) שהריחה (ג) (ופניה משתנים אע"פ שלא
אמרה צריכה אני) לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא, (ד) אם נתקררה
דעתה בזכרון זה מוטב, ואם לאו (ה) מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.
נשמת אברהם
(ב)
שהריחה. ואין נ"מ בין בתחלת עיבורה ובין בסופו[16]. אולם ראה
בשעה"צ[17] שכותב: ואפשר דלא שייך זה כ"א אחר מ' יום
וצ"ע, עכ"ל.
(ג)
ופניה. ובאין פניה משתנים אין מאכילין אותה אא"כ אמרה צריכה אני
לאכול[18]. וראה להלן סע' ג ס"ק ו.
(ד)
אם נתקררה. בשו"ת בשמים ראש[19] מובא דהאידנא אין לוחשין
להשהות כלל כמו שאר חולה שיבו"ס, אולם הקצה המטה[20] חולק בתוקף
וכותב שח"ו להקל בזה. אולם הוא מסתפק לגבי מומרת ליוהכ"פ, אם לוחשין לה
או לא, כי מהגמ'[21] משמע שהלחישה היא משום העובר.
(ה)
מאכילין אותה. כותב המ"ב[22]: פי' שתוחבים קיסם ברוטב
(ר"ל איזה טיפות) ונותנים לתוך פיה, ואם לא נתיישבה דעתה, נותנים לה רוטב
פחות פחות מכשיעור, ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה, נותנים לה מן המאכל פחות פחות
מכשיעור עד שתתיישב דעתה, עכ"ל. וראה בב"י[23] שבתירוץ הראשון
מבדיל בין מאכל שהוא עצמו של היתר שמאכילין אותה עד שתשוב נפשה ואין הבדל בין
הרוטב ובין הבשר, אולם אם המאכל עצמו הוא של איסור כגון בשר קודש או בשר חזיר,
נותנים לה קודם מן הרוטב ואם לא נתיישבה דעתה בזה, נותנים לה מן האיסור עצמו. אולם
בתירוץ השני כותב הב"י: אין הבדל בין מאכל שעצמו מותר לבין מאכל שהוא אסור,
ורק מאכילין אותה היותר מעט שאפשר, אם נתיישבה דעתה בכך מוטב ואם לאו מאכילין אותה
יותר, עכ"ל. וראה באלף המטה[24] שאין כל חילוק בין הרוטב למאכל
עצמו כשיתנו לה פחות מכשיעור ממנו. וממשיך המ"ב: ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל
הנזכר לעיל משום שלפעמים מתיישבת דעתה בדבר מועט, אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר
הרופא, וכן כשמאכילין אותו ע"פ עצמו כשאומר צריך אני גם כן מאכילין אותו עד
שיאמר די, אך בכל זה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור וכפי שיתבאר לקמן סי' תריח.
סעיף ג כל אדם שהריח מאכל (ו) ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו
ממנו, (ז) ומאכילין אותו ממנו.
נשמת אברהם
(ו) ונשתנו פניו. ובלא
נשתנו פניו אע"פ שאומר שלבו חלש וצריך לאכול אין מאכילין אותר. ועיין
בחת"ס[25] שדעתו דאף שאנו אין מאכילין אותו מחמת שהוא בחזקת בריא,
מ"מ החולה עצמו היודע מרת נפשו יוכל ליקח לעצמו ולאכול, בין ביום הכפורים בין
בשאר איסורין, כיון שמרגיש בעצמו שיוכל לבוא לידי סכנה[26]. ואם הוא
חולה, אז אפילו לא הריח ריח מאכל והוא אומר צריך אני או שהרופאים אומרים שהוא צריך
לאכול, מאכילין אותו מיד כפי הצריך לו וכדלקמן סי' תריח[27].
אולם
הגרש"ז אויערבאך שליט"א חולק על החת"ס וכותב[28]: פשוט
שאחד שאומר לחברו בשבת שמרגיש כאב בלבו וחושש להתקפת לב, ולכן הוא מבקש ממנו להסיע
אותו במכונית לביה"ח, דמסתבר שאפילו אם אינו מוחזק לנאמן ולא ניכר כלום על
פניו, ויש לחוש שהוא משקר, אפי"ה ספיקא מיהו הוה, וגם ספק פקו"נ דוחה
שבת. וה"ה באשה שאומרת שהיא מעוברת, אע"ג שאין עוברה ניכר, מסתבר שגם
אחרים מאכילין אותה ביוהכ"פ אם יש איזה סיבה שאינה יכולה ליקח בעצמה אפילו אם
לא נשתנו פניה, כי למה נחשוש לדבריה שהיא מעוברת, אף אם חשודה לשקר, מ"מ
ספיקא מיהו הוה (והנס שהיה בביהמ"ק נראה דהיינו באשה שהיא עצמה לא ידעה עדיין
שהיא מעוברת דבכגון דא ודאי אין מאכילין אותה אם לא נשתנו פניה, ולפיכך צריך להיות
נס). עכ"פ נראה דאף מי שנראה לעינינו כבריא גמור, מ"מ אם הוא אומר שהוא
חולה לב וכדומה, ומוזהר מהרופא לא לצום, אם הוא באופן שאינו יכול ליקח את המאכל
בעצמו, מותר גם לאחרים לעשות מעשה ולהאכיל אותו בידים או להסיע אותו בשבת,
עכ"ל. וראה גם בשו"ת לבושי מרדכי[29].
(ז)
ומאכילין אותו. ר"ל ג"כ הקל קל כמו באשה עוברה וכנ"ל. ודע דמה
שהקלנו באשה עוברה וכן בכל אדם שהריח, הוא דוקא עד שתתיישב דעתן, אבל אחר שנתיישבה
דעתן אין להם לאכול שאר היום, דלא אמרינן כיון שהותר מקצת היום באכילה הותר
כולו[30]. וכ"כ הקצה המטה[31]
בשם הרשב"א[32]. וכ"כ השואל ומשיב[33],
המהרש"ם[34] והלחם הפנים[35], ודחו את דברי הערוך לנר[36] שכתב שכיון דכבר אין עליו עינוי, שוב לא חייב להתענות. אולם ראה
בשו"ת בנין ציון (לבעל ערוך לנר)[37] שכותב להלכה שכן צריך לשער
להאכיל רק מה שמספיק להוציאו מספק סכנת נפשות עיי"ש. וראה בשדי חמד[38]
שכותב שהערוך לנר לא אמר אלא כשאכל מפני הסכנה ככותבת דבטלה ממנו מצות עינוי, אבל
באכל חצי שיעור מפני הסכנה והבריא, מודה הוא דאסור לו לאכול עוד. וראה גם בספר
מקראי קודש[39] ובשו”ת הר צבי[40]. וכותב הכף החיים[41]
שאפילו חולה שיבו"ס דמותר לאכול, מ"מ אם אכל בשעה שאינו צריך, בודאי
חייב. וראה להלן סי' תריח סע' ח ס"ק י.
סעיף ד (ח) יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל (ט) משלשה עד שבעה, אם
אמרה צריכה אני, מאכילין אותה מכאן ואילך, הרי היא ככל אדם. וימים אלו (י)
אין מונין אותם מעת לעת, כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב, אין מאכילין אותה
ביה"כ אם לא אמרה צריכה אני, אע"פ שלא שלמו לה שלשה ימים עד י"כ בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי
לאחר שלשה.
נשמת אברהם
(ח) יולדת. ואפילו אם לא
ילדה עדיין רק אחזו לה חבלי לידה, וכפי המבואר לעיל בסימן של[42]. ובספר
שדי חמד[43] מביא בשם כמה אחרונים דהמפלת ג"כ דינה כיולדת [44].
וממתי נקראת מפלת לגבי דין זה, עיי"ש שמביא בשם כמה פוסקים שהוא לאחר ארבעים
יום, אמנם מובא במהרש"ם[45] בשם כתבי רע"ק דבמפלת קודם הזמן
של לידה אין להתיר תוך ג' באמרה שא"צ, ודוקא ביולדת בזמנה גם באמרה א"צ
מאכילין.
(ט)
מג' עד ז'. ראה מה שכתבנו לעיל סי' של סע' ד לגבי פרטי דינים.
(י)
אין מונין. ראה לעיל סי' של סע' ד. וכותב המ"ב[46] שיש להקל
למעשה. וכ"כ המטה אפרים[47] והכף החיים[48], וראה גם
בשדי חמד[49]. אולם נראה דמ"מ יש להאכילה פחות פחות מכשיעור[50]. וראה באלף המטה[51] שמתמה על דברי התה"ד (שהובא להלכה
בשו"ע), וכותב שאפשר דגם התה"ד והנמשכים אחריו מודים דבמקום שיש לחוש
קצת לסכנה, יש להקל כדעת הפוסקים שמונים מעת לעת.
[1] ס"ק א.
[2] מובאים לעיל סי' של סע' ז ד"ה עובר.
[3] פל"ט הערה לב.
[4] ד"ה עוברות.
[5] ח"ו סי' כג.
[6] דעת תורה ס"ק א.
[7] סי' תקנד ס"ק ו.
[8] על המטה אפרים ס"ק א.
[9] או"ח ח"א סי' רא סוס"ק א.
[10] או"ח סי' נט ס"ק ג.
[11] כף החיים ס"ק ב; וראה גם בחת"ס ח"ו
סי' כג.
[12] שם.
[13] יומא עד ע"א, ואו"ח סי' תריב סע' ה.
[14] שש"כ פל"ט הערה צד.
[15] מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק ד.
[16] מ"ב ס"ק א.
[17] ס"ק א.
[18] מ"ב ס"ק ב.
[19] סי' שנג.
[20] ס"ק ג
[21] יומא פב ע"ב.
[22] מ"ב ס"ק ד.
[23] ד"ה ומ"ש רבי' ואם לאו.
[24] על המטה אפרים ס"ק א.
[25] אהע"ז ח"ב סי' פב.
[26] מ"ב ס"ק ו.
[27] שעה"צ ס"ק ז.
[28] מוריה, סיון תשל"א עמ' לא.
[29] מהדו"ד סי' א.
[30] מ"ב ס"ק ז.
[31] ס"ק ד.
[32] קדושין כא ע"ב ד"ה רב אמר.
[33] מה"ד ח"א סי' כ.
[34] ח"ד סי' קמה אות ג.
[35] על הקיצור שו"ע סי' קלג סע' טו.
[36] כריתות יח ע"ב על התוס' ד"ה הא דנקט,
ור"ה כא ע"א על תוס' ד"ה לוי.
[37] ח"א סי' לד.
[38] מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק ו.
[39] הימים הנוראים ח"א סי' לט.
[40] או"ח ח"א סי' קנה.
[41] סי' תרטז ס"ק כד בשם המנחת חינוך מצוה שיג
ס"ק י.
[42] מ"ב ס"ק ט.
[43] מערכת יוהכ"פ סי' ג סוס"ק א.
[44] ביה"ל כאן.
[45] ארחות חיים וכן בדעת תורה ס"ק ד.
[46] ס"ק יג.
[47] סע' ד וראה שם בקצה המטה ס"ק ט.
[48] ס"ק כב.
[49] מערכת יוהכ"פ סי' ג אות ג.
[50] שעה"צ ס"ק יט.
[51] ס"ק ד.
אורח חיים סימן תרי"ז (עידכון)