הלכות לולב
סימן תרנו שצריך לחזור אחרי
הדור מצוה בקנית האתרוג
סעיף א אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת,
ואח"כ מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו
ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו, יקח ההדר
אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו. הגה ומי שאין לו אתרוג, או
שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר
מחומש, אפילו מצוה עוברת. ודוקא מצות עשה, אבל (א) לא תעשה, (ב) יתן כל ממונו קודם שיעבור
(ועיין לקמן סוף סימן תרנ"ח בהג"ה).
נשמת אברהם
(א)
לא תעשה. מה הדין במרדים שבתוקף תפקידו צריך להרדים נשים בזמן שהכירורג מבצע
הפלה בלי שיש היתר עפ"י ההלכה. האם הוא חייב לסרב על אף שהוא מסתכן באיבוד
משרתו ופרנסתו. והאם יש הבדל כשהרופא הכירורג או האשה המפילה הם גוים.
לפני עור או מסייע
ראשית
עלינו לדון על איזה איסור הוא עובר, האם עובר על "לפני עור לא תתן
מכשול" שהוא איסור דאורייתא, או על "מסייע ידי עוברי עבירה" שהוא
איסור דרבנן. לכאורה היה אפשר לחשוב שמכיון שנמצאים מרדימים אחרים שיעשו את הפעולה
אם הוא מסרב, אין כאן תרי עברי דנהרא וממילא יש כאן רק איסור דרבנן של מסייע. אך
זה נכון רק אם מדובר ברופא העובד בחו"ל כשרופאים אחרים שיבואו במקומו יהיו
גוים, אמנם במקום שהרופא השני גם הוא יהודי, אין הדבר כן ויש כאן איסור דאורייתא
של לפני עור, כשהכירורג או החולה הם יהורים (ראה להלן). ועיין בברכ"י[1]
שדן בענין ומסכם: ובפרט דלדעת כל הגדולים הנזכרים איסורא דאורייתא נמי איכא
וכדכתיבנא, וסברתם היא סברא אמיתית אף אם המצא ימצא ישראל אחר דקעבר אלפני עור לא
מן השם דיפטר זה. וכן מוכח מדברי הרב ארח מישור וכו', עכ"ל. וכן דן באריכות
השדי חמד [2] וכותב: וא"כ פשיטא דאיכא בנדון זה איסור תורה,
עכ"ל. ומובא שם גם דברי המל"מ [3] שכותב דדוקא בכוס לנזיר
וכיוצא כשיכול הוא בעצמו ליטלו, אין המושיט לו עובר בלפני עור כיון שהיה יכול
ליטלו בעצמו בלא העברת הלאו דלפני עור כלל, אבל כאן מה לי אם ישראל זה עובר בלפני
עור או אם ישראל אחר וכו'. ומסכים אתו המנחת חינוך [4]. וכן פוסק בפשיטות
הבן איש חי [5]. אמנם עיין בשו"ת תורת חסר [6] שכותב:
מ"ש הרמ"א דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע, היינו רק
כשנותן לו משלו במתנה דאז הוי כמו תרי עיברי דנהרא דאינו יכול ליטלו מעצמו, אבל
כשקונה ממנו במחיר כסף שבידו לקנות לו פת בכל מקום א"כ ליכא איסורא כלל,
דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא י"ל דליכא איסורא כלל. ואף
את"ל דאפילו בכה"ג איכא איסורא בשאר איסור דרבנן, מ"מ יש לחלק בין
איסור דרבנן שאסרו בהחלט ויש תורת איסור על אותו דבר ובין היכא שחכמים גזרו רק
חיוב על האדם כמו נטילת ירים לאכילה ואין על הפת שם איסור כלל ובכה"ג ודאי
שרי, עכ"ל.
וא"כ
במקרה דידן, בארץ ישראל כשהרופא שיבוא במקומו גם הוא יהורי, יהיה לכאורה אסור
ואפילו אם עי"כ יאבד את פרנסתו, כשמדובר בכירורג או חולה שהם יהודים.
אך
כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אפשר שהמרדים חשיב רק כמסייע לרופא
שמבצע את ההפלה ואינו עובר ממש בלאו, עכ"ל [7].
מסייע ליהודי
כעת
נדון בע"ה על מקרה שהמרדים יעבור רק על איסור דרבנן של מסייע (דהיינו שהרופא
שיבוא במקומו, אם הוא יסרב, הוא גוי, וכפי שכתבתי לעיל). כותב הררב"ז [8]
מובא גם בחידושי רעק"א [9]: דאם הוא בין העכו"ם ואינו מוצא
לאכול אלא דברים אסורים אפילו איסור דרבנן ושמנו של גיד וכדומה, חייב ליתן כל
ממונו למצוא דבר היתר לאכול ולא יאכל איסור. ולאחר מכן אנוס הוא מחמת נפשות ואוכל
הקל קל תהלה ומ"מ אין מחויב ליקח לו ממון בהמתנה עד שיהיה לו מעות לפרוע
דדלמא לא יהיה לו מעות והעכו"ם חובשין אותו ומייסרין אותו ויכול לבוא לידי
סכנה, עכ"ל. ועיין בפ"ת [10] בשם הפמ"ג [11] דיש
להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש ע"ש, ועיין בשו"ת
חות יאיר סי' קפג דפשיטא ליה דאפילו בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו, ע"ש
בפ"ת כל השאלה. ועיין בשו"ת זרע אמת[12] שחולק על
הרדב"ז. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: וכן הוא מההיא
דיו"ד סי' קנז ובביאור הגר"א ס"ק ד.
וכתב
בחידושי הר"ן [13]: כל שכן דאסור להשביעו ואעפ"י שאם ישביעוהו
לכותי לא ישבע לשקר ולא יפסיד ישראל את ממונו, מ"מ לא מצינו שיהא הממון דוחה
מצוה אפילו מן המצות דרבנן, עכ"ל.
וכן
ראיתי בחפץ חיים[14] שכותב בפשיטות: ועוד דאפילו בלעבור על איסור דרבנן
כתבו הפוסקים דמחוייב ליתן ג"כ כל אשר לו ולא לעבור, עכ"ל.
וכותב
המהרי"ל דיסקין [15]: ונ"ל דלאו דלפני עור אם הלה אונסו בממון
שרי וקצת דוגמא לזה מש"כ ביו"ד סוסי' שלד דאין אדם מחויב להוציא ממונו
להפריש חברו מן העבירה בכפייה ויתישב בזה לשון הברייתא גיטין מד ע"א במוכר
ביתו לעכו"ם דמעלה בערכאות ע"ש ברש"י ותוס'. ולהנ"ל יתכן דהגם
שמחזק המקח בזה מ"מ שרי ליה להציל דמי הבית בזה מידם [16]. וראיה
נ"ל ממה שאמרו בב"מ פח ע"ב דקרא דכנפשך אתי לפטור אם חסם האדם,
ואיך סלקא דעתין לחייבו מלקות הא הוי התראת ספק, דמדינא הלה מחויב למחול לו כל
עיקר השכירות ושלא לעשות כלל וכו'. ובעיקר הענין, יש עוד להביא ראיה דאפילו משום
תקנתא דרבנן לא חיישינן ללפני עור מהא דכתובות ג ע"ב דפריך ולדרוש להו דאונס
שרי [להיבעל להגמון תחילה ולא לבטל תקנת חכמים שבתולה נישאת ביום ד'] וכו'
וא"כ תיקשי, נהי דאאיסורא דאשה לא קפדינן, משום דאניסא היא וקרקע עולם, אכתי
נעקריה משום לפני עור דהא בני נח מצווין על העריות בנערה מאורסה דישראל. ודוחק
לומר דבטפסר שכולם בידו לא חשיב לפני עור, דלא הוי כתרי עברי דנהרא, דזה אינו, דהא
חזינן דאי לא תינשא בד' על כל פנים לא אניס ליה אלא ע"כ כנ"ל,
דמשו"ה לא הוי עקרינן תקנת חכמים, עכ"ל.
ובביאור
הגר"א [17] כותב: ואפילו שבות דשבות אסור בהפסד ממון כמ"ש
בפט"ז דשבת (קכא ע"א) אין אומרים כבה וכו' ובפ"ב די"ט (כב
ע"א) כי קמיבעיא לי משום הפסד ממון ובפ' בתרא דע"ז (ע ע"א) כמה
כיסי משתכחי וכו' ולא ידענא וכו' וכיוצא בו הרבה, עכ"ל.
אגב,
אמנם כתב הגר"א באו"ח סי' תרנו דשבות דשבות אסור אפילו במקום הפסד,
וראיה מהגמ' בשבת קכא ע"א אין אומרים כבה (שתי הדוגמאות האחרות הן של שבות
לבד ולא של שבות דשבות וצ"ע. וכתב לי הגרש"ז אויערבאד שליט"א:
כוונתו לסייע מזה שלא נזכר כלל להתיר ע"י שבות דשבות, עכ"ל), אך לכאורה
בכבוי הדין יותר חמור, עיין
בר"ן [18],
ואין משם ראיה על יתר שבות דשבות שגם יהיו אסורים אפילו במקום הפסד גדול.
ולהדיא נפסק להלכה ברמב"ם [19] ובאו"ח[20] כדעה ראשונה דמותר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בסי'
שז סעיף ה לא נזכר כלל במקום הפסד, רק המג"א כתב שמותר במקום הפסד גדול
והא"ר סובר דאסור כמבואר במ"ב ס"ק כב, עכ"ל.
וביו"ד סי' קנז ס"ק ד כותב הגר"א
שבות דשבת ולא שבות דשבות, ומסתבר שביו"ד יש ט"ס וצ"ל שבות דשבות,
כי מקור הדין ברמ"א שם היא השו"ת ריב"ש [21]
ושם כתוב וז"ל: ונשוב לענין הנדון שטוען העובר שהותרה לו שבות אפילו דמלאכה
משום פסידא והבל יפצה פיהו, אין צריך לומר לדברי האוסר בשאר המצות אלא אפילו לדברי
המתיר במקום מצוה, במקום פסידא לא שרינן, ואפילו שבות דשבות נמי במקום פסידא לא
שרינן וכבוי דליקה יוכיח וכו', והיינו טעמא דארנקי ששכחו בסרטיא (שבת קמב
ע"ב) דלא התירו בו אמירה לכותי ואפילו טלטול ע"י ככר או תינוק ומחיצה של
בני אדם (ע"ש ברש"י) לא התירו, עכ"ל. ועיין גם שם בתשובה אחרת
[22].
גם עיין בפמ"ג [23]
שכותב: ופשיטא לי דבשאר איסורין (חוץ משבת) שבות דשבות יש להתיר וכו' ואין
ללמוד משבת דחמור, עכ"ל. אך בשו"ת ריב"ש[24] כותב: ובמועד קטן יב ע"א תניא לגבי
חולו של מועד דכל שאינו עושה אינו אומר לכותי ועושה וכמ"ש הרמב"ם
ז"ל, אע"פ שדעתו שאין מלאכה אסורה בחול המועד אלא מדברי סופרים,
עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אע"נ שחוה"מ רק
מדברי סופרים, מ"מ חמור יותר והוא כמו יו"ט שני אע"ג שהוא רק
מדרבנן, עכ"ל. וראיתי אח"כ בפמ"ג [25] שכותב: ובש"ך יו"ד סי' רצז אות
ד צ"ל דוקא איסור לאו הא איסור עשה שרי אמירה לעכו"ם בשאר איסורין
משא"כ י"ט ושבת וחה"מ אף בדרבנן אסור שבות דשבות ע"י
עכו"ם אם לא במקום מצוה וכו', עכ"ל. ועיין בב"ש[26] שכותב: ואמירה לכותי אסור בכל האיסורים
כמ"ש ביו"ד סי' רצו סע' סט, עכ"ל, ולא ברור אם כוונתו גם באמירה
לכותי באיסורי דרבנן.
ובשדי
חמד [27] מביא את שו"ת הרמ"ץ או"ח סי' יח דסובר שבאיסור
דרבנן אפילו אם צריך לעבור בקום עשה לא אמרינן לבזבז כל ממונו וכו', וכותב: ויש
לפקפק על דבריו דלגבי איסור דרבנן בקום ועשה נעלם ממנו דברי הרדב"ז שכתב
בפשיטות דצריך לבזבז כל ממונו וכו' (מובא לעיל) ומרן החבי"ף (ר' חיים
פאלאג'י) בספר רוח חיים בסי' תרנו כתב בשם הב"ח בתשובות הישנות בסי' קכט וכו'
וכונתו דאפילו איסורין דרבנן דאסמכינהו אלאו דלא תסור, הדין נותן ליתן כל ממונו
כדי שלא לעבור עליהם, עכ"ל של השדי חמד.
ובדעת
תורה [28] כותב: ובאיסורי דרבנן עיין פ"ת ליו"ד ובשו"ת
ב"ח סי' קכט כתב בפשיטות שצריך לבזבז כל ממונו, אבל בשו"ת שבות יעקב
ח"א סי' צח חולק ע"ז וכו', ועי' תוס' סנה' כו ע"א ד"ה משרבו
האנסין וכו' (שהקשו שם וכי משום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע, דהוי איסורא דאורייתא
וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דהוי דרבנן וכו' ע"ש) וכו', עכ"ל.
נשאל
האג"מ [29] על אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר
למשרה שיהיה כדי לפרנס את בניה אלא באם לא תכסה את ראשה וכו' ומשיב: שיש להתיר לה
בצורך גדול כזה רהא פשוט שאף להב"ש והדגמ"ר בסי' כא ס"ק ה שסברי
מירושלמי שגם אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק
באשת איש נאמר [30]. ולכן כיון שיש לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון
איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע"ד שבזה פליגי ב' הלשונות
ברש"י כתובות עב וכו', והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד
גדול שתפסיד כל ממונה, אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מהומש אונס,
דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח
לחיותה וחיות בניה, הוא אונס שאינה מחוייבת ללישנא בתרא שהוא עיקר. אך מ"מ
באשת איש שהיא דאורייתא, יש לאסור מספק פי' לישנא קמא דרש"י שסובר שהוא איסור
שלכן יש לאסור אף להפסד דכל ממונה, אבל באלמנה שהוא רק דת יהודית יש להקל מספק
דודאי לא חמיר מאיסור שספק לקולא וכו', עכ"ל. ואמנם מיקל הגאון ז"ל בספק
דרבנן, אך בודאי דרבנן מחמיר וכפי שהוא כותב להדיא "דאם הוא איסור יש לאסור
אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה" ומדובר לשיטתו באיסור דרבנן.
ולפי
כל האמור מסתבר שיהיה אסור לו לרופא המרדים לסייע בהפלה שהוא יודע שאין לה היתר
ממורה הוראה מובהק. ועליו לעשות הכל שביכולתו לא להיות מעורב בדבר (וה"ה כל
העוזרים בביצוע ההפלה כגון אחיות וכו'), ואם לאו - יצטרך לסרב ואפילו אם זה יהיה
כרוך בהפסד משרתו, וכל שכן אם מדובר במצב שהרופא שיבוא במקומו גם הוא יהודי. אך
במקום שיש ספק סביר שאולי יש כאן היתר על פי ההלכה, מסתבר שיהיה מותר כי אין הוא
חייב לבזבז כל ממונו כדי לא לעבור על ספק איסור דרבנן. וא"ל הגרש"ז
אויערבאך שליט"א שעל המרדים לברר היטב אם ההפלה היא לפי היתר הוראה או לא, הן
בארץ והן בחו"ל.
מסייע לגוי
ואם
המנתח הוא גוי יש להסתפק, כי מצד אחד הדין של הפלה ע"י גוי יותר חמור [31],
אך מאידך, האם יש בכלל איסור של מסייע כשמדובר על יהורי שמסייע לגוי. ועיין
ברמ"א [32] שכותב: י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים
לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יכלו לקנות במקום אחר, אבל
אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר ויש מחמירים [33],
ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו, עכ"ל. ואמנם מור"ם
מביא מחלוקת ראשונים בדבר ומחליט לדינא לקולא, אך הש"ך שם[34]
כותב: אבל לפענ"ד דלא פליגי דכ"ע מודים להמרדכי ולהתוס' בפ"ק
דע"ז (ג ע"א ד"ה הבא) דעובד כוכבים או מומר שרי וכו' ע"ש.
וכ"כ החת"ס [35]: ומעתה תמוה תתמה עיני, מאין אנו רגילים למכור
ביצים לנכרים והיתרה מפורש בש"ס ופוסקים עיין יו"ד סוסי' פו, הלא אסור
להושיט להו אבר מן החי משום לפני עור, ואי נימא משום דמצוי להו בלאו הכי ביצים שרי
למכור להו דדוקא בתרי עברי דנהרא אסור להושיט כמבואר בע"ז ו ע"א, ומבואר
שם דאפילו איסור דרבנן ליכא ודלא כמשמע מתוס' שבת ג ע"א ד"ה בבא דרישא.
וצריכים לחלק דוקא לישראל מצוה להפרישו מאיסורא דכל ישראל ערבים זה בזה,
משא"כ לנכרים, אפילו מאי דאסור נמי לדידהו מ"מ אין כאן ערבות והיכי דלא
שייך לפני עור אין מצוה להפרישם, וא"ש היתרא דמכירת ביצים המבואר בש"ס
ופוסקים משום דשכיח להו טובא, וכ"כ המג"א [36]: ונ"ל
דלעכו"ם ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין
שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע"ז דף ו וכ"כ הר"ן רפ"ק
דע"ז וספ"ק וכ"כ התוס' בקדושין דף נו ע"ש, עכ"ל.
וכ"כ הפמ"ג [37].
ועיין
בפני יהושע [38] שכותב להוכיח דלפני עור דגוי הוא איסורא דרבנן בזמן הזה
שהוא אחר מתן תורה, מטעם דהא הקב"ה עמד והתיר להם ואינו אסור אלא שלא יעברו
על ידינו. ולא הבינותי, הא בגמ' [39] נאמר רק שאין להם שכר כמצווה ועושה
אך מנין לנו שאינם נענשים עליהן. וכ"כ רש"י בהדיא [40]. וראיתי
בשו"ת חת"ס [41] שמביא את תשובת הפני יהושע הנ"ל ומתפלא
עליו וכותב: ותימה הא מסקינן בע"ז שהתיר להם שלא יקבלו שכר כמצווה ועושה אבל
מיענשו עליהו, נמצא המכשילן נותן מכשול לפני עור. ונהי ממונם התיר לענין אם הזיק
שור ישראל לשל בן נח, אבל להכשילם בעבודת ד', מי התיר, אדרבא מצוה להורותם
כמ"ש הרמב"ם פ"י ממלכים, וודאי איסור דאורייתא הוא וכו',
עכ"ל. אך אח"כ ראיתי בתשובה נוספת של הפני יהושע [42] שחוזר
ומקשה השואל מרש"י הנ"ל ומשיב הגאון פני יהושע: ומ"ש כבודו דמעונש
לא פטרן, אמת הדבר ומ"מ לא הוי לפני עור ממש כיון שעתה הן אינו מצווין ואם
עושין אין מקבלין שכר אלא כשאינו מצווה, א"כ אין מכשיל ממש דעיקר לפני עור
קאי אמי שמצווה שלא להכשיל ולא על מי שאינו מצווה דהעונש הוא על שהיה מצווה תחלה
וגרם בחטאו שנעשו שאינו מצווה, ומ"מ אסור הוא מדרבנן (חסר סיום התשובה),
עכ"ל.
ויוצא
מזה דמסתבר שיהיה מותר לרופא יהודי לסייע בהפלה של אשה גויה שמבצע רופא גוי באופן
דאינו עובר על לאו דלפני עור, ובעל נפש יחמיר על עצמו אם אפשר.
וכן
לגבי האשה שעוברת ההפלה, יהיה אסור לו למרדים להרדים אותה אם היא יהודיה ואפילו אם
הרופא המבצע את ההפלה הוא גוי. ואם היא גויה יהיה מותר לו להרדימה בין אם הרופא
הכירורג הוא יהורי ובין אם הוא גוי אם זה באופן שלא עובר על לאו דלפני עור. ואף
שהיולדת נמצאת בלי הכרה בזמן ביצוע הניתוח, א"ל הגרש"ז אויערבאך
שליט"א שבכל זאת היא עוברת על לפני עור של רציחה והשחתת זרע ולא יהיה הבדל
בין אם היא בלי הכרה בגלל הרדמה כללית ובין אם הניתוח בוצע בהרדמה מקומית והיא
בהכרה מלאה, עכ"ד. עוד כתב לי הגאון שליט"א דלגבי מה שכתוב בדין מקיף
וניקף שהניקף צריך הטיית ראש כדי להתחייב, שם כדי להתחייב במלקות צריך מעשה בידים
בשעת ביצוע האיסור. אך אה"נ אם בוצע ההקפה בהסכמתו כשהוא בא להמקיף שיבצע את
האיסור, עובר שפיר בלאו גם אם היה בלי הכרה בשעת מעשה, עכ"ד [43].
אגב,
ראה בחידושי רעק"א [44] שכותב בשם הספר תיבת גומא: בבן נח מסוכן אם
שרי לישראל להושיט לו אבר מן החי לרפאותו דיש לומר ד"וחי בהם ולא שימות
בהם" בישראל נאמר, אבל בבן נח לא הותר במקום פקוה נפש ואיכא משום לפני עור,
עכ"ל (ועיין מה שכתבנו לעיל סי' שכח ס"ק א).
פחות מארבעים יום
באשה
יהודיה. עיין בנשמת אברהם[45] שכתבנו שם מחלוקת אחרונים אם יש איסור
מן התורה להפיל עובר פחות מארבעים יום. וא"ל הגרש"ז אויערבאך
שליט"א שגם בפחות ממ' יום יהיה אסור בנ"ד משום מסייע להשחתת זרע ואפילו
כשהכירורג הוא גוי.
באשה גויה. ראה בשו"ת אחיעזר [46] שכתב: דבן נח
אינו נהרג על עובר פחות ממ' יום וגם בישראל אפשר דאין איסור תורה, עכ"ל.
וכ"כ הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד [47] וכ"כ האג"מ [48]
שבפחות ממ' יום הדין יותר חמור ביהודי מבבן נח. ולפי זה, יתכן דבאשה גויה יהיה
מותר לסייע בהפלה בכל אופן.
שבת
אסור
לבצע הפלה בשבת וממילא לסייע בה בכל אופן אא"כ מדובר בפקוח נפש או ספק פקוח
נפש להאם. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א דעל המרדים לברר לפני כל
ניתוח בשבת, גם בארץ וגם בחו"ל, אם אמנם יש היתר הלכתי לבצע את הניתוח דוקא
בשבת.
סיכום
א. כשהכירורג יהודי, אסור למרדים
(וה"ה אחיות וכו') לסייע כשהאשה יהודיה, ומותר כשהיא גויה באופן שאינו עובר
על איסור דאורייתא של ולפני עור.
ב. כשהכירורג גוי, מותר לסייע כשהאשה
גויה באופן שאינו עובר על ולפני עור, אך אסור כשהיא יהודיה.
ג. כשהאשה גויה, בכל אופן מותר, דהיינו
בין אם המנתח הוא יהודי ובין אם הוא גוי, אם אינו עובר על ולפני עור.
ד. כשהאשה יהודיה, אסור לסייע בהפלה, בין
אם המנתח יהודי ובין אם הוא גוי, ואפילו אם ההריון הוא פחות ממ' יום.
ה. אסור לסייע בהפלה (וה"ה בכל
נתוח) בשבת אלא אם כן מדובר בפקוח נפש או ספק פקוח נפש להאם.
(ב)
יתן כל ממונו. ואחרי כותבי הנ"ל התעוררתי לעוד כמה שאלות ובע"ה אנסה
לבררן אחת לאחת:
1. מסייע בהפלה.
האם
הוא חייב להפסיד כל ממונו ופרנסתו כדי לא לסייע בהפלה כזאת כי מצד אחד מדובר על
איבוד נפש מישראל או האם אין הסיוע שלו נחשב ער כדי כך לחייב אותו לאבד כל ממונו?
[וראה בפוסקים [49] לגבי החיוב ליתן כל ממונו כדי לא לעבור על לאו דרבנן.
וראה גם בדרכי תשובה [50], בספר חפץ חיים [51] ובשו"ת
אג"מ [52]].
והנה
יש לעיין בזה טובא כי אין כאן רק בעיה של איסור והיתר אלא דסוף סוף תחסר בעולם נפש
מישראל, הוא וזרעו עד סוף כל הדורות וכו'.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: להסוברים שגם ישראל ההורג עובר חשוב רוצח
כמו בן נח שנהרג על כך אלא שישראל לא נהרג על כך, נמצא שהמרדים הוא ממש שותף להאשה
והרופא הרודפים להרוג נפש מישראל שזה חמור מאד, דהא איכא חיובא למיטרח ולמיגר
אגורי לאצולי נפשו של עובר שמחללים שבת עבור פקוח נפש שלו, ואפילו להרמ"ה[53] שסובר דמ"מ אינו חייב להפסיד ממונו בשביל הצלתו, מ"מ יתכן בעד
חומש מנכסיו שפיר חייב אפילו להפסיד בכדי להציל את העובר השבוי בידי האשה והמנתח
מידי שוביו, וא"כ כל שכן בהפסד של פיטורין מעבודה ריתכן שאין זה ממש בגדר של
הפסר, ולכן אף שאין המרדים יכול להצילו אבל לשתף פעולה מיהא אסור, עכ"ל. אך
כתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א 53*: שאפילו שודאי יביא לאיבוד נפש
מישראל, אין הרופא מחויב להפסיד כל ממונו ופרנסתו כדי לא לעבור על הלאו דלפני עור
וכו' ומנימוקים הבאים:
א. במקרה הנ"ל אין איסור של לפני
עור כי יכולים להשיג מטרתם גם על ידי רופאים אחרים בני ברית ושאינם בני ברית,
ואפילו אם אינם, והרי לפי המשל"מ בפ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ב עובר הוא
על איסור דלפ"ע, אבל רבו החולקים עליו וסוברים שאיננו עובר, כמובא בשד"ח
מע' ו כלל כו. וכך סובר הכתב סופר בתשובותיו חיו"ד סי' פג, ויעוין גם
בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' כט וסי' קיז ע"ש.
ב. אפילו כשיש לפני עור להרבה ראשונים
הוא נקרא לאו דאין בו מעשה כהחינוך ועוד כמבואר בשד"ח שם וכו'.
ג. ובנוגע לאיסור מסייע, נוסף
להנ"ל, להרבה פוסקים אין זה אלא איסור מדרבנן בלבד ועל כן סוברים הרבה פוסקים
שאיננו מחויב להפסיד ממונו משום כך כמובא בשד"ח מע' הלמ"ד כלל קז וכו'.
ד. למעשה אין בנידונים שלנו בכלל הושטה
של עצם האיסור כי אם הכשרה בלבד אשר עי"כ יוכל העבריין לבצע בגוף זה איסור,
ויש על כן לומר שאין כאן אפילו גדר של איסור מסייע וכו'.
ה. שיטת הש"ך ביו"ד סי' קנא
ס"ק ו דישראל מומר איננו מצווה להפרישו והנו"ב בדגול מרבבה שם מסביר דאף
בישראל אין מצווה להפרישו כי אם כשעובר בשוגג, אבל בישראל שרוצה לעבור במזיד על
איזה עבירה אפילו אינו מומר, אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך, ורבים
מצרפים דעה זאת ליסוד חשוב בנידונים שונים וכו'. ומסיים הגרא"י וולרינברג
שליט"א: ובזה אחתום דלאור כל האמור נראה לי כי הרופא איננו מחויב להפסיר
ממונו ופרנסתו כדי שלא לסייע בדרך המוצע במקרה הנ"ל, עכ"ל.
גם
דברתי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א ולדעתו חייב להפסיד פרנסתו כיון שזה חלק
מעבודתו השגרתית וממילא יחזור על אותה עבירה פעם אחר פעם, ולכן במקרה כזה של עבירה
חוזרת ותמידית - חייב להפסיד פרנסתו כדי לא לעבור אפילו פעם אחת.
2. ביצוע של
בדיקה על-קולית (אולטרה סאונד).
מה
יהיה הדין ברופא שמבצע בדיקות על קוליות (אולטרה סאונד) בנשים הרות ויודע שאם
יבחין במום בעובר וישלח תשובה בהתאם אל הרופא המטפל, הלה יבצע הפלה גם ללא היתר
הלכתי. האם גם כאן יצטרך לאבד כל פרנסתו כדי לא לגרום לזה?
וכתב
לי הגרא"י וולדינברג שליט"א שבנוסף לכל מה שכתב לעיל יש כאן במקרה זה
עוד נימוק והיינו דאין כאן סיוע בשעת מעשה, ובכה"ג סוברים הרבה מגדולי
הפוסקים שלא עוברים על הלאו דלפ"ע, יעוין שו"ת כתב סופר שם, שו"ת
בנין ציון סי' טו, שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' לא ו-לב, שו"ת
מהרש"ם ח"ב סי' צג וח"ו או"ח סי' יז, שו"ת תורת חסד
(מלובלין) או"ח סי' ה ושו"ת בית ישראל (לאנדא) או"ח סי' כה,
ע"ש.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: זה רק ספק ולא ודאי, אבל מ"מ יש לחשוש
שהוא מסייע להריגת עובר, ומכל מקום אינו חייב להפסיד פרנסתו בשביל כך, עכ"ל.
ואמר
לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאינו חייב להפסיד כל ממונו כיון שאין קשר ישיר
בו-זמני בין מה שהוא עושה והעבירה שהשני יבצע.
3. קביעת מוות
מוחי.
בדיקת
איבחון בחולה שלבו עדיין פועם עצמונית, אך אינו נושם בעצמו כלל (רק ע"י מכונת
הנשמה) והוא מחוסר הכרה במוחלט, כשכל מטרת הבדיקה היא רק כדי לקבוע אם גזע המוח
מת. אם הרופא יקבע שחולה הנ"ל אכן נמצא במצב כזה, יודע הוא שינתחו את החולה
כדי להוציא את לבו (שעדיין פועם) וכן אברים אחרים לשם השתלה. האם גם בזה חייב לאבד
כל פרנסתו אם לא יעשה הבדיקה?
כתב
לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: נראה דלעיל (בבדיקת אולטרה סאונד)
קיל טפי, כיון שאין כל קשר בין בדיקת האולטרה סאונד לבין הרופא המטפל, אבל כאן לשם
מה הוא עושה את הבדיקה, הרי יש כאן קשר הדוק ובטוח, עכ"ל.
אך
דעתו של הגרא"י וולדינברג כדעתו המובאת לעיל בשני המקרים הקודמים.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: יתכן שכבר חשיב כמת כמו בנשברה מפרקתו כיון
שלדברי הרופאים הוא יותר גרוע מנשברה מפרקתו, עכ"ל. ואמר לי הגאון
שליט"א שעל אף שמותר לכהן ליכנם לחדר וכן במקרה הצורך צריכים לחלל עליו את
השבת, כאן שאינו עושה פעולה ישירה ועלול להפסיד כל ממונו, מקילים מספק.
ודעתו
של הגרי"ש אלישיב שליט"א כדעתו במקרה השני.
אך
לפי מה שכתבנו להלן בחיו"ר סי' שלט ס"ק א, מכיון שחולה כזה מוגדר כגוסס
ובכל הבדיקות הנ"ל שעושים לו, כדי לקבוע שהוא מת מוות מוחי, צריכים לגעת בו
ולהזיז אותו - שלא לטובתו - ובדיקות אלו עלולות לקרב את מיתתו, יהיה אסור לבצע
אותן כשם שאסור לגעת בכל חולה גוסס שמא ע"י זה תתקרב מיתתו, והסכים אתי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
4. ההייאה.
ידוע
שבמקרים מסויימים מחליטים הרופאים שלא יבצעו פעולות החייאה, כגון בחולה זקן שאינו
מתפקד בגלל מחלה או פגיעה קשה במוחו, על אף שלפי ההלכה הוא נקרא חי לכל דבר.
בארה"ב הדבר גם מוגן בחוק ואם בחולה כזה יחליטו צוות הרופאים, יחד עם המשפחה,
לא לבצע לעת הצורך כל פעולת החייאה, יהיה אסור מטעם חוק המדינה לרופא לעשות כן. אם
כן מה יעשה רופא שומר תורה ומצות שנמצא על יד חולה כזה באותו זמן שהוא זקוק
להחייאה. האם יפעל כנדרש ממנו על פי ההלכה ועי"ז יאבד פרנסתו ורשיונו, או האם
מותר לו לעבור על הלאו של "לא תעמור על דם רעך" שאמנם אין בו מעשה אך
הוא נחשב ללאו חמור? [ובעצם הענין, אם לאו שאין בו מעשה נחשב כלאו שיש בו קום עשה
וצריך ליתן כל ממונו או נחשב כעשה וצריך ליתן רק עד חומש, עיין בשדי חמד [1]
שמביא מחלוקת גדולה בין הפוסקים [55] וכן ראה בדרכי תשובה [56],
הגהות הת"ס [57] ובשו"ת אג"מ [58]. אך יתכן דלאו
דלא תעמוד על דם רעך חמור טפי ובזה כו"ע מודה שיצטרך ליתן כל ממונו כדי לא
לעבור וכן מצאתי במרחשת [59] שכותב כן בפירוש].
וכתב
לי הגרא"י וולדינברג שליט"א: דמכיון שהרופא עלול לאבד את פרנסתו ורשיונו
אם לא יציית לחוק המדינה בזה, מותר לו לעבור על הלאו של ל"ת על דם רעך שהוא
לאו שאין בו מעשה ולא לבצע פעולת החייאה. וכותב הגאון שליט"א לפרש את הגמ'
בסנהדרין עג ע"א: אבל מיטרח ומיגר אגורי לא, קמ"ל, שכוונת הגמ' שמחויב
לטרוח לחזור אחר אנשים שיצילוהו, אבל המיגר אגורי הוא בגוונא שאחרי כן יוכל לחזור
ולגבות מהניצול הכסף שהפסיד שכן מחויב לטרוח אבל לא עד כדי שיפסיד כל ממונו. וכן
כותבים היד רמה שם (עיין להלן), השו"ת חות יאיר סי' קסה, וכן מדייק הגאון
שליט"א מהשו"ת חת"ס חו"מ סי' קעז.
וכן
דעתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א בהסתמך על הגמ' בסנהררין עג ע"א
ובהרמ"ה שם.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לדעתי אין חייב אדם לבזבז ממונו או להפסיד
פרנסתו בשביל להציל חולה כזה לכמה שעות נוספות או אפילו ליותר מזה אף שאם הורגו
ע"י מעשה ודאי חשיב שופך דמים, עכ"ל.
וזה
לשון היד רמה (הנזכר לעיל): ומסתברא לן דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצליה שקיל מיניה
דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגירי, אבל לאצוליה בממוניה לא.
מדאמרינן אי מהתם הני מילי בנפשיה אבל מטרח ומיגר אגירי לא קמ"ל, ולא אמרינן
אבל בממוניה לא קמ"ל, עכ"ל. וכעת ראיתי שכותב הרא"ש [60]
וז"ל: והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו
בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכו'. ודבריו מובאים בכסף משנה [61].
וכותב החות יאיר [62]: ולולי שכל הפוסקים פה אחד שמחויב לשכור מממונו
להציל חבירו רק שחבירו יחזיר לו, כמ"ש הרא"ש, היה אפשר לומר שאינו מחויב
להשכיר משלו אם יודע שאין לחבירו להחזיר לו דלא רבתה תורה רק לטרוח עבורו
ומ"מ ר"ל משל חבירו, דוגמא לדבר דק"ל כיבוד אב משל אב, עכ"ל.
ושוב
כתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א: דעיקר מה שבא הרא"ש לאשמועינן הוא
זה דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו דעל זאת מתבססת הראיה שלו שמביא בדבריו
מלקמן דף עד ע"א דאיתא דנרדף ששיבר את הכלים של כל אדם חייב, ואם היה מחויב
להציל את הנרדף בממונו אם כן ייפטר משבירת הכלים שהרי ברשות שברם כדי להינצל,
ולומד מזה דה"נ הניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא וכו'. והוכחה יותר ברורה
בכוונת דברי הרא"ש בתוספות הרא"ש על סנהדרין דף עד ששם כתוב בזה"ל:
(ונרדף ששובר את הכלים) של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חבירו, מכאן משמע
דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו דאי לאו הכי א"כ שבר הנררף כלים של כל
אדם יהא פטור שהרי ממונו של כל אדם מחויב להצילו, הלכך הא דאמרינן לעיל דמחויב
למטרח למיגר אגורי מה שהוציא המציל חייב הניצול לשלם, עכ"ל. הנה הרא"ש
לא מזכיר בכאן מידי שהמציל חייב להציל בממונו היכא דלית ליה ממונא להניצול, והיינו
מפני שלא זה הוא מתכוון ובא להשמיענו, אלא בזאת הוא שבא בעיקר להשמיענו, דאין אדם
מחויב להציל נפש חבירו בממונו וכנ"ל וכו'. ולזה מכוונים איפא גם דברי
שו"ת חות יאיר סי' קמו שלולי שכל הפוסקים פה אחד שמחויב לשכור מממונו להציל
חבירו רק שחבירו יחזיר לו כמ"ש הרא"ש, היה אפשר לומר שאינו מחויב להשכיר
משלו אם יודע שאין לחבירו להחזיר לו וכו'. אבל אחרי דברי הרא"ש ודעימי' מבטל
דעתו וסובר נמי שמחויב כן להצילו בממונו כדי שלא יעבור על לאו דלא תעמוד, אבל
החיוב הוא רק כפי שמחויב שלא לעבור על עשה ולא יותר. וכן יוצא גם בתשובה אחרת של
החות יאיר והוא בסי' קסה, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א[63].
וראה להלן בתלק חו"מ סוסי' רסד בשם המהר"מ בן ברוך.
[1] חו"מ סי' ט ס"ק ג.
[2] מערכת ואו כלל כו ס"ק ט.
[3] פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ב.
[4] מצוה רלב אות ג.
[5] שנה ב פ' ואתחנן סע' ב.
[6] או"ח סי' ה.
[7] וא"ל הגאון שליט"א שרק מי שנותן לכירורג
את המכשיר בו הוא יבצע את ההפלה
יעבור
על הלאו דלפני עור (כשהכירורג אינו יכול לקחת או לקבל את המכשיר
בלעדיו),
דומיא למושיט יין לנזיר או אבר מן החי לבן נח, עכ"ד. ועיין בריטב"א
ע"ז
סג
ע"א ד"ה ומה.
[8] סי' אלף רטז.
[9] יו"ד סי' קנז סע' א.
[10] יו"ד שם ס"ק ד.
[11] או"ח סי' תרנו א"א ס"ק ח.
[12] ח"ג סוסי' לב מובא גם בדרכ"ת יו"ד
שם ס"ק יז.
[13] על סנהדרין סג ע"ב.
[14] הל' איסורי רכילות כלל א בבאר מים חיים סוס"ק
יב.
[15] קונטרס אחרון סי' קמה.
[16] ואע"פ שמכשיל את הגוי השופט בחיזוק ע"ז.
[17] יו"ד שם ס"ק ד ובאו"ח סי' תרנו סע'
א.
[18] פכ"ב דשבת ד"ה ובמקום.
[19] הל' שבת פ"ו ה"ט.
[20] סי' שז סע' ה.
[21] סי' שפז.
[22] סוסי' קכא.
[23] סי' שז במ"ז ס"ק ד.
[24] סי' קכא.
[25] סי' תסח במ"ז ס"ק ב.
[26] אהע"ז סי' ה ס"ק טז.
[27] מערכת הלמ"ד כלל קז וכן בדברי חכמים סימן לט.
[28] סי' תרנו סע' א.
[29] אהע"ז ח"א סי' נז.
[30] וצ"ע מהב"ח סי' כא ד"ה לא יכלו בנות
ישראל, דכותב נראה דנפקא לן מדאיתא פרק
המדיר וכו' ותנא
דבר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, דמדלא קאמר
אזהרה לאשת איש אלא סתמא אזהרה לבנות ישראל,
אלמא דאחת פנויה ואחת
אשת איש באזהרה (והכוונה פנויה דהיינו אלמנה
עיין בב"ש ס"ק ה) וכ"כ הגר"א
שם ס"ק יא: אחד פנויה מדקאמר לבנות
ישראל ול"ק לאשה, עכ"ל. אך עיין במג"א
סי' עה ס"ק ג ובשו"ת שבות יעקב
סי' קג שחולקים על הב"ח וכן ראיתי בשו"ת
יביע אומר ח"ד אהע"ז סי' ג
ס"ק ג שגם כותב שלאשה גרושה או אלמנה פנויה אין
איסור מן התורה לצאת בפרוע ראש. ועיין שם
בס"ק ד מה שכותב היביע אומר על
התשובה הנ"ל של האג"מ. וכן עיין
במחזה אברהם סי' קיט ו-קכ.
[31] עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ד.
ועיין בתוס' סנה' נט ע"א ד"ה ליכא שמסתפק אם
מותר לבן נח להרוג את העובר אפילו כדי להציל
את היולדת. ופוסק האג"מ, חו"מ
ח"ב סי' סט, דלא הותר לבן נח להרוג
עובר מפני פקוח נפש דהאם.
[32] יו"ד סי' קנא סע' א. ועיין גם באהע"ז סי'
ה סע' יד בהגה.
[33] דהיינו התוס', הרא"ש והגמ"ר פ"ק
דשבת והר"ן פ"ק דע"ז. וכן מחמירים התשב"ץ ח"ג
סי'
קלג והחיד"א יו"ד סי' קנא סע' א. ועיין בשדי חמד מערכת ואו כלל כו
ס"ק ב
ובמ"ב
סי' שמז ס"ק ז.
[34] ס"ק ו.
[35] שו"ת יו"ד סי' יט מובא גם בפ"ת
יו"ד סי' סב ס"ק א.
[36] סי' שמז ס"ק ד.
[37] סי' קסג א"א ס"ק ב.
[38] שו"ת ח"א יו"ד סי' ג.
[39] ע"ז ג ע"א.
[40] ב"ק לח ע"א ד"ה לומר וסנה' ו
ע"א ד"ה ולפני עור.
[41] חו"מ סי' קפה.
[42] ח"ב אהע"ז סי' מג.
[43] ועיין יו"ד סי' קפא סע' ד.
[44] על יו"ד סוסי' סב.
[45] כרך ג, חו"מ סי' תכה ס"ק א 3 (עמ' רכב).
[46] ח"ג סוסי' סה.
[47] אהע"ז סי' מב אות לג.
[48] חו"מ ח"ב סי' סט אות ג.
[49] שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קמה (סי' אלף
רטז), שו"ת ב"ח הישנים סי' קכט, פמ"ג או"ח סי'
תרנו,
שו"ת חות יאיר סי' קפג, פ"ת יו"ד סי' קנז ס"ק ד ושדי חמד
מערכת הלמ"ד
כלל
קז ודברי חכמים סי' לט.
[50] יו"ד סי' קנז ס"ק יז בשם שו"ת זרע
אמת ושו"ת רמ"ץ.
[51] איסור רכילות כלל א בבאר מים חיים סוס"ק יב.
[52] חו"מ ח"א סוסי' צג.
[53] על סנהדרין עג ע"א.
53*) שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' לג.
54) מערכת הלמ"ד כלל קז ודברי חכמים סי' לט.
[55] ר"ן על הרי"ף בסוף הגמ' שעל המשנה הדס
הגזול ריש טז ע"ב בעמודי הרי"ף, ד"ה
להידור
מצוה, לפי דעת השד"ח, בדברי חכמים שם, שו"ת הריב"ש סי' שפז,
שו"ת
חות
יאיר סוסי' קלט (מובא גם בפ"ת יו"ד סי' שנז ס"ק א), פמ"ג
א"א סי' תרנו ס"ק
ח,
פ"ת יו"ד סי' קנז ס"ק ד, חידושי רעק"א על יו"ד שם, גליון
מהרש"א על יו"ד שם,
מנחת
חינוך מצוה רל, שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' סה, שו"ת
מהר"ם שיק סוסי'
שג.
[56] יו"ד סי' קנז ס"ק טז ו-יח.
[57] על או"ח סי' תרנו.
[58] אהע"ז ח"א סי' נז.
[59] ח"א סי' מג.
[60] סנהדרין שם.
[61] הל' רוצח פ"א הי"ד.
[62] סי' קמו.
[63] וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' מ.