סימן
תרפט שהכל חייבים בקריאת מגילה
סעיף ב אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו והוא שישמע מפי שהוא
חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא (א) חרש או (ב) קטן או שוטה,
השומע ממנו לא יצא, וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים. הגה וי"א אם
האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה.
נשמת אברהם
(א)
חרש. היינו המדבר ואינו שומע כלל ואע"ג דבעלמא קי"ל דאם לא השמיע
לאזנו יצא, כדלעיל סי' סב וסי' קפה, הכא לענין מגילה דהוא משום פרסומי ניסא החמירו
בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא, א"נ דחרש גרע טפי שאינו יכול להשמיע
לאזנו, ועיין בשע"ת דדוקא אם הוא חרש גמור שאינו שומע כלל, לאפוקי אם הוא
שומע כשמדברים לו בקול רם (ועיין גם בשו"ת הגרעק"א מהד"ת סי' סד,
שו"ת נו"ב מה"ק אהע"ז סי' נג ובשו"ת שבות יעקב ח"ב
סי' לג). וכ"ז הוא לדעת השו"ע, אבל לדעת כמה אחרונים דאפילו הוא חרש
גמור יצא השומע ממנו, ומ"מ לכתחלה כו"ע מודים שלא יעמידוהו להוציא רבים
י"ח. ודע דמי שכבדו אזניו או שהוא רחוק מן הבימה ואינו יכול לשמוע היטיב מן
הקורא, יזהר לקרות לעצמו ממגילה כשרה, או עכ"פ יאחוז חומש, והתיבות שיחסר לו
יאמר תיכף מן החומש[1]. ולגבי מרכיבי מכשיר שמיעה, עיין במאמרו של
הגרש"ז אויערבאך שליט"א[2], וכן בספרו קובץ מאמרים בעניני
חשמל בשבת[3]. ועיין בביה"ל שמסכם שחרש בודאי מחויב לקרוא לעצמו
כיון שאינו שומע, ואף אם יקרא בלא טעמים ג"כ אין קפידא.
(ב)
קטן. והנה לעיל בסי' תרעה ס"ג הביא המחבר דיש מי שמכשיר בקטן שהגיע
לחינוך שיכול להוציא אחרים בהדלקתו, וה"ה לענין קריאת המגילה, ועיין בעקרי
דינים שכתב בשם סמא דחיי, דבמקום הדחק כשאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה יכול
להוציאם קטן שהגיע לחינוך[4]. אולם עיין בבן איש חי[5] שכותב
שאם שמע מקטן שהגיע לחינוך יחזור ויקראנה בלא ברכה.
[1] מ"ב ס"ק ה.
[2] סיני טבת תש"ח.
[3] עמ' 37.
[4] מ"ב ס"ק ו.
[5] שנה א פ' תצוה סע' ב.