יורה
דעה
הלכות
שחיטה
סימן
א מי הם הכשרים לשחוט
סעיף ה (א) חרש שאינו שומע ואינו מדבר, (ב)
ושוטה דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה, או
מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנים לו, אפילו באחת מאלו, אם עושה
אותם דרך שטות, וקטן שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט, (ג) אין מוסרין להם
לשחוט, לכתחלה, אפילו אחרים עומדים על גביהם. ואם שחטו, שחיטתן כשרה אם אחרים
עומדים על גביהם.ואין מוסרין להם לכתחלה לשחוט כשאין אחרים עומדים על גביהם, אפילו
אם רוצים להאכיל לכלבים. ואם הקטן יודע לאמן ידיו, אם אחרים עומדים על גביו, שוחט
לכתחלה ומותר לאכול משחיטתו. הגה אבל אם שחט בינו לבין עצמו, שחיטתו פסולה, אף
על פי שיודע הלכות שחיטה. ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה, דהיינו בן
י"ג שנים ויום אחד. ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח
שנה דאז גברא בר דעת הוא, (ד) ויודע ליזהר.
נשמת אברהם
(א) חרש שאינו שומע ואינו מדבר.
נראה דאפילו פקח ונתחרש במשמע, וכ"כ הב"ח [1].
שוחט הסובל ממחלת הנפילה כשההתקפים הם אחת לכמה חודשים,
עיין בדרכ"ת [2] בשם השו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ח
שהשיב דכיון שהוא שוחט ובודק מומחה ומבין בהרגשה היטב וגם לא אירע לו כן רק פעם
אחת בכמה חודשים אין לחוש כלל על שחיטתו וכל מה שנותן בחזקת כשרות הרי זה כשרה
גמורה, רק שיש לו להחמיר על עצמו שיעמוד אצלו מי שיראה סכינו עכ"פ ב' פעמים
בשבוע, וכן לעתות שמשער בנפשו שיוכל להיות ח"ו מיחוש החולי אזי יהיה איש ריעו
שיעמוד על זה, והוא בעצמו נאמן על זה שיהא זהיר בכל זה. ועי' בשו"ת אבני צדק
חיו"ד סי' א שנשאל ע"ד שו"ב אשר לפעמים נופל לארץ ונשאר כאבן דומם
ואח"כ חוזר לאיתנו (דהיינו ללא כל התראה מוקדמת על ההתקף שעומד לבוא ולא כהחולה
הנכפה שבדרך כלל יש לו התראה קודמת לעצם הנפילה), והשיב שלא ישחוט עוד והקהל
יפייסו אותו בממון לתמכו ולסעדו, עכ"ל. ועי' בשו"ת אמרי בינה סי' ה
שהעלה בכמה ראיות דאסור לו לשחוט אם לא באחד עומד על גביו שיודע להתבונן בו אם הוא
בריא ושפוי בדעתו מתחילת השחיטה עד סופה, ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאי סי' כח
החמיר מאד שלא ישחוט אפילו פעם אחד על סמך שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי, וחלילה לסמוך
על זה, אפילו בעומד על גביו לא ישחוט, עכ"ל של הדרכ"ת.
(ב) ושוטה. והני סימני
שוטה לאו דוקא, אלא אפילו עושה דבר אחר דרך שיבושו וטירוף הדעת הרי זה שוטה, ולא
נקטו חז"ל להני סימנים כי אם לדוגמא. ובדעת תורה ס"ק מ כתב דהנך סימנים
שבש"ס נאמרו היכא דמדבר כהוגן ככל אדם ובאים להוכיח ממעשיו שהוא שוטה, בזה
ס"ל דהנך ד' סימנים המה מוכיחים שהוא שוטה, אבל היכא דאנו רואים שמדבר בבלבול
ושגעון לכ"ע דינו כשוטה ואין צורך להוכיח מסימנים אלו בכלל [3]. וכל
מה שמדובר בחו"מ סי' ה לענין עתים שוטה ועתים חלים, שייך ג"כ לענין
שחיטה, וכן עיין בדעת תורה ס"ק מג. ועי' בשו"ת צמח צדק החדשות
חיו"ד סי' ח בנידון שו"ב שנשתטה כמה פעמים ונתרפא אח"כ לגמרי וכעת
הוא בריא ופקח ומוחזק בכשרות ומרגיש היטב ובקי בהלכות הראשונים ואחרונים, אי רשאי
למנותו שו"ב לקהל, והשיב דאף שלכאורה כיון שהוחזק כן ג"פ יש לדמותו
לעתים חלים וכו', מ"מ יש להקל כיון שהוא עתה בריא וחלים, עיי"ש [4].
וראה בנשמת אברהם ח"א סי' נה ס"ק ב, מה
שכתבנו לגבי שוטה.
(ג) אין מוסרין. כותב
הדרכ"ת [5] שבס' תוספת ירושלים חקר דבכל מקום שמבואר בשו"ע
לענין חרש שוטה וקטן ולענין סומא דלכתחילה אין מוסרין להם לשחוט ובדיעבד כשר, מה
יהיה אם נולד באדם ספק אם הוא מאחד מהם אם מותר למסור לו לשחוט אפילו לכתחילה,
כגון שנולד ספק באדם אם הגיע לכלל השנים או לכלל שוטה או בספק סומא כגון שאינו
סומא ממש רק שכהו עיניו מחולי או מזוקן וספק אם יוכל לראות השחיטה בלא קלקול,
והרבה כיוצא בו, ומצדד לכאן ולכאן ולא הכריע לדינא.
(ד) ויודע ליזהר. כותב הבאה"ט [6]
בשם הבית יעקב, שזקן בן פ' שנה לא ישחוט, וכתב הב"ח שהכל לפי מה שהוא אדם דאם
הוא תש כח לא ישחוט אפילו מבן נ' שנה, ע"כ. ובפ"ת [7] מובא בשם
שו"ת מאיר נתיבים דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכוחות ראוי ונכון לכל אשר בידו
למחות לתקן למגדר מלתא שעכ"פ מע' שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש
עדיין, משום לא פלוג, גם עד ע' שנה צריך בדיקה גדולה וכו', עכ"ד. ובקונטרס
יפה לבדיקה [8] כתב: שקשה לסמוך בזה על השו"ב בעצמו, דאף שהוא אומר
שהוא מרגיש בעצמו שלא אפסו כוחותיו וככחו אז כן כחו עתה, אין לסמוך על דברו, כי יש
לומר שהשוחט ובודק אינו מרגיש בעצמו והוא מעלה את המדומה לו, כי לעת זקנה יוכל
להיות שיתהפכו החושים בזמן מה ברפיון ידים ולא חלי ולא מרגיש ולא ידע כי בנפשו הוא
וכו'.
ולענין אם ראייתו לקויה, ראה להלן
סע' ט.
סעיף ו (ה) חרש (ו) המדבר ואינו שומע, לא ישחוט,
מפני שאינו שומע הברכה. ואם שחט, אפילו בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה.
נשמת אברהם
(ה) חרש. בספר יריעות שלמה
[9] העלה דהא דחרש המדבר ואינו שומע שחיטתו כשרה בדיעבד, דוקא כשנולד
בריא והתחרש אח"כ, אבל בחרש מעיקרא דהיינו שנולד אינו שומע אף שהוא מדבר,
שחיטתו פסולה. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם [10] שאדם שנולד חרש קשה
לו להתפתח כי כיון שלא שמע מעולם מה שמדברים עמו אי אפשר לו שידבר. וא"ל
הגרש"ז אויערבאך שליט"א שמסתבר לפי זה שבשו"ע מדובר דוקא על אדם
שנתחרש, ע"כ. ולכאורה משמע מפי' הרמב"ם שם שאם היה בריא ונחרש מותר
אפילו לכתחלה. אך עיין שם בתוס' רע"ק שמתמה עליו ובמשנה ראשונה כותב: ובפי'
הרמב"ם יש שם ט"ס. והרמב"ם עצמו פסק [11] שמותר רק בדיעבד
ועיין שם ברדב"ז. אך מתרגם הרב קאפח שליט"א: הרי זה לא יתרום לכתחלה,
ע"ש.
(ו)
המדבר ואינו שומע. כותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א [12] דהמהרי"ל דיסקין ז"ל בקו"א
אות קפא הקשה: דאמאי לא תנן בחרש המדבר ואינו שומע דאם עבר ובירך יתרום כיון
דבדיעבד הוי ברכה אע"פ שלא השמיע לאוזניו, ותירץ דודאי משנתו דתרומה בשליח
מיירי, דלעצמו ודאי דיעבד מיקרי לר' יהודה ואין מחייבין אותו לעשות שליח, ולגבי
אחר לא מיקרי דיעבד מה שבירך השליח ויכול הלה לבטל את השליחות ומחוייב הוא בכך
דעבירת חסרון ברכה מהוגנת חיילא על התרומה, עכ"ד של המהרי"ל דיסקין
ז"ל. ומקשה הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע כיון דהתורם שלא
ברשות אין תרומתו תרומה וע"כ דמיירי בשעשאו שליח וא"כ מה סברה הוא דלאחר
שהשליח כבר בירך שיהא רשאי לבטל השליחות ולגרום בכך איסור ברכה לבטלה וכו'.
וא"כ נימא גם לענין זה דכמו שהערום אינו תורם גם מפירותיו כיון שיש לו תקנה
להתלבש, כך גם חרש אינו תורם כלל לכתחילה אפילו מפירותיו, וגם מפשטות דברי
השו"ע משמע דלגמרי אינו שוחט בין דידיה ובין דאחריני וכו', ומסופקני אם רק
בתרומה הוא דאמרינן דכיון שההפרשה מתייחסת למשלח לכן הו"ל כאילו המשלח כבר בירך,
משא"כ בשחיטה וכדומה, כיון דהמצוה שפיר מתקיימת ע"י השליח גם אם לא חשיב
כמו המשלח אפשר דאע"ג שלכתחילה אין לעשות שליח כזה, מ"מ אם עבר ועשה,
ה"ז חשיב כאילו הקנה את פירותיו לשליח דשפיר רשאי השליח להפריש אע"פ
שהוא אלם, ואי אמרינן הכי יתיישב קצת מאי דתנינן ליה להך דינא רק בתרומה ולא בשאר
מצוות, עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין מה שכתב הגרא"י
וולדינברג שליט"א בהערותיו על ספרי.
ומה שהובא לעיל גבי ברכה לבטלה שנגרם ע"י מעשיו עיין
בפ"ת [13], בגליון מהרש"א [14] וברש"ש [15].
סעיף ז (ז) השומע ואינו מדבר, אם הוא מומחה, שוחט אפי'
לכתחלה, אם אחר מברך.
נשמת אברהם
(ז) השומע ואינו מדבר. כותב הדרכ"ת [16] בשם
השמלה חדשה דאף בדיעבד לא מכשירין כששחט האלם בינו לבין עצמו אלא דוקא כשיודעין
ומכירין אותו שהוא בדעת השלימות ונכונה, בי לפעמים חולי האלמות גורם לו טירוף הדעת
ואם לא עמדו על דעתו שחיטתו אסורה אף בדיעבד, ועיין בתבואת שור ס"ק נז שכתב
דאין חילוק בזה בין נשתתק מחמת חוליו ובין אלם מתולדתו, בכולן בעי בדיקה אם לא
נטרפה דעתו עי"ש, עכ"ל של הדרכ"ת. ולגבי הברכה, על אף שהט"ז
ס"ק יז כותב דאחר יכול לברך אף אם אין המברך שוחט כלל רק הוא, עיין בכף החיים
[17] שמביא רשימה גדולה של אחרונים שחולקים עליו והעלו לדינא דאם האחר לא
שחט גם כן אעפ"י דעבר ובירך, לא ישחוט האלם על סמך הברכה זו. ועיין
בשו"ת חת"ס [18] שכותב דלכל הדעות שחיטה לאו ברכת הנהנין אלא
מצוה גמורה היא ולא רק הכשר מצוה (וה"נ טבילה) ועי"ש שמסביר מחלוקת
הט"ז ושאר אחרונים בדרך אחר. ולגבי ברכת כיסוי הדם, כותב הדרכ"ת [19]:
כגון אם אחד שחט בהמה והאלם רוצה לשחוט עוף ובירך האחר ברכת השחיטה על הבהמה
להוציא האלם, ואחר השחיטה יברך הוא או אחר ברכת כיסוי ויכסה האלם, דכיון דבשעת
ברכת כיסוי חייב האלם בכיסוי, שפיר יכול האחר לברך אף שהאחר אינו מכסה, דדמיא
לברכת המזון שהבקי מוציא את שאינו בקי, עכ"ל.
סעיף ח שכור
שהגיע לשכרותו של לוט, (ח) דינו כשוטה. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט, שוחט
לכתחלה. הגה ויש אומרים ששכור לא ישחוט, שרגיל לבא לידי (ט) דרסה.
נשמת אברהם
(ח) דינו כשוטה. כתב הבאר
היטב [20] בשם הסמ"ג: זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשה או מכח
טבעו שג"כ ידיהם כבדות, שחיטתן רובן דרסות המה, אע"פ שאמרו ברי להם שלא
דרסו, אינן נאמנים מפני שהם עלולים לכך [21]. ועיין לעיל ס"ק ד מה
שכתבנו בשם הפ"ת [22] שמשבעים שנה ומעלה לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש
עדיין. אמנם עיין בשו"ת תשובה מאהבה [23] שכותב: שזו היא חומרא
בעלמא וכל הפוסקים לא השגיחו בהן ולא הביאו, דרך כלל הכל מה שהוא אדם אם יש לו כח גברא והרגשה טובה
אפילו הוא בן מאה שנים כל הזבחים שנזבחו ע"י כשרים, ואם אין לו הרגשה, אפילו
הוא בן שלושים שנה, שחיטתו פסולה, עכ"ל.
(ט) דרסה. חולה אסור לו
לשחוט ובכלל שוטה הוא מבחינה זו [24]. ומה נקרא חולה לגבי איסור שחיטה,
אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שדינו כזקן דהיינו כל שמרגיש בעצמו שנחלש
כל גופו ושאינו שולט בעצמו ודעתו אינה מיושבת עליו מחמת מחלתו, עכ"ד.
וכ"כ האג"מ [25] שאין לחוש אלא בחולה בכל גופו כגון שיש לו חום
וכדומה, אבל חולה בבני מעיים וכדומה אין לחוש כלל.
שחיטה בישיבה. שו"ב שמרותק
לכסא עקב מחלה או שבר ברגליו וכדומה ואינו יכול לשחוט אלא בישיבה, עיין בבאר היטב [26]
שכותב: שהכנה"ג [27] הזהיר לשוחטים שלא ישחטו מיושב שהישיבה מביאה
לידי דרסה, והפר"ח כתב דבדיעבד כל שידוע לו שלא דרס מותר, וכ"כ
בה"י, עכ"ל. ועיין גם במג"א [28]. והדרכ"ת [29]
כותב: שבספר נחפה בכסף הביא דברי הכנה"ג בזה וכתב שבעה"ק ירושלים
ת"ו וגם באיזמיר נוהגין לשחוט מיושב ולא חיישינן לדרסה, ופוק חזי מאי עמא
דבר, ע"ש[30], וכ"כ בשלחן גבוה ס"ק ח ובספר תורת זבח
הספרדי, אך במדינתנו נוהגין להחמיר שלא לשחוט בישיבה. וכ"כ הפמ"ג [31],
אך הוסיף: דמ"מ בדיעבד אם עבר ושחט מיושב אין להחמיר בהפסד מרובה, והיכא
שיודע שלא דרס יש לצדד להתיר בלא הפסד מרובה, עכ"ד של הפמ"ג. וכתב
בשו"ת טוב טעם ודעת [32] שיש חילוק בזה בין בהמה לעוף, דדוקא בבהמה
חמיר כיון שמונח על הארץ, קשה להיות שוחט בישיבה בלי דרסה, אבל בעוף שאוחזו בידו,
מה לי עומד ומה לי יושב, ובשעת הדחק כגון בחולה הנ"ל יכול לשחוט אפילו לכתחלה
בישיבה והוי כדיעבד, ע"כ. וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א. עוד
כתב שם בשו"ת טוטו"ד הנ"ל : דאף כשמחמרינן שלא לשחוט בישיבה,
מ"מ אין להחמיר עוד ולהוסיף גם סמיכה, דאף דקי"ל דסמיכה כישיבה,
מ"מ בנידון זה אין להחמיר כיון דהוא רק חומרא בעלמא, עכ"ל. ועיין גם
באג"מ [33].
סעיף ט (י) סומא, לא ישחוט לכתחלה, אלא א"כ אחרים
רואין אותו. ואם שחט, שחיטתו כשרה.
נשמת אברהם
(י) סומא. כותב הש"ך [34]
בשם ספר א"ז: סומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול
משחיטתו, ומביאו הב"ח, ובדרכי משה כתב על הא"ז, ושאר הפוסקים לא חילקו
בזה, עכ"ל. ואם אין הוא סומא ממש רק שכהו עיניו, ראה בדרכי תשובה [35]
שמביא מחלוקת בין הספר ערך השלחן ובין הספר תואר משה, אם מותר או אסור לו להיות
שוחט ובודק, ומסכם הדרכ"ת: דמי שהוא חלוש הראות בין מחמת זקנה ובין מחמת
חלישת גופו שאינו רואה היטב כי אם ע"י בתי עינים, וכן אף מי שאינו יכול לראות
היטב מרחוק קצת אלא בקרוב לעיניו קצת, ואינו יכול לראות היטב מרחוק קצת כי אם
ע"י בתי עינים המיוחדות לו, בודאי פשוט דאסור לו לשחוט לכתחלה אף ביום בשעת
זריחת השמש רק כשהוא לבוש בהבתי עינים המיוחדות לו וכו'. והנה בשו"ת טוב טעם
ודעת [36] מפקפק בשו"ב שאינו יכול לשחוט כי אם ע"י בתי עינים
עפ"ד המג"א[37] דאין לבדוק (עבור חמץ) נגד חלון שיש בו זכוכית [38],
אבל בדעת תורה [39] השיג עליו וכתב דאין להחמיר בזה וגם הביא דברי
השו"ת שבות
יעקב [40] וכו', עכ"ל של הדרכ"ת.
ולגבי ספק סומא, עיין לעיל ס"ק ג. ועיין מה שכתב הראש"ל הגר"ע יוסף
שליט"א בהערותיו על ספרי.
וכל החומרות הנ"ל הם רק
בסומא בשתי עיניו, אבל בסומא רק בעין אחת, אינו בכלל סומא והרי הוא כשאר כל אדם
לענין שחיטה [41].
סומא וחיובו במצוות - בגמ' [42]
מבואר שר' יהודה פוטר את הסומא מכל דינים שבתורה ובספר המכריע לרבינו ישעיה [43]
נראה מדבריו דלר' יהודה פטור אפילו מלאוין. ועיין ברא"ש [44] שכותב:
שלא יראה כגוי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצות אבל אשה מחייבא במצות
עשה שלא הזמן גרמא ומצות לא תעשה, עכ"ל. וכותב החיד"א [45]
וממ"ש דאשה היא חייבת בלא תעשה, מכלל דהסומא פטור מלאוין וכסברת רבינו ישעיה.
ואף שהקרבן נתנאל מחק את התיבות "ומצות לא תעשה", עיין בים של שלמה [46]
שהעתיק לשון הרא"ש כמות שהוא. אך אין ראיה שהרא"ש סבר כרבינו ישעיה, אלא
כוונתו לומר שאין הסומא חייב בשום עונש. ורבינו ירוחם [47] פסק כר' יהודה
והרדב"ז [48] כתב דלא מצינו חבר לרבינו ירוחם [49]. והלום
ראיתי בשו"ת הרא"ש [50] שכותב: ותירץ ר"י אע"ג דפטר
ר' יהודה סומא מכל המצות, מ"מ מדרבנן מחוייב בכל המצות. ואע"ג דאשה
מיפטרא ממצות עשה שהזמן גרמא ולא מחייבינן אפילו מדרבנן, משום שיש עדיין מצות הרבה
שהיא חייבת בהן, אבל סומא אי פטרת ליה מכל המצות ואפילו מדרבנן אם כן הוה ליה כעין
גוי שאינו נוהג בתורת ישראל כלל, לכן חייבוהו בכל המצות מדרבנן וכו', ומיהו אין
אנו צריכים לכל זה דהלכה כרבנן דסומא חייב בכל המצות.
וכן עיין בב"י [51]
שמתמה על ר' ירוחם. אך בשאלת יעב"ץ [52] פסק כר' יהודה וכ"כ הנו"ב
[53] דאף מלא תעשה פטור מן התורה. ועיין בעין זוכר להחיד"א [54]
שמביא מתוספות קמא לתלמיד רבינו פרץ דגם סברי כרבינו ישעיה, ע"ש. וראה בדעת
תורה [55] שמביא ראיה מהירושלמי דמוכח להדיא
דלר' יהודה סומא פטור גם מלא תעשה. והחיד"א עצמו כותב [56] דלא מסתבר דליתיה במצות לא תעשה ואם חלל שבת או
אכל חמץ בפסח או אכל ביוהכ"פ וכיוצא אין בו עון אשר חטא, והאי דקאמר פוטרו
מכל מצות הוי כמו שאמרו באונן דפטור מכל מצות התורה ואינו אלא ממצות עשה ולא
מלאוין, עכ"ל.
והתוס' [57] כותבים
דאע"ג דפטר ר' יהודה סומא מכל המצוות, מ"מ מדרבנן חייב. וכ"כ
הב"י [58]. ועיין בהגהות רעק"א [59] שכותב: וצ"ל
דהא דס"ל לר' יהודה דסומא פטור ממצות, היינו רק ממצות עשיות אבל על הלאוין
מצווה וכו' ע"ש. וכ"כ בתשובה [60]. וכ"כ הפמ"ג [61].
וראה גם במהר"ץ חיות [62]. וראה בנשמת אברהם [63].
[1] ש"ך ס"ק כב. ועיין בנשמת אברהם או"ח
סי' נה סוס"ק ב.
[2] ס"ק קמג.
[3] דרכ"ת ס"ק קנב.
[4] שם ס"ק קמד.
[5] ס"ק קנט.
[6] ס"ק כז.
[7] ס"ק יב.
[8] מובא בדרכ"ת ס"ק קעג.
[9] הובא בדרכ"ת ס"ק קעד.
[10] תרומות פ"א מ"ב ועיין שם ברע"ב.
[11] הל' תרומות פ"ד ה"ד.
[12] מעדני ארץ, הל' תרומות פ"ד מ"ד.
[13] סי' שלא סק"ו.
[14] סי' שכג על הט"ז ס"ק ב ד"ה
אע"פ, וכן בסי' רכח סע' ז.
[15] נדרים נט ע"א ד"ה רא"ש.
[16] ס"ק קפ.
[17] ס"ק קסד. ועי"ש שם בס"ק קסח שכותב
דמ"מ נראה דאם כבר בירך האחר וכיון
להוציא
את האלם והאלם גם כן כיון עליו לצאת בזה, יש לסמוך על הט"ז
משום
ספק ברכות להקל ואין לעשות ברכה לבטלה, עכ"ל.
[18] או"ח סי' נה.
[19] ס"ק קפא.
[20] סוס"ק לב.
[21] ועיין בנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' א שכ' שלא
נמצא דבר זה בסמ"ג. וז"ל
הסמ"ג: ופסק רב יהודאי גאון בה"ג שאדם המשתכר
לא ישחוט כי רוב דרוסות מחמת שכרות הן (מ"ע סג ד"ה דרסה).
[22] ס"ק יב.
[23] ח"א סי' קיח.
[24] מנחת יוסף ח"א סי' א סע' כ, הראה לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[25] יו"ד ח"א סי' ב.
[26] סי' כד ס"ק ג.
[27] הגהות ב"י אות כ.
[28] סי' ח ס"ק ב.
[29] סי' כד ס"ק לא,
[30] ומ"מ הברכה בעמידה אם אפשר, כדין ברכות המצוות
ועיין בחכמת שלמה או"ח
סי'
ח סע' א - כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. ושוב כתב לי
מו"ר
שליט"א
דמצינו במג"א סי' ח ס"ק ב דשחיטה וחלה שאינם אלא לתקן
מאכלו,
מותר בישיבה.
[31] סי' כד ש"ד ס"ק ה. וכ"כ הזבחי צדק
ס"ק יג דמנהג עיר בגדאד ששוחטים מיושב
ואין
פוצה פה, וראה בכף החיים ס"ק כד שמוסיף, והיינו בעופות אבל
בבהמות
לא שמענו ולא ראינו ששוחטים מיושב.
[32] תליתאי סי' פז.
[33] יו"ד ח"א סי' ב.
[34] ס"ק לו.
[35] ס"ק קצג.
[36] תליתאי סי' פה.
[37] סי' תלג ס"ק ד.
[38] וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א: צ"ע דזכוכית דשם הוא בכה"ג שיהא כהה, אבל לא אם הזכוכית
שקופה, עכ"ל.
[39] כאן ס"ק נ.
[40] ח"א סי' קכו.
[41] דרכ"ת ס"ק קצד.
[42] ב"ק פז ע"א.
[43] סי' עח מובא במנחת חינוך מצוה ב ובמחזיק ברכה
להחיד"א או"ח סי' נג ס"ק ה.
[44] קדושין לא ע"א סי' מט,
[45] פתח עינים על ב"ק שם.
[46] קדושין סי' סד.
[47] ריש נתיב יג.
[48] ח"א סי' נט וח"ב סי' לט.
[49] כל זה בחיד"א שם.
[50] כלל ד סי' כא.
[51] או"ח סוס"י תעג.
[52] ח"א סי' עה.
[53] תנינא או"ח סי' קיב.
[54] מערכת ס אות כ.
[55] או"ח סי' נג סע' יד.
[56] פתח עינים שם.
[57] ב"ק פז ע"א ד"ה וכן.
[58] או"ח סוסי' תעג.
[59] יו"ד כאן.
[60] סי' קסט.
[61] פתיחה כוללת ח"ב ס"ק לג וח"ג
ס"ק כט.
[62] על ב"ק שם.
[63] או"ח סי' נג ס"ק א.