הלכות מליחה
סימן
סט דיני מליחה והדחה
סעיף ג לא
ימלח (א) במלח דקה כקמח, ולא במלח גסה ביותר שנופלת מעל הבשר אילך ואילך. (ואם
אין לו מלח אחר רק מלח דק כקמח, מותר למלוח בו).
נשמת אברהם
(א) במלח דקה. חולה שאסור
לו לאכול מלח, האם מותר לו להשתמש בסוכר כדי להכשיר את הבשר? כותב השו"ת
הלכות קטנות [1] שהסוכר הוא מלח גמור. וכ"כ העקרי הד"ט [2]
וז"ל: וכן המחברים הקדמונים שלהם היו קורים הצוקר בשם מלח אינדייאנו וכו'
ומכאן ג"כ הוכחה לפסק הרב הלק"ט דפסק דהצוקארו נדון כמלח ממש לענין
מליחת הקרבנות ע"ש, ולא לחנם נקרא מלח אינדייאנו דכחו שוה לשאוב הלח, וממילא
נלע"ד דבמקום שאין שם מלח אין שום פקפוק למלוח בצוקארו, ואפשר שברוב פשיטותו
לא דבר בו מרן. גם ראיתי בספר אחד וכו', עכ"ל. וכותב הדעת
תורה [3]: דבמלחו עם סוכר עכ"פ תו ליכא
איסור תורה בדם זה כמו בדם שמלחו ובישלו, דאינו עובר עליו משום דאינו ראוי להקרבה,
והרי בעירב בדבש פסול למזבח וה"ה סוכר, עכ"ל. וכן ראה בשו"ת שואל
ומשיב [4].
אמנם רוב האחרונים דוחים את דברי
העקרי הד"ט ואוסרים הבשר שנתבשל אחרי מליחה עם סוכר. והמה: הערוגת הבושם [5],
היד יהודה [6], הגאון מצאנז [7], המהר"ש ענגיל [8],
ההר צבי [9], הגר"ח פלאג'י [10] ובנו [11], הבן
איש חי [12], השו"ת חסד לאברהם תאומים [13],
השו"ת יביע אומר [14] והציץ אליעזר [15]. וראה גם
בדרכ"ת [16] ובכף החיים [17], וכן עיין היטב בשו"ת
אבני נזר [18] ועיין גם בשו"ת טוב טעם ודעת [19],
שו"ת כתב סופר [20], שו"ת שואל ומשיב [21] ושו"ת
תירוש ויצהר להגרצ"י מיכלזאהן [22], שכולם דוחים את דברי העקרי
הד"ט.
וכותב הציץ אליעזר [23]:
שבספר עקרי הד"ט ישן שנדפס בפירינצקי כתוב רק זאת: וכן המחברים הקדמונים שלהם
היו קורים הצוקר בשם מלח אינדייאנו דכחו שוה לשאוב הלח. גם ראיתי מספר אחד וכו'.
והפיסקא מהלק"ט ממליחת הבשר בצוקארו היא שם בבל יראה ובבל ימצא, ונראה שהיא
אך הוספה מאוחרת שהוכנסה מגורם אחר, עכ"ד של הציץ אליעזר.
ולגבי כלים שבישלו בהם, אוסרם
הערוגת הבושם והרב בן איש חי [24], אמנם היביע אומר [25] כותב
שיש מקום להכשירם אחר מעת לעת, ומכ"ש שיש להתיר הצלחות של כלי שני שהם
ע"פ הרוב מחרסינה שאין להם היתר בהגעלה.
ומותר למלוח את הבשר שנועד לחולה
כזה במלח דאיטטי, דהיינו באמוניום כלוריד (וה"ה פוטסיום [אשלגן] כלוריד)
במקום סודיום (נטריום) כלוריד, כי כל החומרים האלו יש להם התכונות של מלח רגיל (דהיינו
סודיום כלוריד) לשאוב את הדם מהבשר (והחלפת הסודיום שמזיק לחולה כזה באמוניום או
פוטסיום, מונע אגירת נוזלים בגוף). ומכיון שכולם מלחים, אין להשוותם לדין של סוכר
שהוא מין אחר לגמרי והרבה יותר חלש בכוחו לשאוב את הדם. וכן פוסק להתיר בנועם [26]
בתנאי שיפזר הרבה יותר מהאמוניום כלוריד מכפי שרגיל במלח פשוט. וכ"כ
השש"כ [27], ועיין גם בספר מזון כשר מן החי [28]. אך עיין
בשו"ת תירוש ויצהר [29] שכותב: ועתה המציאו הרופאים בקרלבאד מין מלח
מתוקן בשם סינוסאל, הנקי והמזוקק מאותו החלק החריף המסוכן לחולים אלה, אף שנשאר בו
טעם מלח. והיתה פה אסיפת אגודת הרבנים וגם אני בתוכם והצעתי השאלה הזאת וכן לפני
חברי בועד הרבנים דפה. וכולם החליטו שאין למצוא היתר על זה, עכ"ל.
ועלי להדגיש שהשימוש בשני המלחים
האלו מיועד אך ורק לחולים בדיאטה דל-מלח המורה, ואך ורק בידיעת הרופא המטפל
ופיקוחו המתמיד (כולל בדיקות דם מתאימות), כי ללא זה עלולות להיות תועפות לואי
חמורות.
סעיף ו שיעור
שהייה במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל, שהוא כדי (ב) שלישית שעה בקירוב. הגה
ועל זה יש לסמוך בדיעבד, או אפילו לכתחלה לכבוד אורחים או לצורך שבת, אבל בלאו הכי
המנהג להשהות במליחה שיעור שעה, ואין לשנות.
נשמת אברהם
(ב)
שלישית שעה בקירוב. כותב הש"ך [30]: דהיינו פחות חלק ל' מן
השעה לפי חשבון דמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום, דהיינו י"ב שעות,
עכ"ל, דהיינו שמונה עשרה דקות. וכ"כ מרן המחבר באו"ח [31].
אך כותב ע"ז הפר"ח [32] שהרמב"ם ורש"י והרע"ב
ס"ל דשיעור מיל הוו שני חומשי שעה בדקדוק, וטעם מחלוקתם תלוי בסוגיא דפרק מי
שהיה טמא, עכ"ל. וראה גם בחק יעקב [33] ובכרתי [34]. וכן
כתב המג"א [35]: שלאותם המחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי
שעה, וכ"כ מהרי"ל, עכ"ל. וכותב היד יהודה [36] דאף בדיעבד
צ"ע אם יש להקל בפחות משיעור כ"ד דקות. וכותב הדרכ"ת [37]:
וביד אפרים כותב דכיון דבתשובות הב"י כתב דמש"ה יש להחמיר להצריך ב'
חומשי שעה משום חומר איסור דם דאורייתא, ולפ"ז ממילא דלפי מה דנקטו האחרונים
דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן אין להחמיר, אבל מכיון דאין זה בהחלט כ"כ, חזר
הדין שאין להקל בזה, עכ"ל. וכ"כ החכמת אדם [38]: שיעור שהייה
במלח לא פחות מכדי הילוך מיל שהוא שיעור י"ח דקות, וי"א שהוא שיעור
כ"ד דקות, ונ"ל דראוי להחמיר, עכ"ל. וכן פסק המ"ב [39]
דלענין מליחה דשיעורו הוא ג"כ כדי שיעור מיל, בדיעבד אין להקל אא"כ שהה
כ"ד או כ"ג דקות עכ"פ. וכ"כ
השש"כ [40].
וראיתי ששתי הדעות מובאות
בהחת"ס. בשו"ת באו"ח [41] ובאהע"ז [42] פסק
שמהלך מיל הוא עשרים וארבע דקות, אמנם בהגהותיו על האו"ח [43] וכן
בשו"ת
אחר [44] וכן בתורת משה [45] מובא
שמהלך מיל הוא שמונה עשרה דקות, וצ"ע.
וכותב החזו"א [46],
אחרי שהביא את המ"ב הנ"ל וז"ל: אמנם לפי מה שהעלה הגר"א
ז"ל בסוף דבריו לפרש בסוגיא דפסחים צד ע"א דר"י אחד מעשרה ביום
דוקא קאמר ודלא כפרש"י ז"ל שם וכו', א"כ אין לנו לזוז מדברי
השו"ע דשיעור מיל י"ח דקות, והגר"א ז"ל החזיק מאד בפי' זה
מלשון הסוגיא ומדברי הירושלמי יעו"ש, לכן נראה שאין להקל (לגבי חימוץ) גם
בהפסד מרובה בשהה י"ח דקות, ובשיעור מליחה יש להקל דיעבד בשיעור הזה, או
לחולה גם לכתחילה, עכ"ל. וכן פסק הציץ
אליעזר [47] דלצורך חולה, יש
לסמוך להתיר לכתחילה שישהה במלחו רק שיעור י"ח דקות בלבד.
ואם לפי פקודת הרופא אין למלוח את
הבשר כלל כי אז, בשעת הדחק, יש להקל להכשיר את הבשר ע"י חליטה (או עם מלחים
אחרים וכנ"ל), דהיינו שמכניסו, אחרי הדחתו במים, לתוך מים רותחים העומדים על
גבי האש [48], וטוב שישתמשו לשם כך בכלים מיוחדים [49].
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: שבנוגע לדם בעין שמלחו או בישלו, רבים פוסקים דעכ"פ הו"ל
כיוצא מהטמא ויש ע"ז איסור עשה מן התורה, עכ"ל[50]. ולגבי דם
האיברים שבישלו, קיימת מחלוקת הפוסקים אם חייבים עליו כרת או אם הוא רק איסור
דרבנן לפי פירוש הגמרא במנחות [51]. בין אלה שסוברים שדם שבישלו חייבים
עליו כרת נמנים רש"י [52], הר"ן [53], הרמב"ם [54],
השו"ת הרדב"ז [55]
והכו"פ [56]. לעומת זאת, התוס' [57], הרא"ש [58],
הרשב"א [59], ספר התרומות [60], הרא"ה [61],
התורת חטאת [62], הט"ז [63], הש"ך [64]
והפר"ח [65] כולם סוברים שאינו אלא איסור דרבנן. וראה גם בשו"ת
החת"ס [66].
[1] ח"א סי' ריח.
[2] או"ח סי' יד אות לו.
[3] כאן.
[4] מהד"ק סי' קמב.
[5] יו"ד סי' סט ס"ק יז.
[6] על הלכות מליחה סי' סט ס"ק צז.
[7] שו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' כה.
[8] ח"ג סי' קכא ס"ק ב.
[9] יו"ד סי' סו.
[10] רוח חיים יו"ד סי' סט ס"ק ה.
[11] יפה ללב ח"ג יו"ד סי' סט ס"ק א.
[12] שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' ד, ובן
איש חי שנה ב פ' טהרות סע' כב.
[13] יו"ד סי' לב.
[14] ח"ד יו"ד סי' ב.
[15] ח"ט סי' לה, חי"א סי' עז, חי"ב סי'
נב.
[16] כאן ס"ק שכח.
[17] כאן ס"ק שכב.
[18] או"ח סי' תקלב.
[19] מהד"ק סי' קיא.
[20] יו"ד סי' לז.
[21] מהד"ק ח"א סי' קמב ו-קמג.
[22] סי' קעח.
[23] ח"ט סי' לה.
[24] שו"ת רב פעלים שם.
[25] ח"ד יו"ד סי' ג.
[26] ח"י עמ' קפ וחט"ז קונטרס הרפואה עמ' נ
[27] פ"מ סע' פז.
[28] עמ' 434.
[29] סי' ריח, הראה לי גיסי הנכבד ר' דוב אריה הלוי היל
שליט"א,
[30] ס"ק כה.
[31] סי' תנט סע' ב.
[32] כאן ס"ק כו.
[33] סי' תנט ס"ק י.
[34] כאן ס"ק יז.
[35] סי' תנט ס"ק ג.
[36] מובא בדרכ"ת ס"ק קט.
[37] שם.
[38] כלל ל סע' ס.
[39] סי' תנט ס"ק מו וביה"ל ד"ה הוי.
[40] פ"מ סע' פז.
[41] סי' פ.
[42] ח"א סי' סג.
[43] סי' פט על המג"א ס"ק ב.
[44] ח"ו סי' טז.
[45] על שביעי של פסח ד"ה ותען להם מרים.
[46] או"ח
סי' קכג סע' א.
[47] חי"ב סי' נב, ולב אברהם ח"א עמ' כא.
[48] שש"כ פ"מ סע' פז; שו"ת שבט הלוי
יו”ד סי' כו.
[49] שש"כ שם בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א
[50] וכן הובא בדרכ"ת סי' סז ס"ק ה בשם
שו"ת הרי"ם מגור יו"ד סי' ז ושו"ת נפש חיה
יו"ד סי' ה.
[51] כא ע"א.
[52] חולין קט ע"א במשנה ד"ה הלב וקכ ע"א
ד"ה הקפה.
[53] חידושיו חולין קכ ע"א.
[54] הל' מאכ"א פ"ו ה"ו לדעת הב"י
סי' פז, ועיין שם בש"ך ס"ק טו.
[55] ח"א סי' קצט.
[56] ריש סי' פז.
[57] חולין שם ד"ה הלב וקכ ע"א ד"ה הקפה
וקיא ע"א ד"ה דם.
[58] חולין ס"ח סי' כז וסי' לג.
[59] תורת האדם בית נ שער ג, מובא בטור סו"ס עו.
[60] סי' נו.
[61] בבדק הבית סי' עו.
[62] כלל א דין ז.
[63] סי' סט ס"ק כד.
[64] סי' סט ס"ק מב ו-עו, סי' ע ס"ק מט וסי'
עו ס"ק כד.
[65] סי' סט ס"ק א.
[66] יו"ד סי' ע.