דיני תולעים

 

סימן פד  דין שרצים הנמצאים במים בפירות בקמח ובגבינה

 

סעיף יז  (א) שרץ שרוף, מותר לאכלו משום רפואה, (ב) דעפרא בעלמא הוא.

 

נשמת אברהם

 

                    (א) שרץ שרוף. עיין בט"ז [1] בשם המהרש"ל שהעתיק בשם תשובת ר"י שנכפה יש לו דין של מכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ עוף, אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור וכו'. וכ"כ בפ"ת [2] בשם שו"ת חת"ס [3] שהגם דמתשו' הרא"ש [4] יש להוכיח דנכפה לא חשיב סכנת נפשות, מ"מ בפקו"נ הולכים להקל ויש לסמוך אמהרש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה. וכ"כ באו"ה [5] וכ"כ הערוה"ש [6] וכן פסק הגרא"י וולדינברג שליט"א [7].

                    כותב הפמ"ג [8]: עט"ז הביא דברי רש"ל לענין נכפה, דאם הרפואה ידועה אף איסור תורה מותר ואם אין ידועה אסור, ואם ביטל עכו"ם בס' שרי אף באיסורי תורה ול"ש אין מבטלין איסור כיון דהעכו"ם ביטלו. וז"ל הכה"ג בהגהות ב"י אות קיא, כ' המרדכי שרץ שרוף מותר דכל הנשרפין אפרן מותר ומיהו אדם בריא יזהר, או"ה כלל לב, יש"ש קכז, עכ"ל. א"כ הא דכתב המחבר משום רפואה וודאי הכין הוא דבריא אסור, אלא שראיתי להמ"י כלל מו אות ט תמה על הב"י דהמרדכי ויש"ש ואו"ה מיירי לשרוף לכתחלה וליתן לאכול אסור לבריא דהוה כמבטל איסור לכתחילה' הא שרץ שרוף אף לבריא שרי, עכ"ל, ובאמת לשון או"ה ויש"ש מורין כן, אמנם מ"ש המ"י עוד ראיה מסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר, אין ראיה דהתם באיסורי הנאה דאפרן מותר בהנאה לא לענין אכילה, ועמ"ש בק"ג דכ"ש אכילה, עכ"ל של הפמ"ג. ולגבי ההיתר להתרפאות באיסורים, עיין להלן סי' קנה ס"ק ו ובדברינו שם.

                    (ב) דעפרא בעלמא הוא. כותב הדרכ"ת [9] בשם השו"ת רמ"ץ יו"ד סי' ל אות ו, שהקשה השואל דכיון דאמרינן דלאחר שנשרף, הרי הוא כפערא בעלמא, א"כ אפי, בלא רפואה מותר וכו', וכתב דבע"כ המחבר מיירי כאן שלא נעשה אפר לגמרי ועדיין שם שרץ עליו, אבל כשנעשה באמת מהשרץ אפר דק לגמרי, בודאי דמותר אף שלא לרפואה. ועיין בספר זר זהב [10] שבשו"ת הרשב"א, מובא בב"י או"ח סוסי' תמז גבי נותן טעם לפגם, כתב וז"ל: ובלבד שלא יהא כ"כ נפסד שיחזור כעפרא בעלמא, דכל שנפסד כ"כ אין בו איסור כלל ע"ש, והובא זה גם בחק יעקב ס"ק מו, וכן משמע ג"כ ומוכח באו"ז פרק אלו טרפות סי' תלו גבי ביצה שמלאה דם וניכר בה מקום התחלת ריקום האפרוח ולא נרקם ממש מותר דסמוך לריקומו הוי עפרא, והובא בש"ך סי' סו ס"ק ד, ולמד זה מגמ' מפורשת בתמורה לא ע"א, אפרוח מביצת טריפה, והובא בש"ך סי' פו ס"ק כ, וא"כ כיון שהשרץ הוא נשרף לאפר, בודאי הוי עפרא ואין בו איסור כלל אפילו לבריא וכו' עכ"ל של הזר זהב. וכ"כ הפר"ח [11] וראה עוד בדרכ"ת שם שכותב דמותר אף לכתחילה להפסיד נבילה עד שתהיה פגומה, ואין זה בכלל מבטל איסור לכתחלה. אמנם היד אברהם [12] דוחה את הדברים האלו וכותב להתיר רק כשאכלו לרפואה דאז לא שייך לומר דמדאכליה אחשביה.

                    ורבינו יונה [13] מתיר את המוס"ק הנעשה מדם חיה, שאע"פ שמתחילה היה דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן. וראה ברדב"ז [14] שמתיר אכילת בשר המת הנקרא מומי"א עבור חולה, כיון שהשתנתה צורתו וחזר להיות עפר בעלמא, ואפילו בחולה שאבו"ס. וכותב שאפילו לאוכלו או לשתותו הוי שלא כדרך הנאתו שהרי סמים מעורבים בו, ואין נהנה מהבשר עצמו מפני הבשר אלא מפני הסמים אשר עמו וכו'.

                    וכ"כ האחיעזר [15] להתיר אכילת איסור עבור חולה כשהאיסור עבר הפרדה כימית ונפסל מתורת אוכל, ואפילו בנפסל מאכילת אדם לבד פקע איסורו, וכמ"ש החוות דעת הו"ד סי' קג ס"ק א בביאורים, שאף אם מתקנו וממתקו אח"כ שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו (אמנם עיין בשו"ת שאגת

אריה [16] שאוסר לחולה שאבו"ס). וראה עוד בשו"ת האלף לך שלמה [17] שגם מתיר לחולה לשתות שומן דגים טמאים. (אך עיין שם שמחדש חידוש גדול: שישתה מעט מעט פחות מרביעית ויפסוק ביניהם יותר מכדי שיעור אכילת פרס, וחצי שיעור אף דאסור מן התורה נראה דמותר לשתות או לאכול אף לחולה שאבו"ס, דחצי שיעור קיל מאיסורי דרבנן, עכ"ד. וכן ראיתי בשו"ת מהר"ש ענגיל [18] שכותב : אך ידוע דלשיטת הריטב"א דאיסור דחצי שיעור מטעם אחשביה, א"כ כשאוכלו לרפואה ל"ש אחשביה וליכא שום איסור, ואף דלשיטת הרא"ם דסתם אכילה בכלשהו, גם בכה"ג יש איסור תורה, וציר דגים טמאים יש בו שמנונית יש בו איסור תורה כמפורש ביו"ד סי' סג ועיי"ש בש"ך ובנוב"י מה"ק סי' כו, אבל עכ"פ הוי ספק ספיקא להתיר שמא לא חשיב רק שלא כדרך אכילתו ושמא כשיטת הריטב"א דעיקר איסור דחצי שיעור הוא מטעם אחשביה ולצורך רפואה ל"ש אחשביה, ובפרט דקרוב לודאי שחשיב שלא כדרך אכילתו, ע"כ הדבר פשוט להתיר, עכ"ל של מהר"ש ענגיל. אמנם עיין במשנה למלך [19] שכבר כתב דברים דומים אך דחה אותם, וכן ראה בשו"ת יביע אומר [20]). וכן מתיר הציץ אליעזר [21] לחולה שאבו"ס לקחת תרופה הבאה מן האיסור כאשר הרופא מצוה עליו לקחתה. וראה גם בזבחי צדק [22] ובכף החיים [23]. וכן מתיר הציץ אליעזר [24] לבלוע קפסולות העשויות מג'לטין ואין צורך לפתוח הקפסולות כדי לבלוע רק החומר המרפא שבתוכן (התרופה בדרך כלל מרה מאד וגם רצוי מבחינה רפואית שהתרופה תגיע ישיר לקיבה), אפילו כשמדובר על חולה שאבו"ס. ועי' גם בשערים מצויינים בהלכה [25]. וראה גם להלן סי' קכג סע' ב לגבי שתיית סתם יינם.

                    ולגבי ילדים הסובלים מחוסר הורמון הגדילה, קיימת היום אפשרות לטפל בהם ע"י ההורמון הנלקח מחלק מסויים של מוח אדם אחרי מותו. וראה מאמר מקיף בספר הלכה ורפואה [26] שמתיר שם הרב המחבר אחרי שהוא דן בצדדים שונים של השאלה, דהיינו איסור ניוול המת, איסור הנאה מן המת, הנאה שלא כדרכה וביטול בתערובת היתר.

 

 

[1] ס"ק כד.

[2] ס"ק יג.

[3] סי' עו, וכן באהע"ז ח"א סי' קטז.

[4] כלל מב.

[5] כלל נט סע' לה.

[6] סע' צה.

[7] לב אברהם ח"א עמ' כ; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לה.

[8] מ"ז ס"ק כד (ויש שם ט"ס, וצ"ל: כד במקום כג).

[9] ס"ק קצה.

[10] על האו"ה כלל נט ס"ק יד.

[11] בספר מים חיים סי' ו.

[12] יו"ד סי' קנה סע' ג.

[13] מובא ברא"ש, ברבות פ"ו סי' לה.

[14] סי' תתקעט (ח"ג סי' תקמח).

[15] שו"ת ח"ג סי' לא ויו"ד סי' יא ס"ק ה.

[16] סי' עה.

[17] יו"ד סי' רב, ועיין גם בש"ך סי' רלט ס"ק כ.

[18] שו"ת ח"ח סי' יב.

[19] הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח ד"ה ודע שעדיין.

[20] ח"ב יו"ד סי' יב.

[21] ח"ו סי' טז, ח"ז סי' לב אות ח.

[22] ס"ק קלז.

[23] כאן.

[24] ח"י סי' כה ס"ק ב.

[25] סי' מז ס"ק ה.

[26] ח"א עמ' רסב.