סימן
פט שלא לאכול גבינה אחר בשר
סעיף א אכל
בשר, אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה (א) שש שעות. ואפילו
אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו. (ב) והלועס לתינוק,
צריך להמתין. הגה ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים, ומסירו, צריך להדיח פיו קודם
שיאכל גבינה. יש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת
המזון, מותר על ידי קנוח והדחה, והמנהג
הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו
צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי
המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואין חילוק אם המתין השעה קודם
ברכת המזון, או אחר כך. ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו. ויש
אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה, אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים
להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות.
נשמת אברהם
(א) שש שעות. כותב
החת"ס [1] דחולה השותה מימי חלב לרפואתו, אפילו הוא רק חולה קצת,
אינו צריך להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה, ואחר שכבר בירך ברכת המזון ישתה וירוח
לו, עכ"ל. וכותב הערוה"ש [2] שגם יוכל לשתות חלב אחרי המתנת
שעה ובהדחת פיו אם כך צווהו הרופאים. וכ"כ החכ"א [3] הבן איש
חי [4], הזבחי צדק [5] והכף החיים [6] וכ"כ
הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א [7] לגבי חולה קצת או יולדת תוך
שלושים יום, וכן מעוברת שיש לה צער בימי עיבורה או מינקת שסובלת מחוסר חלב.
ולשאלה אם חולה כזה שלפני כן היה
רגיל להמתין שש שעות בין אכילת בשר לשתיית חלב, צריך כעת לעשות התרת נדרים או לא,
ברור שאם הוא נהג כן עד כה מצד הדין וכפי שפסק מרן כאן, אז אינו צריך התרת נדרים.
אמנם אם לא מצד הדין אלא שמצד הנהגה טובה דקדק להמתין שש שעות אחרי אכילת בשר,
תלוי במחלוקת הפוסקים אם צריך התרה או לא. לדעת מרן [8] והש"ך [9]
צריך שיתירו לו נדרו [10], אך לדעת המג"א [11] אינו צריך
התרה. וראה בדגול מרבבה [12] שגם חולק על הש"ך, ולדעתו גם מרן אינו
מחמיר אלא במי שאינו בריא ורוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם ולכך צריך
התרה, אבל חולה שלעתיד שוב יחזור למנהגו אינו צריך התרה (ולדעתו בזה מיירי גם
המג"א הנ"ל). וכותב השעה"צ [13] וכן השו"ת יביע
אומר [14] שגם לדעת המחמירים, אם אינו מוצא מי
שיתירו לו נדרו, יש להקל במקום הדחק.
אמנם עיין מה שכתב הגרש"ז אויערבאך
שליט"א [15] וז"ל: לענין זה מסתבר דשפיר מהני מה שרגילים
להתנות בערב ר"ה ויוהכ"פ דאינו רוצה כלל שיהיה נדר, דכיון שהוא עצמו הרי
אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו כנדר, לכן בכה"ג שגילה
דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהיה נדר מיהכ"ת נימא שאף בכגון דא
הרי זה נעשה נדר, גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר. ולכן
נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר ה"ז חשיב כאומר בפירוש בלי נדר,
עכ"ל. ולפי דבריו לכאורה גם בניד"ד אינו צריך התרת נדרים ומחלוקת
הפוסקים הנ"ל באדם שלא עשה תנאי בערב ר"ה ויוהכ"פ. אמנם א"ל
הגאון שליט"א ששאני הכא כיון שיש כאן קבלה דרבים בעיקר המנהג, ולכן שוב תלוי
במחלוקת המובאת לעיל אם צריכים התרת נדרים או לא.
(ב) והלועס לתינוק. כתבו
הט"ז [16] והש"ך [17] שלפי טעם רש"י [18]
והטור שהאיסור לאכול חלב אחרי בשר הוא משום שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן
ארוך, אין צריך להמתין, דכיון דלא אכלו אינו מוציא טעם. אך לטעם הרמב"ם [19]
שהאיסור הוא משום בשר שבין השיניים, צריך להמתין. וקי"ל להחמיר כשני הטעמים.
ועי' בחידושי רעק"א שדייק מלשון הרמ"א : דדוקא אחר אכילה הוא דמחמרינן,
אבל לאחר לעיסה לתינוק כיון דיש מתירין לגמרי, אין ממתינין שש שעות, עכ"ד.
ואם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן, כותב הפמ"ג [20] שלכאורה לכל
הפירושים אינו צריך להמתין, דמושך ליכא כיון דלא אכל, ובין השינים נמי ליכא,
ומ"מ יש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג, וישראל קדושים ואין לפרוץ גדר.
וכ"כ החיד"א [21], הפ"ת [22] והזבחי צדק [23].
ודוקא לועס, אבל טעם בלשונו ופלט מיד, אינו צריך להמתין לכ"ע, גם אם לקח
חתיכת בשר לתוך פיו ותכף החזירו שלם אינו צריך להמתין, וכ"ש אם טעם שומן ופלט
דאינו צריך להמתין [24].
שיניים תותבות. כותב הכף החיים [25]:
אין להחמיר דבודאי נעשו ממין דבר קשה ושיע דלא בלעי ולא פלטי כמו כלי זכוכית, וגם
המאכלים על פי הרוב המה רק מכלי שני ואין היד סולדת בהם וכו'. אמנם עכ"ז הנני
מזהיר לכל שואל אותי דמהראוי לכל יר"ש שיהיה לו שיניים של בשר בפני עצמו ושל
חלב בפני עצמו, ומכ"ש לפסח שראוי להחמיר לעשות לו חדשים[26], וכן
ידעתי מכמה אנשים יראי ד, שנזהרים בזה וכו'. ומיהו עיין לקמן סי' קה סע' ב דחום
שאין היד סולדת בו לכ"ע אינו מפליט ומבליע, וא"כ זה האוכל ודאי שאינו
יכול לאכול דבר שהיד סולדת בו מחמת חומו, וא"כ אפילו אם יהיו השיניים מה
שיהיו אין בולעים ואין פולטים מחמת שאין האוכל יד סולדת בו, ואם כן לפום דינא די
ברחיצה, בין בשר וחלב ובין לפסח, וע"ז יש לסמוך מי שא"א לו לעשות אחרים,
וכ"ש אם השיניים בעצמם הם ממין שאין מפליט ומבליע דשרי, עכ"ל של הכף
החיים. וכן ראיתי בשו"ת מהרש"ם [27] שכתב להקל בבשר וחלב, אך
לענין פסח דגם בכלי שני מחמירים ולשיטת כמה פוסקים גם בצונן, יש להחמיר להדיחן
ע"י עירוי ברותחין קודם הפסח. וכן מיקל גם בשו"ת יביע אומר [28]
לגבי בשר וחלב.
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: בדרך כלל רגילים אנשים לאכול ולשתות אוכלין ומשקין גם כשיד האדם
סולדת בהם. כמו כן בפלטה העליונה יש חלק שהוא כסף או זהב וזה מתכת לא כזכוכית. גם
הרי יש שיש להם כותרות של זהב על השיניים. גם אוכלים בהם גוש שלדעת הרבה פוסקים
חשיב ככלי ראשון. אולם עיקר הטעם להקל הוא מפני שהחום הטבעי שבתוך הפה מקלקל
ומפסיד את הטעם הבלוע וגם לאחר זמן קצר דינו כאינו בן יומו ורק מאכילת בשר לחלב
ממש החמירו חכמים, אבל לא חשו כלל על הטעם הבלוע שבתוך התותבות, עכ"ל.
וראה מה שמוכיח
הגרש"ז אויערבאך שליט"א [29] דעד
ארבעים וחמש מעלות צלזיוס אין לחדש כלל שהיד סולדת בו גם בדאורייתא, מהא
דלכ"ע בית השחיטה צונן לפני גמר השחיטה (חולין ח ע"ב וראה גם ביו"ד
סי' י סע' ב ובש"ך שם), ומכיון דלא נזכר כלל בפוסקים שום חילוק בין סכין ששחט
בה בהמה לסכין ששחט בה עוף (ואינם בולעים כלום) וידוע ששיעור מדת החום של תורים
ובני יונה בריאים הוא ארבעים וחמש מעלות, וגם בשוחט את היונה נקטינן דבתחילת שחיטה
הוה לכו"ע צונן גמור ואיו הסכין בולע כלום, א"כ מוכח ודאי ועד שיעדר
ארבעים וחמש מעלות צלזיוס אין לחוש כלל דשמא היד סולדת בו, עכ"ל.
אכילה דרך זונדה. חולה שמאכילים אותו
דרך צינור שהוכנס לתוך הקיבה, אם דרך פיו ואם דרך דופן בטנו, האם מותר להאכילו בשר
בחלב יחד כשלא נתבשלו ביחד, או בזה מיד אחרי זה. למעשה כל השאלה היא רק לגבי איסור
אכילה ואין כאן שאלה לגבי איסור הנאה, כי הלא נפסק בשו"ע [30] שכל
בשר בחלב שאינו אסור באכילה אלא מדרבנן, כגון בשר וחלב שלא נתבשלו יחד, מותר בהנאה
אף מדרבנן[31]. וכאן השאלה היא אם אכילה ללא הנאת גרון נקראת אכילה או
לא. ועיין בגמ' [32] מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, דר"י סובר דאזלינן
בתר הנאת גרונו ור"ל סובר דאזלינן בתר אכילת מעיו, ופסק הרמב"ם [33]
שחייב על אכילתו אפילו ללא הנאת גרון (כגון שעירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב).
אך ראיתי בשו"ת אחיעזר [34] שכותב: ונראה דגם בבשר בחלב וכלאי הכרם
דחייב בשלא כדרך אכילתן, לא משום דסגי בהו הנאת מעיו גרידא לר' יוחנן, אלא דבלאו
דלא כתיב ביה אכילה לא בעינן תנאי זה שיהיה כדרך אכילתן, אבל מ"מ חשוב הנאת
גרונו לחייב, אלא דזהו הוי שלא כדרך אכילה וזה חשוב הנאת גרונו במקצת, דלר' יוחנן
דס"ל דהנאת גרונו בעינן הוא כלל מוחלט בכל האיסורין גם באלו שחייב שלא כדרך
אכילתן, עכ"ל. יוצא מזה שאפילו בבשר בחלב שלדעת הרמב"ם הנ"ל
שחייבים בה אפילו שלא כדרך אכילתן, כגון שעירב דבר מר, כאן שלא נתבשלו יחד ואין
באכילתן אלא איסור דרבנן, ואין האוכל עובר או נוגע בגרונו, אין כל איסור כי אין זה
דרך אכילה כלל ואין עליו שם אכילה. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם [35]
שאפילו לשיטת השאגת אריה [36] שסובר דביוהכ"פ חייב אפילו שלא כדרך
אכילה, אם האוכל אינו נכנס דרך פיו אינו בגדר אכילה כלל. וכן ראיתי בשו"ת
מחזה אברהם [37] שכותב לגבי אחד שנשרף הקנה שלו והניחו לו הרופאים קנה של
מתכת בבטנו כדי להאכילו, שאין איסור להאכילו כך ביוהכ"פ, וכ"כ החלקת
יעקב [38] והכתב סופר [39]. ואפילו לדעת המנחת חינוך [40]
והחת"ס [41] שסוברים שביוהכ"פ חשוב רק הנאת מעיו, כותב האחיעזר
הנ"ל שזהו דוקא עם הנאת גרונו, אבל שלא בדרך אכילת הגרון אין על זה שם אכילה
כלל. וכ"כ האגלי טל [42] שיש איסור אכילה רק כשיש הנאת גרון ומעיים
ביחד. וראה גם בארחות חיים [43] ובאחיעזר [44].
ולפי כל האמור, מותר
להאכיל חולה כזה בשר וחלב המעורבבים יחד (אחרי שנתבשלו כל אחד בנפרד דוקא) או זה
מיד אחרי זה, וכן פסק הגרא"י וולדינברג שליט"א[45].
ולגבי ברכה לפני ואחר
כל מאכל (אפילו של היתר גמור) בחולה כזה, עיין בדברינו בנשמת אברהם חאו"ח סי'
רי ס"ק א.
סעיף ג אכל (ג)
תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה, והנטילה ביניהם אינה אלא רשות (ויש
מצריכים נטילה), אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר, או הבשר עצמו
אחר תבשיל של גבינה, חובה ליטול ידיו. הגה ושומן של בשר, דינו כבשר עצמו. ונהגו
עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר, כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ
גדר. מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה,
ואין בו מנהג להחמיר. וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב, מיהו
יש ליטול ידיו ביניהם, ואפילו לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של
גבינה, אם נגע בהן בידיו. שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין, אינו צריך נטילה, דלא
הצריכו נטילה רק לאוכלים.
נשמת אברהם
(ג) תבשיל של בשר. ראה
בט"ז [46] שמביא בשם הב"י או"ח סי' קעג שכתב בשם הגה'
מיימון דמרק של בשר יש לו דין בשר, ורבינו יונה פ' אלו דברים כתב דיש לו דין תבשיל
של בשר הואיל והוא צלול, אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר. וכ"כ
הברכ"י [47] והזבחי צדק [48] שאפילו שתה מרק צלול אין
לאכול אחריו גבינה, והכי נהוג להחמיר במרק כמו בבשר עצמו, וכדברי מרן ב"י
ומור"ם בהגה. אולם לפי מה שכתבנו לעיל ס"ק א, בחולה אפילו במקצת, ודאי
אפשר להקל אחרי המתנת שעה, והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[1] שו"ת יו"ד טי' עג ומובא גם בפ"ת
ס"ק ג. אגב, יש דעות ששש שעות לאו דוקא
אלא ה"ה חמש שעות
ועוד, עיין ברמב"ם הל, מאכ"א פ"ט הכ"ח שכותב "כמו
שש שעות", וכן
כותב המאירי במגן אבות הענין התשיעי: אנו מחמירים עד
שישהה שש שעות או חמש.
ושוב שם: שלא שהה כשיעור חמש שעות שהוא
שיעור עיכול,
עכ"ל. וכ"כ הרב יצחק אדלר שליט"א בהמעין טבת תשל"ט עמ'
33, שהרב יצחק דב הלוי
במברגר זצ"ל (בעל שו"ת יד הלוי) הקפיד בין
אכילת בשר לאכילת חלב
רק חמש שעות ומשהו, ושגם הר"ח מבריסק זצ"ל
דייק כך מהרמב"ם
הנ"ל.
[2] סע' ז.
[3] כלל מ סע' יג.
[4] שנה ב פ' שלח לך סע' יא.
[5] סע, יא.
[6] ס"ק כא.
[7] שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' נח.
[8] יו"ד סי' ריד סע' א.
[9] שם ס"ק
[10] וראה גם במ"ב סי' רלח ס"ק ה.
[11] סי' תקפא ס"ק יב.
[12] יו"ד שם.
[13] סי' תקפא ס"ק לג.
[14] ח"ב סי' ל אות ו,
[15] ספר זכרון ע"ש הרב עמרם בהר"מ בלוי
זצ"ל.
[16] ס"ק א.
[17] ס"ק ב.
[18] חולין קה ע"א.
[19] מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח.
[20] מ"ז ס"ק א.
[21] שיורי ברכה ס"ק יב.
[22] ס"ק א.
[23] ס"ק ד.
[24] כף החיים ס"ק ד נשם מהרש"ק הגהות על
פמ"ג; וכ"כ הזבחי צדק ס"ק ה.
[25] ס"ק כב בשם השו"ת שאילת שלום, וכן מובא
בדרכ"ת ס"ק יא.
[26] עיין בדברינו בנשמת אברהם או"ח סי' תנא
ס"ק א.
[27] ח"א סי' קצז.
[28] ח"ג או"ח סי' כד.
[29] נועם כרך ו תשכ"ג עמ' שיד.
[30] יו"ד סי' פז סע' א וסע' ג.
[31] ט"ז וש"ך, ועיין גם בבאה"ט שם.
[32] חולין קג ע"ב,
[33] מאכלות אסורות פי"ד ה"ג.
[34] ח"ג סי' סא.
[35] ח"א סי' קכג ו-קכד.
[36] סי' עה ו-עו.
[37] או"ח סי' קכט.
[38] ח"ג סי' סח.
[39] או"ח סי' צו.
[40] מצוה שיג ס"ק ב.
[41] שו"ת או"ח סי' קכז.
[42] מלאכת טוחן ס"ק סב (ב).
[43] סי' תריב סע' א.
[44] ח"ג סי' לא סוס"ק ד.
[45] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ע.
[46] ס"ק ה.
[47] שיורי ברכה ס"ק ל.
[48] ס"ק לב.