יורה דעה סימן קנ"ה (עידכון)
יורה דעה סימן קנ"ה (עידכון שני)
סימן קנה אם מותר להתרפאות
מעובד כוכבים
סעיף א כל מכה
וחולי (א) שיש בהם סכנה, שמחללים עליהם שבת, אין מתרפאים מעובד כוכבים
שאינו מומחה לרבים (וכל המקיזים דם הוו
מומחים לענין הקזה) דחיישינן לשפיכת
דמים. ואפילו הוא ספק חי ספק מת, אין מתרפאים ממנו, (ב) אבל אם הוא ודאי
מת, מתרפאים ממנו, דלחיי שעה לא חיישינן בהא. ואם אמר סם פלוני יפה או רע, יכול
לסמוך עליו, והוא שלא יקח ממנו אותו סם. (וי"א דכל זה אינו אסור אלא
כשהעובד כוכבים עושה בחנם, אבל אם עושה בשכר, בכל ענין מותר, דחייש לפסידא דאגריה,
וכן נהגו להקל). אבל אם בא לרפאותו בלחש, מותר, והוא שלא ידע שמזכיר שם עבודת
כוכבים. אבל אם יודע שמזכיר שם עבודת כוכבים, אסור, אפילו אם יודע שודאי ימות. ואם
הוא (ג) אפיקורוס, אפי' סתם לחש אסור, שודאי מזכיר שם עבודת כוכבים (וכן
אסור ללמוד ממנו לחש).
נשמת אברהם
(א) שיש בהם מכנה. כותב
הש"ך [1]: משמע דעת המחבר דאם אין בו סכנה, בכל ענין מותר וכדפי'
רש"י ורי"ף ורמב"ם, אבל הרא"ש וטור פסקו דבדבר שאין בו חולי
ואין בו סכנה כמו הקזה וכה"ג, לא יתרפא ממנו, דכיון שאין ברפואה זו אומנות,
אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלאו הכי הגיע זמנו למות או
ששונאו היה והמיתו ולא מרע נפשיה לגבי אחרים, וכן דעת התוס' בשם ר"ת וכן
הר"ן וגם ר' ירוחם והאגודה הביא דברי ר"ת במסקנה, עכ"ל. וכותב
הכנה"ג בהגהות הטור אות ב שכתב מהריא"ז דדוקא במקום שיש רופא ישראל, אבל
במקום שאין רופא ישראל מצוי, מותר להתרפאות מן העכו"ם אע"פ שאינו רופא
מומחה, אבל מסתימת כל הפוסקים שלא חלקו בין אם רופא ישראל מצוי או לא, משמע דאפילו
אין רופא ישראל מצוי אין מתרפאין מהם. וכתב דכדי להשוות דעת הריא"ז עם דעת
הפוסקים, בע"כ לומר שריא"ז לא בא להקל ולומר דאם אין רופא ישראל מצוי
מתרפאין מהם אע"פ שאינו מומחה דבזה גם הוא ז"ל מודה דכל שאינו מומחה אין
מתרפאין אע"פ שאין רופא ישראל מצוי שם, ולא בא אלא להחמיר ולומר דהא דאמרינן
דאפילו אינו מומחה בחולה שאין בו סכנה מתרפאין ממנו, מיירי כשאין שם רופא ישראל,
אבל אם יש שם רופא ישראל מצוי אין מתרפאין מהם ממי שאינו מומחה אפילו בדבר שאין בו
סכנה, דאיכא למיחוש שמא יאריך ברפואתו[2].
והאידנא
כל רופא נקרא מומחה לגבי דין זה, וממילא מותר לתרפאות גם מרופא נכרי אפילו אם יש
רופא ישראל מצוי, אם הרופא נכרי יותר מומחה ובקי מהרופא יהודי. ומותר לסמוך
על רופא נכרי להתרפאות ממנו כפי שכותב מרן [3] וכן הש"ך [4].
וכ"כ האו"ה [5] והתוס' שבת [6] שסומכים על רופא נכרי, וכ"כ החיד"א [7]
שרופא נכרי יש לו דין מומחה, מכיון שאין שום אדם יכול לרפאות כי אם ברשות חכמיהם,
סתם כל עוסק ברפואה נקרא מומחה. וכ"כ בשו"ת פנים מאירות [8] ושבות יעקב [9] שרופא נכרי נאמן במקום
סכנה. וראה גם בתפארת ישראל [10] והכף החיים [11].
והחתם
סופר [12] נשאל אודות עלמה אחת בת י"ח שנים שסובלת ממחלת נפילה וכל
הרופאים נתייאשו מלבקש לה רפואה, אך הרופאים הכומרים בארץ ישמעאל אומרים אפשר
ימצאו לה רפואה בסמים חריפים או שתמות (ע"י הרפואות), אמנם בתנאי שגם תאכל
עמהם דברים האסורים, ושום ישראל ממשפחה לא יבא אצלה כל ימי משך היותה שם, אם מותר
לעשות כן. והשיב הגם לענין להאכילה דבר אסור יש לסמוך אמהרש"ל בשם ר"י
שהובא בט"ז לעיל סוף סי' פד, דנכפה הוי סכנת נפש, ואף דמשו"ת הרא"ש
כלל מב לא משמע כן, מ"מ בפ"נ הולכים להקל, אך מ"מ פשוט בנ"ד
דאסור למוסרה לבתי הישמעאלים הנ"ל, חדא אפילו רופאים ישראלים כה"ג מי
התיר להכניס עצמם בספק נפש להמית או להחיות, ומכ"ש דהרי לדעת הרא"ש אין
כאן סכנת נפשות, ונהי דלעבור איסור דאורייתא הולכים להקל, אך לענין למוסרה למיתה,
אמרינן שמא אין בו סכנת נפשות, ומכ"ש ברופא ההוא שנחשד על ש"ד לולא שהוא
רופא מומחה דלא מרע אומנתו, והכא הרי לא מרע אומנתו כשימיתנה, כי יאמר מעיקרא
אדעתא דמיתה נחית. ועוד מאחר שהם מקפידים שלא תאכל משלה בשר כשר וכוונתם בזה
להעביר על דת וכו', ומכ"ש הכא שהעבירה אינה ענין לרפואה כי רפואתה בסמים ולא
באכילה זו וכו', נראה דאין שום סברא להתיר.
(ב)
אבל אם הוא ודאי מת. כותב הגליון מהרש"א : ומכאן דנתי על מה שנשאלתי
בחולה שהרופא אמר ליתן לו להקיא ואמר שאם לא יועילו הסמים ימות מיד ואם יועילו
יתרפא, ואולם אם לא יתן לו להקיא ודאי ימות אחר זמן מה, עכ"ל.
ולעצם
הדבר דבמקום סכנת נפשות ודאית (ולא בספק סכנה כפי שהובא לעיל בשו"ת
חת"ס) לא חיישינן לחיי שעה כל שיש סיכוי, אפילו קטן, לחיי עולם, אנו לומדים
ממעשה דגחזי ובניו [13], וגחזי אדם גבור בתורה היה [14]: אם
אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו, ועתה לכו ונפלה אל מחנה
ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו. ודורשת הגמ' [15] : א"ר יוחנן
ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם (רש"י: חולי שאם לא ירפאנו רופא, ספק יחיה ספק
ימות, אין מתרפאין מהן דעכו"ם ודאי קטיל ליה, ומוטב שיניח אולי יחיה), ודאי
מת מתרפאין מהם (רש"י: היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל
לרפאותו, מתרפאין מהן דעכו"ם מאי עביד ליה הא בלאו הכי מיית, ושמא ירפאנו
העכו"ם). ודאי מת מתרפאין מהן, האיכא חיי שעה, לחיי עשה לא חיישינן. ומנא
תימרא דלחיי שעה לא חיישינן, דכתיב אם אמרנו נבוא העיר וגו'.
וכן
נשאל השבות יעקב [16] מרופא מומחה על חולה אחד שחלה את חליו שקרוב למות
בו וכל הרופאים אומדין שודאי ימות תוך יום או יומיים, אך שאומדין שיש עוד רפואה
אחת שאפשר שיתרפא מחליו וגם אפשר להיפך, שאם יקח רפואה זו אם לא תצליח ח"ו
ימות מיד תוך שעה או שעתיים, אי מותר לעשות רפואה זו או חיישינן לחיי שעה, ושב ואל
תעשה עדיף. והוא משיב: שאם אפשר שע"י רפואה זו שנותן לו יתרפא לגמרי מחליו,
ודאי לא חיישינן לחיי שעה וכו', ומ"מ אין לעשות הרופא כפשוטו כן רק צריך
להיות מתון מאוד בדבר לפקח עם רופאים מומחים שבעיר ע"פ רוב דיעות, דהיינו
רובא דמינכר שהוא כפל, לפי שיש לחוש לקלי דעת, ע"כ יעשה ע"פ רוב דיעות
הרופאים והסכמת החכם שבעיר, עכ"ל.
וכן
ראיתי באחיעזר [17] שנשאל בחולה והרופאים המומחים אומרים כי בלא ניתוח לא
יחיה יותר מששה חודשים וע"י ניתוח אפשר שיחיה, אך הניתוח מסוכן מאוד וקרוב
יותר שימות מהרה. והוא כותב: לכאורה נראה מע"ז כ"ז דודאי מת מתרפאין
דלחיי שעה לא חיישינן היכא דאפשר שיתרפא אף באופן רחוק כל שנתיאשו מרפואתו וכו',
אין נפקא מינא בין רופא ישראל ונכרי וכו', ובאופן שימות בודאי בלי הניתוח לא
חיישינן לחיי שעה וכו'. וע"ש מה שהעלה בספר משנת חכמים שצריך רשות בית דין
בכל פעם ובודאי שראוי להתבונן בזה ולסמוך על דעת הרופאים היותר מומחים וכו',
עכ"ל. וכן פסק הבנין ציון [18] וכן פסקו הבית מאיר [19],
הדעת תורה [20], היד הלוי [21], הגרא"י אונטרמן ז"ל [22]
והציץ אליעזר [23].
וכן
מביא הדרכ"ת [24] בשם חידושי הרשב"ץ על כתובות ח ע"א
שנשאל בתינוק בן שנה שיש לו שבר, ולפעמים כשהוא בוכה יוצאין המעיים, ומגיע עד שערי
מות, והרופאים כולם אומרים בשפה אחת שאין תרופה למכתו פרט לניתוח, אך הוא בסכנה
גדולה שאולי ימות ע"י הניתוח. והרי התינוק נמצא בכל יום בסכנת מות אם יוצאים
הבני מעיים ולא יוכלו להחזירן. וכתב שכבר נתפשטה ההוראה בענין זה להתיר וכו'
ע"ש. ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר [25].
ומה
נקרא חיי שעה ומה נקרא חיי עולם, עיין בדרכ"ת [26] שמביא בשם
הג"ר שלמה קלוגר בהגהות חכמת שלמה, שעמד על המחקר בזה כי לא נתפרש כמה הוא
השיעור של חיי שעה. ואין לומר דאם סופו למות תוך שנה או שנתיים נמי יהא נחשב חיי
שעה, דא"כ איך משכחת לה חיי עולם הרי סוף כל אדם למות ומה לי שנה אחת או שתים
או מאה, סוף סוף לעולם לא יחיה, וא"כ יהיה נחשב הכל חיי שעה. ודוחק לומר
דדוקא אם ימות מאותו חולי נחשב חיי שעה אבל אם ימות מחולי אחר לא נחשב חיי שעה,
דזה אינו, דמה לי מחולי זה או חולי אחר. וכתב: דמהא דקיי"ל דטריפה אינה חיה
י"ב חודש מוכח דכל שאינו יכול לחיות מחמת חולי זה י"ב חודש וסופו למות
מחולי זה בתוך י"ב חודש לא נחשב חייו רק חיי שעה, אבל אם עומד למות רק לאחר
י"ב חודש לא נחשב חיי שעה רק חיי עולם, עכ"ל.
ומה
יהיה הדין במקרים הנ"ל, אם החולה עצמו מתנגד לניתוח כזה שעלול לרפאותו, מכיון
שהוא חושש ומפחד מהחיי שעה שלו. מדברי הספר החיים [27] משמע שאין החולה
חייב להסכים לטיפול ולסכן את החיי שעה שלו. אך כותב הגרא"ל גרוסנס
שליט"א[28]: והנה יש להסתפק בהא דאמרינן בגמ' לחיי שעה לא חיישינן
הכוונה שמותר לו להתרפאות ולא הוי בכלל מאבד עצמו לדעת והרופא לא הוי בכלל רוצח,
אבל אם החולה אינו רוצה לסכן חיי שעה שלו משום ספק חיי עולם רשאי, או אפשר דמחוייב
הוא להציל את עצמו משום וחי בהם ואם לא יעשה הרפואה הרי הוא בכלל מאבד עצמו לדעת.
ולכאורה מלשון הגמ' "מתרפאים בהם" ולא אמר שמחוייבים להתרפאות בהם[29],
משמע קצת דליכא חיוב אלא שמותר להתרפאות ואם אינו רוצה אינו מחוייב. אמנם אפשר
לומר שזה דוקא ברופאים עכו"ם, אבל היכא דהוי ספק השקול ומכ"ש רוב, אפשר
שהוא מחויב להתרפאות והרופא מחויב לרפאותו וכו', ע"ש.
חולה
בן חמשים הסובל קשה מסכרת עם סיבוכים קשים כגון עיוורון ובעיות עם כלי הדם
וזיהומים, שכבר כרתו לו רגל עקב נמק (גנגרינה), ושוכב בבית החולים עם נמק ברגל
השניה הגורמת לו לכאבים גדולים. ביעוץ בין הרופאים הפנימיים והכירורגים גם יחד,
סוכם שהחולה ודאי ימות תוך ימים ספורים אם לא כורתים לו את הרגל השניה. אמנם עלול
הוא גם למות עקב הניתוח וכמובן אפילו אם הניתוח יצליח ויתארכו החיי שעה שלו, אין
זה טיפול במחלתו היסודית. החולה עצמו סירב לעבור הניתוח עקב פחד מעצם הניתוח,
הכאבים והסבל של הניתוח, ובעיקר, כי לא רצה לחיות כשהוא קיטע בשתי רגליו ועיוור,
שאלתי אז את הגרש"ז אויערבאך שליט"א את דעת התורה בנידון, והוא פסק שאין
לבצע ניתוח כזה נגד רצונו של החולה (או אפילו לנסות לשכנע אותו להסכים לניתוח),
כיון שמדובר כאן בניתוח גדול ומסוכן שרק יוסיף לסבלו של החולה בלי סיכוי כל שהוא
לחיי עולם.
וכ"כ
הגרש"ז אויערבאך שליט"א[30] וז"ל: רבים מתלבטים בשאלה זו,
יש סוברים דכשם שמחללים שבת עבור חיי שעה, כך חייבים להכריח את החולה על זה כי הוא
אינו בעלים על עצמו לוותר אף על רגע אחת, אך מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורים
גדולים או אפילו סבל נפשי חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם
נגד רצונו, אבל מותר להמנע מתרופות הגורמות סבל לחולה אם החולה דורש את זה. אולם
אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו, רצוי מאוד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה
בעוה"ז מכל חיי העולם הבא, וכדמצינו במס' סוטה כ ע"א שזה
"זכות" לסבול ז' שנים מאשר למות מיד, עכ"ל. ועיין להלן סי' שלט
ס"ק ד.
1. השתלת לב מלאכותי. במצב היום שהדבר הוא
אך ורק בגדר הנסיוני, מסתבר שיהיה אסור לחולה להסכים לניתוח כזה ולרופא לבצע זאת.
אך במרוצת הימים אי"ה, והידע הרפואי יתקדם עד שיהיו סיכויים טובים וברורים
להצלחת הניתוח ולהארכת ימי החולה, יתכן שאז יהיה מותר לחולה שימיו ספורים, וככל
ניתוח לב פתוח והסכים אתי בענין זה הגאון רש"ז אויערבאך שליט"א. ואמנם
ראיתי שדנו בזה לאיסור משום רציחת החולה בעצם הוצאת לבו מגופו[31] אך צריך עיון, הלא בכל ניתוח לב פתוח היום,
אמנם אין מוציאים את הלב מגופו של החולה, אך משקיטין אותו לחלוטין על יד תרופות
וכל תפקידו של הזרמת דם לכל חלקי הגוף נעשה ע"י מכונה (לב מלאכותי) העומד
מחוץ לחולה ובו הוא קשור, ולא שמעתי על מי שמפקפק בניתוח לב פתוח משום רציחת החולה
[32]. בנוסף לכך, הלא כותב מרן [33]: ניטל הלב בין ביד בין מחמת
חולי טריפה, ע"כ, ולפי הרמב"ם [34] שכותב לגבי טריפה: ויאמרו
הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות וכו', וכן לפי החזו"א [35]
שכותב: דבזמן הזה הרבה טריפות אפשר לרפאותם וכן החוש מעיד, ע"כ, רואים שאם
היא חי אח"כ הוברר הדבר שחי היה כל הזמן ולא היה לו דין מת מעולם, ובמיוחד
כאן שתפקוד הלב, דהיינו הזרמת דם לכל חלקי הגוף, נעשה ע"י מכונה. וב"ה
שמצאתי כן בשו"ת לב אריה [36] והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א[36*].
2. חולה שאין בו סכנה. שסובל ממחלתו, האם
מותר לטפל בו ע"י ניתוח וכדומה כשבעצם הטיפול מכניסים אותו לסכנה. כותב
השערים מצויינים בהלכה [37] . והא דנוהגין לעשות ניתוח אפילו כשאינו
פיקוח נפש, יש ,לומר כיון דיש לו עכ"פ צער, מותר לו לעשות כדי להנצל מצערו,
וכעין שכתבו התוס' נזיר נט ע"א ד"ה והא, ועוד דאפילו אין לו צער,
מ"מ כיון דהניתוח הוא לצורך הבראה מותר לו לעשות, וכמו שהיו עושין ההקזה
כמש"כ הגמ' שבת קכט ע"א וכו', עכ"ל. וכן עיין בתוס' [38]
וברמב"ן [39]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: יתכן דכל
שנעשה כדבר קל בעיני הבריות הו"ל כמו שמובא "והאידנא שומר פתאים
ד'", עכ"ל.
אך
עיין במור וקציעה [40] שכותב: אבל יש שבוחרין בספק נפשות כדי להציל עצמם
מיסורין קשין כאותן שמוסרין עצמן לחתוך מפני אבן שבכיסם ובגיד וחצץ הכליות הכואב
אותן מאד בצער קשה כמות ר"ל. ולאלה מניחין אותן לעשות כחפצן בלי מוחה מחמת
שכמה פעמים נושעים ונרפאים, מ"מ העלולים יש להם לחוש לעצמם וכל שאין סכנה
בכאב לא שפיר עבדי. אפילו בחול לא הותר להכניס אדם עצמו בספק סכנת נפשות אע"פ
שהרבה עשו כן ונצולו, גם רבים קרבו מיתתן ע"י החיתוך, לפיכך לא הותר לגמרי
אפילו בחול, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לכאורה משמע
כהמו"ק מזה שהתוס' בב"ק פה ע"א לא תירצו דאיצטריך קרא להכי,
עכ"ל.
מאידך
אנו רואים שאע"פ שאדם גוסס אין מזיזין אותו ממקומו כי ע"י כן מקרב את
מיתתו, בכל זאת אם יש דליקה אין מניחים אותו ומוציאים אותו[41], וכנראה שמכיון
שכל כוונתו הוא להצלה, וודאי שיהיה צער גדול לגוסם אם משאירים אותו במקום שיש
דליקה, אז אפילו שבעצם המעשה יש גם קירוב מיתה, מותר במקום צער כי כוונתו הוא
להצלה. ועיין גם בחזו"א [42] שדן אם מותר לעשות פעולת הצלה
אע"פ שעם זה יגרום גם למעשה הריגה.
ולמעשה
איך מותר אפילו ליתן תרופה לחולה כי אין לך כמעט תרופה שאין לה גם סיכון מתופעות
לואי עד לסכנת נפשות. אך כותב הרמב"ן בתורת האדם [43] בענין רפואת
אדם ע"י בנו: אבל למיתה לא חיישינן לא בבן ולא באחר משום דע"כ הצריכו
הכתוב לרפאות, ואין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה, עכ"ל.
ורואים אנו שכשנתנה התורה רשות לרפאות, לקהח החכמה העליונה בחשבון שאין לך רפואה
ללא סכנה ובכל זאת ניתנה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא. ולכן נראה שבהסכמתו של
החולה, מותר לטפל כשיש קצת סכנה בדבר, אם ע"י כן מרפאים אותו מיסוריו. וכן עיין
בשו"ת ציץ אליעזר [44].
3. ניתוח פלסטי. קיימת מחלוקת הפוסקים
אם ניתוח כזה מותר, למטרת יופי לצורך שידוך או למען שלום בית: יש מתירים[45]
ויש אוסרים[46] וכותב הרב יעקובוביץ שליט"א (ראה הערה 45): שאפילו
אם אין להתיר ניתוח כזה ובפרט לגברים, יש מקום להתיר אם הקלקול נגרם ע"י אסון
או חולי, או כשהוא עלול לגרום לדכאון נפשי רציני, אם בלעדיו אי אפשר לו למצוא
עבודה הגונה, ויש בזה ממש משום כדי חייו ופרנסת בני ביתו, עכ"ל. ועיין גם
בתוס' [47] שאפילו מי שמתבייש
ללכת בין בני אדם, אין לך צער גדול מזה.
4. למעט בחבלה ובסיכון. האם מותר לאדם לטפל
בזולת בדבר שגורם לנזק וחבלה וכש"כ לספק סכנה בזמן שנמצא מישהוא אחר שיכול
לעשות אותו הטיפול עם פחות נזק וסיכון. עיין בשו"ת ציץ אליעזר [48]
שכותב: ברור ללא כל צל של ספק שאסור לו לרופא מתמחה לבצע ניתוח תחת הרדמה כללית
בהיות וגורם על כך להמשכת הרדמה הכללית אשר סכנה כרוכה בה, ואם בגרמת זה שהיתה
יותר ממושכת באמת קורה לחולה כתוצאה מזה מיתה או נזק גופני חמור, אזי מן הדין דמו
מידו של המתלמד-המנתח ידרש הן בידי שמים וגם לרבות בידי אדם וכו', עכ"ל. וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: במקומות דלא שכיחי נכרים, ואם יהודים לא יתמחו
מנין יהיו רופאים, לכן אם החולה לא דורש רק מומחה, תלינן דמסתמא לא קפיד,
עכ"ל. ועוד כותב הציץ אליעזר [49] לגבי לקיחת דם ע"י סטודנט
לרפואה שבגלל חוסר הנסיון גורם לחבלה וז"ל: וא"כ ברור הדבר דאין היתר
חבלה על גופו של זה כדי שהמתלמד ילמד את המלאכה הזאת, פרט אם אין אז אחר יותר טוב
ממנו וביצוע ההזרקה נחוצה כנ"ל, דאזי יש מקום להתיר ולחשוב לכל מה שעושה
המתמחה בקשר לביצוע התפקיד הרפואי כעושה לצורך רפאוה, מכיון שלא נמצא אז על אתר
יותר מומחה ממנו שיבצע זאת, וכלול בזה גם כשהיותר מומחה עסוק באותה שעה במקרים
יותר דחופים דאזי מעלים עליו כלא נמצא. ויתכן דיש מקום להתיר בהיכא שיש מתחילה ספק
מבוסס אם אמנם יגרום המתמחה לחבלה. ומטעם דאזי הו"ל זה דבר שאין מתכוין במקום
שלא הוי פסיק רישא. אכן אפילו בכה"ג נטילת רשות מהחולה על כך זאת בודאי צריך,
עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ההיתר של אינו מתכוין הוא
רק במה שנוגע לשמים, ולא בחובל ומזיק, כמו שאסור לזרוק אבן לרה"ר אע"ג
שאינו מתכוין להזיק וגם ליכא פס"ר, ואפשר שגם לענין חובל באביו טעמא דחששו
בגמ' סנהדרין ל"דלמא חביל" הוא משום דחשיב קצת כבין אדם לחברו ואסור
אע"ג שכונתו רק לרפואה וגם ליכא פסיק רישא, עכ"ל. עוד כתב לי הגאון
שליט"א: כיון שכך נהוג בכל בתי חולים, מעיקרא נכנסים אדעתא דהכי ואין צורך
בנטילת רשות, עכ"ל. ובאמת המציאות היא שהרופאים במחלקה עסוקים בעבודתם בבוקר,
בבדיקה וטיפול בחולים, שלא ניתן להעשות ע"י הסטודנטים, וממילא קשה לרופא גם
להתפנות ללקיחת דמים, ובעזרת הסטודנטים שלוקחים את הדמים הוא מתפנה לעבודות יותר
חשובות שרק הוא יכול לעשותם,
ולכאורה
היה אפשר לשאול ממה שכותב השו"ע לגבי מילה [50] . אדם שלא מל מעולם
לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת, ואם כבר מל פעם אחת מותר ואפילו אם הוא
אביו. ומשמע מכאן שביום חול מותר לו למול על אף שנמצא מוהל מומחה שעומד על ידו וכן
בפעם השניה מותר לו גם למול בשבת. אך כתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [51]:
הרי שמדובר לא על וודאות שיקלקל אלא המדובר הוא על ספק שמא יקלקל וכו'. ועוד,
דבנידוננו בהיות ואין חשש סכנה, כתבתי דבחול יש להתיר למתמחה לבצע ע"י קבלת
רשות וכו', ואם בההיא דמילה, מכיון שהחשש הוא גם חשש של סכנה מצינו
בזה להגאון חיד"א, שו"ת חיים שאל ח"א סי' נח ו-נט, שהעלה להלכה
בפשיטות דגם בחול אין למתמחה שלא מל עדיין לעולם למול בפעם ראשונה בלי שמוהל מומחה
יעמוד על גביו וכו' ואפילו שיצטרכו לדחות המילה בזמנה, ואפילו אם נתרצה האב וכו'.
שנית מצות המילה ניתנה על כגון אנפא דא של כניסה אפילו לחששא דמיעוטא לסיכון
כדמצינו בגיטין נז ע"ב שדרשו חז"ל מקרא שכתוב כי עליך הורגנו כל היום
דזו מילה שניתנה בשמיני וכדמפרש רש"י ז"ל: זו מילה, הורגנו כל היום
דזימנין דמיית וכו' [52]. וממשיך הציץ אליעזר: ועוד יעוין בשו"ת
שבות יעקב ח"ג סי' כה ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קנא. ועוד,
יעוין בשו"ת חכם צבי סי' סט, שמסביר טעמו של דבר מה דבמילה מספיק במל פעם אחד
בלבד ולא אמרינן שעדיין לא מיקרי אומן, מפני דבהיות דאיכא למיחש לקלקול גדול וסכנת
נפשות אי לאו דברי ליה לא הוה עביד וכו'. ולכן צריכים עכ"פ שכמה וכמה פעמים
יעמוד מומחה על גבי הסטודנט וידריכהו איך לבצע זאת בלי שיגרום חבלה יתירה,
עכ"ל של הציץ אליעזר.
(ג)
אפיקורוס. כותב הדרכ"ת [53]: עיין בבאר היטב [54] שכתב
פי' מין (אצלנו כתוב עכו"ם), דע דתיבת מין שנזכר בזה כמה פעמים בש"ס
ופוסקים הוא ר"ת "מתלמידי יש"ו נוצרי", ועיין בספרי דיני דחיי
(מהכנה"ג) שכתב דסתם מין דרכו לרפאות בשם רבו יש"ו, וכמו שאנו רואים
המינים שבזמנינו שבכל עת ורגע כל דבורם הוא מאמונת הנוצרי וכו', ואסור להנות מהם
שום הנאה בעולם וכו', עכ"ל. ולכן נ"ל שיהיה אסור להתרפאות בבתי חולים של
נזירות, כשידוע שהם אדוקים מאד, ויחד עם הטיפול המסור, מערבבות גם את דתם ואת
תפלתם ליש"ו, ואולי אפילו מנסות להשפיע על החולה השוכב להודות, בישירות או בעקיפין,
לאמונתם, ולכן יהיה אסור גם בחולה שיש בו סכנה. והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א.
סעיף ב עובד
כוכבים שבא לרפאות את ישראל, ואמר ליה קח (ד) ממים אלו או מאילן פלוני שהם
של עבודת כוכבים, אסור. אבל אם אמר ליה קח ממים אלו או מאילן זה, ולא הזכיר לו שם
עבודת כוכבים, אע"פ שאין מאותן מים ואותו אילן מצויים אלא של אלילים, מותר
כיון שלא תלה הרפואה במה שהן אלילים, ויש אוסרים גם בזה, אפילו באומר לו
הבא עלים סתם, והביא לו מעצי אשרה.
נשמת אברהם
(ד) ממים אלו. קיימים
מרחצאות ומעיינות בחו"ל שמסופר עליהם שמרפאים חולים דרך נם ובהשפעת אמונה של
תפלות. למרחצאות עצמן אין דין של ע"ז [55], דכיון דמחוברין הן
לקרקע, אינן נאסרין [56]. ואע"פ שהנכרי טוען שהע"ז שלו הוא
שמרפא, ונותן שבח והודאה על כך, א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין
בזה איסור אם היהודי משתמש בהן מסיבת ריכוז המיניראלים וכו' שבהן, אך אם הוא חושב
שיבוא לו מרפא בגלל השפעת האליל, ודאי אסור.
סעיף ג בשאר
איסורים מתרפאים (ה) במקום סכנה, אפי' דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך
הנאתן אסור, שלא כדרך הנאתן מותר, חוץ
מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה. הגה ועיין
לעיל סימן קכ"ג. י"א דכל (ו)
איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו (ז) חולה שאין בו סכנה. ואפי' יין נסך, בזמן הזה, מותר להתרפאות בו
ולעשות ממנו מרחץ אע"פ שהוא כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, הואיל
ואין בו סכנה. וכל שכן דמותר לזלף יין על גבי אש, דאפי' לבריא מותר, דריחא לאו
מילתא היא. מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה, אפילו חולה שאין בו
סכנה, חוץ מבעצי עבודת כוכבים. וכל חולה
שמאכילין לו איסור צריכים שתהא (ח)
הרפואה ידועה או על פי מומחה. ואין
מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ (ט) שצריך לשהות קצת קודם
שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר.
נשמת אברהם
(ה) במקום סכנה. עיין
בשו"ת שבות יעקב [57] לגבי להאכיל חולה מסוכן חמץ בפסח, וראה
בדברינו בנשמת אברהם ח"א סי' תנ ס"ק א.
(ו) איסורי הנאה מדרבנן.
כותב הש"ך [58]. ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, וכ"כ הרב בסמוך.
והיינו דוקא כדרך אכילתן, אבל שלא כדרך אכילתן, כתבו המרדכי ואגודה ר"פ כל
שעה בשם ראבי"ה דמותר, עכ"ל הש"ך.
חולה שאין בו סכנה ואיסורי דרבנן. כותב הכתב סופר [59]
להשוות האוכל ביוהכ"פ ליתר איסורי תורה, ומסכם: שהאוכל שלא כדרך הנאתו, כגון
בשר חי של בהמה או עירבו בדבר מר שאין הגרון נהנה ממנו ליכא איסור דאורייתא, ולכן
חולה שאבו"ס אם צריך מאכלים שאינם ראויים או לאכול שלא כדרך הנאתו כדי להביא
תרופה למכתו שאין בה סכנה מותר, וכן הדין בכל איסורי תורה, ואין חילוק בין איסורי
אכילה לאיסורי הנאה. וכשאין אכילה זו לרפואה אלא להציל נפשו בל יחלש ביותר ואין
בחולשה זו סכנה, יש לצדד להחמיר לאכול דברים שאינם ראויים או שלא כדרך הנאתן משום
דאחשביה לאכילה, וכיון דמידי דרבנן הוא, המיקל לא הפסיד, עכ"ל. אך השאגת אריה
[60] כותב: שגם אוכלין שאינן ראויין לאכילה וכן משקין שאינן ראויין
לשתיה, אע"פ שפטור עליהן ביוהכ"פ איסורא מיהא איכא, ואפילו לרפואה בחולה
שאבו"ס אסור, וה"ה כל איסורי תורה, עכ"ד.
ויש
חילוק בין אכילת האיסור שאסור ובין להתרפאות ממנו ללא אכילה שמותר, וכפי שהובא
בש"ך [61] וכותב הרמב"ן [62]: איסור דרבנן איסור הוא,
דכיון שהוא חולה שאבו"ס לא נתיר לו איסור דרבנן, שלא כל השבותים שוין, בין
ביו"ט בין בשבת בין בחול, דהרבה שבותים התירו בשבת וביו"ט משום מצוה
בעלמא, וכותב בערכאות של גוים משום ישוב ארץ ישראל וכיוצא בזה, ופעמים שמעמידים
דבריהם במקום כרת. ועל כרחך אין אנו למדים להתיר שבות משבות, אלא במקום שאמרו
להתיר מתירין ובמקום שלא אמרו אין מתירין. ועוד, שהתירו בשבת לעשות כל צורכי חולה ע"י נכרי
אע"פ שאמירה לנכרי שבות, ואפילו הכי לא מסתברא שנתיר לו סתם יינם ושמנו של
גיד וגבינה ושאר איסורים דרבנן, עכ"ל. ועיין גם במ"ב [63].
וכ"כ
הרשב"א [64] : לא מצאתי היתר לאכילה ולשתיה אפילו באיסורין דרבנן
בחולה שאין בו סכנה אלא בבישולי עכו"ם בלבד (בשבת, שאסור ע"י יהודי -
וראה לקמן לגבי יום חול) וכו', אבל להאכילו שמנו של גיד ולהשקותו סתם יינם מן
הדברים האסורים מדבריהם באכילה או בשתיה לא שמענו. והטענה בהיתר בישולי עכו"ם
מה שאין כן בשאר האיסורים, נ"ל משום שהוא איסור קל והתירו בשבת שאי אפשר
ע"י ישראל וכו', לפי שעיקר החשש אינו מצוי דהיינו חתנות, דאינו תלוי בעצמו לבד
אלא בדעת מסכמת עמו. אבל בשאר איסורים שגזירתן קרובה דתלויין בעצמן, שלא נתיר סתם
יינם מפני שיש בו משום ודאי יינם, וכן כל כיוצא בו, עכ"ל.
וכ"כ
הריב"ש [65] שלאכול ולשתות איסור דרבנן אסור, דסתם יינם של נכרים
אסור להתרפאות מהם. וכ"כ הר"ן [66]. וראה שוב ברשב"א [67]
שכותב לגבי בישולי עכו"ם : חלילה וחס שלא הותר אפילו להולה עצמו אלא בעת
הצורך בלבד דהיינו בשבת, הא למוצאי שבת חוזר לאיסור וכ"ש לבריא, ודומה לנבלה,
לחולה שיש בו סכנה, דמותרת לו בשבת ואם הבריא אסור, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא
תיקון. וכ"כ הנשמת אדם [68] שאפילו דבר שאינו אסור אלא משום גזרה,
אסור לחולה שאין בו סכנה.
אולם
הרדב"ז [69] מתיר (לאכול) כל איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, וכותב
שאין סברא לחלק בין איסורי שבת לשאר איסורין דרבנן שהרי בישולי עכו"ם מותר
לחולה שאין בו סכנה. ועיין בפמ"ג [70] שכותב: והוי יודע דחולה שאין
סכנה נמי מאכילין אותו איסור דרבנן הקל קל באופן דמותר באכילה (כמו באיסורי תורה -
ראה בנשמת אברהם או"ח סי' תריח ס"ק יג).
1. חמץ דרבנן. הלכה פסוקה שחמץ אפילו באלף לא בטיל [71].
אמנם דעת השאלתות [72] דחמץ בפסח שוה לשאר איסורין ובטל בששים. וכן ראיתי
בשו"ת ר"ת [73] שכותב: ועל מה שכתבת ששמעת מפי גדולים שהתרתי
חמץ בפסח בס', רב אחאי כמו כן התיר, ולדבריך ולדברי רב שאוסר אם נפל גרגיר חמץ
לבור הגדול או לחבית גדולה יאסר [74] ולאפרושי מאיסורא עשיתי ולהתכוין
לבשר טלה ועלה בידי בשר טלה, כי ראיות גדולות יש וכתבתים וכו', עכ"ל. ומצאנו
במ"ב [75] דהיכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל סמכינן אשאלתות. ומצאנו
בהשואל ומשיב [76] לגבי בליעה ופליטה בכלים שכותב: והנה קרה בשנת
תרי"ד איזה שאלה בבית החולים שלקחו מהקעסיל (דוד מים) ששמשו בו כל ימות השנה
חמץ ולקחו מהמים ונתנו לתוך יורות וקדירות בפסח, ואמרתי דבר חדש דמכיון דמשהו אינו
רק חשש דרבנן, א"כ לחולה שאין בו סכנה מותר איסור דרבנן, ועיין ביו"ד
סי' קנה, ואף דשם האימור דרבנן וכאן האיסור מן התורה (דהיינו מעיקרו), מ"מ
(איסור) משהו, דדעת השאלתות להתיר בפסח, וגם ר"ת ס"ל כן, א"כ בבית
החולים יש להקל, עכ"ל.
וחמץ
שעבר עליו הפסח, יש אוסרים באכילה גם לחולה שאין בו סכנה ורק מתירים בהנאה [77],
ויש מתירים גם באכילה [78], ועיין גם בשו"ת שאגת אריה [79].
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: מסופקני מהו הגדר של חולה לענין נדון זה (דהיינו אכילת איסור דרבנן),
שהרי לענין רפואה בשבת לא נחשב חולה רק זה שנפל למשכב או מצטער מאד וא"כ אפשר
שאותה ההגדרה הוא גם בנד"ד. אך גם אפשר דשאני התם שעיקר האיסור של רפואה בשבת
גזרו חכמים לאנשים שהם קצת חולים ולא לבריאים ולכן לא התירו אלא לחולה ממש,
משא"כ בנד"ד אשר המל"מ סובר דדעת התוס' שלא כדרך הנאה שרי אפילו
לבריאים, וא"כ אף דאנן לא נקטינן הכי מ"מ אפשר דשפיר מותר אפילו למי
שסובל מנידודי שינה או חש בראשו, ואע"ג שזה רק חולי קצת אפשר דג"כ שרי,
עכ"ל.
2. סתם יינם. עיין לעיל סי' קכג ס"ק א.
3. אוכל שאינו ראוי לאכילה או שהשתנתה צורתו. עיין לעיל סי' פד
ס"ק ב.
4. פחות מכשיעור. האלף לך שלמה [80]
דן על אכילת פחות מכשיעור לחולה שאין בו סכנה, וכותב דעדיף לאכול אפילו איסורי
תורה פחות מכשיעור מלאכול איסור דרבנן כשיעור, והובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר
[81]. וראה גם בדרכ"ת [82]. אך בשו"ת יביע אומר [83]
חולק עליו, וראיתו מהרב המגיד [84] שכותב: חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור
מן התורה ור"ל אמר מותר מן התורה, וקי"ל כר' יוחנן. וכתב רבינו, מכין
אותו מכת מרדות וק"ו הוא מדין איסורין של דבריהם, עכ"ל של המגיד משנה.
וכן ראיתו ממה שכתב המשנה למלך [85]: שהרי חצי שיעור דומה להנאת האיסורין
וכמ"ש ה"ה ז"ל, ולא מצינו בשום מקום שיתירו חצי שיעור לחולה
שאבו"ס ואדרבא בחולה של מכנה אמרינן שיתנו לו פחות מכשיעור וכו'. ומיהו היה
אפשר לחלק ולומר דהחמירו בחצי שיעור אף שאין בו לאו משום דחזי לאצטרופי וכו', ולפי
זה סברת רבינו ז"ל היא נגד סברת הראשונים ז"ל שכולם הסכימו שלא התירו
בחולה שאבו"ס כי אם איסור דרבנן, אבל איסור תורה לא אף שאין בו לאו.
ומדברי מרן ז"ל בפרקין נראה דס"ל דגם לרבינו לא התירו כי אם משום
דאיסורו מדרבנן, עכ"ל של המשנה למלך. ואמנם החינוך כותב [86]: שמי
שהוא חולה אע"פ שאבו"ס גמורה, אם יהיה חלש, ראוי להאכילו ולהשקותו מעט
מכשיעור וכו'. אך כותב המנחת חינוך שם : שנראה מדברי החינוך דיש חילוק בין כשיעור
דאין מאכילין אלא במקום סכנה, ופחות מכשיעור שמאכילין אף במקום שאין סכנה, ובאמת
לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דודאי אין איסור תורה הותר באין סכנה. ואף איסור
דרבנן בדרך אכילה, דעת הראשונים דאסור לחולה שאבו"ס וכו', אבל במקום שאין
סכנה כמו שאסור לאכול שיעור כך אסור לאכול חצי שיעור, דחצי שיעור מן התורה וזה
פשוט, עכ"ל. וכותב השו"ת יביע אומר שם לתרץ שמה שכתב החינוך "אין
בו סכנה גמורה", משמע שיש קצת סכנה בדבר.
5. איסור מלאכה דרבנן. צריכים אנו להבדיל בין איסורי דרבנן בידים (דהיינו
שהוא עצמו עושה את האיסור) ובין שלא בידים (דהיינו אמירה לנכרי) ואפילו באיסורי
תורה. וכותב הח"א [87] דכל שמותר לעשות איסור דרבנן על ידי יהודי
מותר לו אף אם יש נכרי במקום. ועיין בתהלה לדוד [88] שמשמע שהוא נוטה
לומר שאמירה לנכרי במלאכה דאורייתא חמורה יותר ממלאכה דאורייתא הנעשית ע"י
יהודי בשינוי [89]. (ובעצם הדין אם מותר ליהודי לעשות מלאכה דאורייתא
כלאחר יד לצורך חולה שאבו"ס קיימת מחלוקת הפוסקים, יש אוסרים [90]
ויש מתירים [91]).
כותב
הרש"ל בים של שלמה [92]: אמנם אסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית
העין, מ"מ נראה דאם לרפואה שרי אפילו אין בו סכנה כלל, מאחר דאין בו איסור
כלל אלא משום מראית העין, עכ"ל. ומשמע שבכה"ג אפילו לאכול מותר. וכל זה
באיסור שיש בו משום מראית העין, אבל בדבר שאסור מדרבנן, אסור לחולה שאבו"ס.
ועל אף שהט"ז [93] כותב בשם הרש"ל שבמקום צורך לרפואה אף
שאבו"ס בדבר, יש להתיר בישול בחלב במה שאין האיסור אכילה אלא מדרבנן,
וכ"ש חלב טמאה או בשר טמא, עכ"ל, ודאי שכוונתו כאן הוא להניח על המכה,
וכפי שכתבנו לעיל שיש נ"מ בין אכילת האיסור ובין להתרפאות ממנו ללא אכילה [94].
וכן פוסק הרמ"א כאן [95], וכ"כ הש"ך [96].
6. בישול עכו"ם. בישול עכו"ם בשבת - מותר לומר לנכרי
לבשל בשבת
עבור חולה
שאבו"ס [97],
ועיין בנשמת אברהם [98] וכותב הפמ"ג [99] . והוי קשיא לי
איך שרי לחולה שאין סכנה לבשל בשבת ע"י עכו"ם, והא בישולי עכו"ם
אסור מדרבנן, ובסי' קנה כתב הרב בהגה דחולה שאין סכנה אסור לאכול איסור דרבנן כי
אם שלא כדרך אכילה כתב הש"ך אות יד דשרי, וצ"ל כל שאין איסורו מחמת עצמו
רשאי החולה שאין סכנה לאכול ממנו. אלא דקשה א"כ סתם יינם דאסור שם כי אם
לרחוץ וכו'. שוב ראיתי שאין קושיא, שהב"י כאן הביא בשם הר"ן דבשבת לא
רצו להחמיר בבישול עכו"ם יותר ממעשה שבת, גם י"ל דאיכא היכרא דמה"ט
מתיר אף לבריא כמ"ש ביו"ד קיג כמ"ש הב"י כאן בשם הר"ן
בשם הרא"ה, עכ"ל.
בישול
עכו"ם בחול. לחולה שאבו"ס אף באי אפשר ע"י ישראל אסור,
ועי' מ"ש בט"ז יו"ד סי' קיג אות ו מזה [100]. ועיין לעיל
סי' קיג סע' טז ברמ"א ובט"ז ונקוה"כ, וכן במ"ב [101].
7. איסור מצד אחר. לא רק כשהאיסור מצד עצמו אלא גם כשהדבר הוא של היתר
והזמן גורם לאיסור, כגון איסור מוקצה, נחלקו הפוסקים אם מותר או אסור לחולה
שאבו"ס לאוכלו. ועיין בשו"ת רעק"א [102] מובא גם
בפ"ת [103] שנסתפק בחולה שאבו"ס והוצרך בשבת לרפואה אכילת
פירות, ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת, אם מותר להאכילו. וכותב הפ"ת בשמו שיש
להסתפק, די"ל דאכילת פירות הנושרים וכדומה הוי בכלל שאר איסורים ואסור (כפי
שפסק הרמ"א כאן), או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי
בכלל חילול שבת, הוי רק כמו שאר מלאכת שבת דדבריהן דשרי לחולה שאבו"ס. ושוב
הוכיח מדברי התוס' בשבת צה ע"א ד"ה והרודה, להתיר כמו כל שבות מלאכה,
עכ"ל של הפ"ת. אך בשו"ת לחם שמלה [104] כתב דמלשון
הגרעק"א משמע לאיסור. וכ"כ הח"א [105] דאיסור מוקצה אסור
לחולה שאבו"ס, וכ"כ הקצות השולחן [106]. וראה בשערים המצויינים
בהלכה [107] שמביא מחלוקת האחרונים במסקנת הרעק"א. וכתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ומ"מ המבשל בשבת לחולה שיבו"ס, אסור
לחולה שאבו"ס משום גזירה דשמא ירבה, אע"ג דרק יומא קגרים כדאיתא
בשו"ע סי' שיח סע' ב.
ולגבי
טלטול מוקצה, כותב רש"י [108] שטלטול מוקצה בידים בשביל חולה שאין
בו סכנה אסור ורק שלא בידים ממש מותר, וכן מובא במג"א [109]. אמנם
שם אין האבן לצורך החולה, אך אם לצורך חולה אז אפילו טלטול בידים מותר ואפילו
לחולה שאבו"ס, וכגון תרופות שמותר לטלטלם עבור חולה שאבו"ס שזקוק להם.
ועיין בכלכלת שבת [110] שכותב בשם המג"א סי' שכח ס"ק טו:
וכ"כ מותר לטלטל מוקצה משום חולה אפילו אין בו סכנה כשאי אפשר בענין אחר,
עכ"ל.
וז"ל
השש"כ [111] : מותר לו לחולה שאבו"ס לטלטל ולאכול דבר שהוא
מוקצה, אם אמנם אין להשיג של היתר, כגון תבשיל שנתבשל בשבת ע"י נכרי (סי' שכח
סע' ט ומ"ב ס"ק סג) וכו', או פירות שנשרו מן העץ בשבת (שו"ת
רעק"א סי' ה), ומותר אפילו לאחר, שאינו חולה, לטלטל כגון דא לצורכי החולה,
אלא שאין לטלטל יותר מן הנחוץ בשביל החולה. מותר לטלטל מנורה (גם חשמלית), כדי
לראות בעזרתה את הנחוץ לחולה, אבל אסור להדליקה בשבת (ובמנורת נפט יקפיד לטלטלה
לאט לאט, כדי לא לקרב את הנפט לפתילה או להרחיקו ממנה). אמנם בכל זה ישתדל לטלטל
את המוקצה דוקא ע"י שינוי, דהיינו שלא כרגיל בימות החול (מ"ב שם
ס"ק נח), עכ"ל של השש"כ.
8. סכנת אבר. כותב הפ"ת [112] : דמ"ש הרמ"א
אכן דלאכול ולשתות האיסור אסור, היינו באין בו סכנת אבר, אבל ביש סכנת אבר מותר
אפילו לאכול ולשתות, עכ"ל. וכ"כ הפמ"ג [113]: והוי יודע
שאני מסופק בחולה בסכנת אבר אחת, אם מותר לו לאכול איסור דרבנן, די"ל דקיל
מחולי כל הגוף באין סכנת אבר דאסור לאכול איסור דרבנן כבסי' קנה ביו"ד,
משא"כ סכנת אבר, ומסתברא דשרי לאכול איסור דרבנן ביש סכנת אבר, עכ"ל.
ועיין בנשמת אברהם או"ח סי' שכח ס"ק מה ו-מו.
ועיין
לעיל סי' פז ס"ק א, מה שכתבנו לגבי אכילת דברים אסורים שפוגמים בנפשו של
האוכל.
(ז)
חולה שאין בו סכנה. כותב הארחות חיים [114] וכן בדרכ"ת [115]
בשם החקר
הלכה [116],
דחולה שאבו"ס, אם הביא בעצמו עליו החולי שאכל מאכל כזה שידע בעת (אכילתו)
שיגיע לידי חולי, או הקיז דם וכיוצא, אסור לעשות בשבת בשבילו מלאכה אפילו דרבנן,
או להאכילו איסור דרבנן, אבל בחולה שיש בו סכנה, אף שהוא הביא את עצמו לידי סכנה,
מותר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : צ"ע מהמבואר בגמ' שבת ד
ע"א לענין רדית הפת, דאע"ג שאיסורו רק מדרבנן, מ"מ לאחרים אסור
לרדות, ואין אומרים להם חטא כדי שיזכה חברך, אע"ג דמיירי התם במזיד ומצילין
אותו בכך ממיתה, אך אפשר דהתם המיתה היא כדין מפני שהזיד בחילול שבת משא"כ
בהביא עצמו לידי סכנה, עכ"ל. וכותב השש"כ [117]: אמנם ודאי אם
עבר ועשה מעשה לפני שבת שכתוצאה ממנו יהיה צורך בחילול שבת, אף דעביד איסורא בזה,
אפ"ה מותר עתה לחלל דמ"מ נמצא עתה בפקוח נפש [118]. אמנם עיין
במ"ב [119] שכותב שעפ"ז סומכין עכשיו שמסכנים בעצמם קצת שלא
לחלל שבת כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא (בשיירא לפני שבת). וכ"כ
הר"ש קלוגר ז"ל בחכמת שלמה [120] דבמקום דבא לו על ידי פשיעה
לא נדחה מפני פקוח נפש. וכן עיין בקובץ הערות [121] שכותב: ולכאורה תימה
הא אסור להחמיר על עצמו בסכנה, וי"ל דהא דפקוח נפש דוחה איסורין אין הכוונה
דבשביל פקו"נ מותר לעבור עבירה אלא דבמקום פקו"נ נדחה האיסור ואין כאן
עבירה, אבל אי משכחת שבמקום פקו"נ יצטרך לעבור באופן שגם ע"י פקו"נ
לא יהא נדחה אסור לעבור, וכשמכניס עצמו לידי דחיית שבת האיסור מתלי תלי וקאי דאם
יחלל שבת אח"כ נמצא למפרע שעבר במה שהכניס עצמו לזה, והאיסור הזה אין עליו
דחיה ובכה"ג גם בפקוח נפש אסור וכו', עכ"ל. וכותב הגרש"ז אויערבאך
שליט"א [122]: ולענ"ד דבריו תמוהים, שהרי אם יסתכן וימות נמצא
שהיציאה בשיירא גרמה לו למות, וחושבני שאם אסור לצאת בשיירא מפני חשש חלול שבת
באונס כ"ש דאסור אם ע"י זה יסתכן וימות, ונמצא שאינו מרויח כלום בזה
שמחליף דחיית שבת מפני פקו"נ בעוון חמור של מתחייב בנפשו, ואף שגזירת
חז"ל לא לצאת בשיירא היתה משום שבת, מ"מ פשוט הוא דכ"ש דאסור אם
יסתכן ע"י זה וימות וכו', עכ"ל.
(ח)
הרפואה ידועה. עיין בט"ז [123] שכותב בשם רש"ל בתשובה [124]
על נכפה שהוא כמכה בחלל הגוף, דמותר להאכילו שרץ העוף אם הרפואה בדוקה ואם לאו
אסור. וכ"כ המג"א [125], והשו"ע הרב [126] וכן
מפורש בהגהות מיימוניות [127]. אולם עיין בפמ"ג [128]
שכותב: צ"ע דבספק נמי ספק פקו"נ להקל ועיין סי' תריח. וביו"ד
י"ל דמיירי בחולה שאין בו סכנה דאיסור דרבנן (שרץ העוף הנשרף) אין מתירין
בספק כה"ג, עכ"ל. וכן מקשה התוס' יוהכ"פ [129] על
רש"י שמשמע מדבריו שמכיון דאינה רפואה גמורה לפיכך אסרוה חכמים, ותימה למה לא
נאכיל אותו משום ספק והלא קי"ל ספק נפשות דוחה שבת החמורה כ"ש בשאר
איסורים. והעלה כן לדינא להתיר בכה"ג אפילו אם אין הרפואה ידועה, אך כתב דבזה
יש חילוק בין אם הרפואה היא בהסכמת הדעת או שהוא דרך סגולה וכו', עיי"ש.
ועיין
בדרכ"ת [130]
באריכות. ועיין בנשמת אברהם ח"א סי' שא ס"ק יד מה שכתבנו בענין רפואה
סגולית.
והתהלה
לדוד [131] דוחה את דברי הפמ"ג, כי באו"ה [132] חשיב
מהר"ם נכפה כחולי גדול וכמכה של חלל ובכל זאת כתב אם הרפואה ידועה מותר ואם
אין הרפואה ידועה אין בידי להתיר, ע"כ. וכן עיין לעיל בדברי הט"ז. ומתרץ
התהל"ד שרפואה ידועה היינו שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא צריך לאותה רפואה,
אבל במסופקים לא, ומ"ש הרמ"א והמג"א "או על פי מומחה"
היינו אף שהוא מסופק.
אולם
הדעת תורה כאן כותב לתרץ: שצ"ל דשם לא נאמרה הרפואה באכילת שרץ מפי רופא רק
מעכו"ם שלא היה רופא, ע"כ לא רצה מהר"ם להתיר על סמך דבריו רק אם
ידועה רפואה זו בלעדיו ודעת לנבון נקל שכל הרפואות שעושין במאכלות אסורות שיש
עליהם כרת או מיתה לחולה שיש בו סכנה וכו' ואף כשיש רק ספק סכנה וגם ספק ברפואה,
מ"מ מותר דגדול כח הצלת נפש מישראל, עכ"ד.
ועיין
בספר זר זהב על האו"ה [133] שמוכיח מהרמב"ם [134] דאף
שאין נותנים לו עתה רפואה שירפא מחליו לגמרי רק בכדי שיקל עליו חליו עתה, ג"כ
מותר.
(ט)
שצריך לשהות קצת. כותב הגר"א [135] : ואע"ג שהוא חולה שיש
בו סכנה, וה"ה בכל איסור, עכ"ל. וכן בחולה שאין בו סכנה דעושין רפואה
באיסור דדבריהם ואם ימתין ימצא דרך של היתר, צריך להמתין. וכן פסק גם הנשמת אדם [136].
[1] ס"ק ו
[2] דרכ"ת
ס"ק ג.
[3] כאן ובאו"ח
סי' תריח סע' א.
[4] ס"ק ג.
[5] כלל נט סע' ז.
[6] או"ח סי' שכח
ס"ק יג.
[7] שיורי ברכה
או"ח שם ס"ק א.
[8] ח"א סי' יב.
[9] ח"ב סי' עו.
[10] ע"ז פ"ב
ס"ק ו.
[11] או"ח סי' שכח
ס"ק מח ו-נז.
[12] שו"ת
או"ח סי' עו מובא גם בפ"ת כאן.
[13] מלכים ב ז.
[14] ירושלמי סנה'
פ"י ה"ב. ועיין באג"מ יו"ד ח"ג סי' לו, שמתמה איך שייך
למילף
מארבעה המצורעים שהיו
גיחזי ושלשת בנ"ו שגיהזי הוא אחד מארבעה
הדיוטות שאין להם חלק
לעוה"ב וכו', ואיך יליף מיניה ר'
יוחנן לדיני
התורה וכו'. ולכן
צ"ל דר' יוחנן אומר דדין התורה תלוי בזה בדעת האינשי
וכו' עיי"ש. וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נראה וכיון דאין שום רמז
שעשו שלא כראוי וגם לא
נזכר שמו של גחזי, ורק נזכר שהיתה על ידי
מצורעים תשועה, שפיר
יש ללמוד מהתם.
[15] ע"ז כז
ע"ב.
[16] ח"ג סי' עה,
מובא גם בפ"ת סי' שלט ס"ק א.
[17] ח"ב סי' טז
אות ו.
[18] ח"א סי' קיא.
[19] יו"ד סי' שלט
סע' א.
[20] או"ח סד שכח
סע' י.
[21] ח"א
יו"ד סי' רז.
[22] נועם כרך יג עמ'
ה.
[23] ח"ד סי' יג
וח"י סי' כה פי"ז.
[24] ס"ק ב.
[25] שם.
[26] ס"ק ו.
[27] או"ח סי'
שכח.
[28] שו"ת לב אריה
ח"ב סי' לה.
[29] וכתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אם רק מותר להתרפא, מסתבר שגם החולה
עצמו חייב בכך.
[30] ספר הלכה ורפואה
ח"ב עמ' קלא. מנחת שלמה ח"א סי' צא אות כד.
[31] שו"ת דברי
מנחם סי' כז. ועיין בספר רפואה לאור ההלכה ח"ב עמ' קכב.
[32] ועיין גם במאמרו
של הגר"מ הרשלר שליט"א, תורה שבעל פה, תשמ"ג עמ' צט.
[33] סי' מ סע' ה.
[34] הל' רוצח פ"ב
ה"ח.
[35] יו"ד סי' ה
ס"ק ג ו-ה.
[36] ח"ב סי' לו.
[36*] וראה גם מה שכתב
הגרא"י וולדינברג שליט"א באסיא אלול תשד"ם עמ' 10.
[37] סי' קצ ס"ק
ד.
[38] כתובות לג
ע"ב ד"ה אילמלי.
[39] בראשית לב כו.
[40] סי' שכח.
[41] ספר חסידים סי'
תשכד.
[42] יו"ד סי' סט.
[43] מובא בב"י
יו"ד סי' רמא ד"ה ומ"ש,
[44] ח"י סי' כה
פי"ז וחי"א סי' מב.
[45] שו"ת חלקת
יעקב ח"ג סי' יא; הגר"מ פיינשטיין שליט"א בספר הלכה ורפואה
כרך א עמ' שכג; שערים
מצויינים בהלכה שם; הרב יעקובוביץ שליט"א,
נועם כרך ו עמ' רעג.
[46] שו"ת ציץ
אליעזר שם סי' מא; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קה.
[47] שבת נ ע"ב
ד"ה בשביל.
[48] חי"ד סי' סד
ו-פה.
[49] שם סי' לה.
[50] יו"ד סי' רסו
סע' ז,
[51] שו"ת ציץ
אליעזר חי"ד סי' לו.
[52] וכתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: כל זה דוקא במה שיש צורך לקיום המצוה,
אבל לא לגרום צער בחנם, ולכן
נראה שרק בגלל טעמים אחרים הוא דשרי,
עכ"ל.
[53] ס"ק ט.
[54] ס"ק ד.
[55] עיין סי' קמה סע'
א.
[56] ש"ך שם
ס"ק ב.
[57] ח"ב סי' טו
ובא בפ"ת ס"ק ה.
[58] ס"ק יד,
[59] או"ח סי'
קיא.
[60] סי' עד-עו.
[61] ס"ק יד.
[62] שו"ת סי'
קכז.
[63] סי' שז ס"ק
כא.
[64] מובא בב"י
יו"ד סי' קכג ד"ה ודברי רשב"ם.
[65] שו"ת סי' רנה
ומובא גם בדרכי משה כאן ס"ק ג.
[66] פסחים ריש
פ"ב ד"ה וראיתי מי שכתב, וע"ז פ"ב ד"ה דרך הנאתן. וראה
גם
בחידושיו על ע"ז כח
ע"א.
[67] מובא בט"ז
יו"ד סי' קכג ס"ק טו.
[68] הל' שבת כלל סט
ס"ק ג ו"ה ועוד ראיה ברורה.
[69] סי' אלף עו
(ח"ד סי' ב).
[70] או"ח סי' שכח
א"א ס"ק יא.
[71] או"ח סי' תמז
סע' א.
[72] פ' צו סי' פ, מהבא
גם בתוס' פסחים ל ע"א ד"ה אמר רבא.
[73] סי' מח סע' ט.
[74] וראה במעדני שמואל
סי' קיז ס"ק טז.
[75] סי' תמז ס"ק
ב.
[76] תליתאה ח"ג
סוסי' מא.
[77] חק יעקב סי' תסו
ס"ק א; כף החיים שם ס"ק ח.
[78] שעה"צ שם
ס"ק ד.
[79] סי' עה.
[80] יו"ד סי' רב.
וכן עיין בש"ך סי' רלט ס"ק כ.
[81] ח"ו סי' טז.
[82] כאן ס"ק יח.
[83] ח"ב
יו"ד סי' יב.
[84] הל' שביתת עשור
פ"ב ה"ג.
[85] הל' יסוה"ת
פ"ה ה"ח ד"ה ודע שעדיין אני נבוך.
[86] מצוה שיג.
[87] מובא במ"ב
סי' שכח ס"ק גא.
[88] סי' שז ס"ק ה
וסי' שכח ס"ק נז.
[89] ועיין בנשמת אברהם
ח"א סי' שכח ס"ק מח.
[90] שעה"צ סי',
תצו ס"ק ט
[91] שו"ע הרב סי'
שכח סע' יט; תהל"ד סי' שכח ס"ק כב; אגלי טל מלאכת טוחן סי'
יז ס"ק לה (י); קצות
השולחן שם. וראה בנשמת אברהם ח"א סי'
שכח ס"ק
מה.
[92] פ' כל הבשר סי'
קב, מובא גם בש"ך יו"ד סי' פז ס"ק ז.
[93] יו"ד סי' פו
ס"ק ה.
[94] יסודי ישורון
ח"ד עמ' רנו; שש"כ פל"ג הערה כ.
[95] וראה גם
ביו"ד סי' פא סע' ז ובש"ך שם ס"ק כא.
[96] כאן ס"ק י,
וראה גם בשו"ת רעק"א סי' ה מובא להלן הערה 102.
[97] או"ח סי' שכח
סע' יז ברמ"א.
[98] ח"א סי' שיח
ס"ק א ו-לט.
[99] או"ח סי' שכח
א"א ס"ק יא.
[100] פמ"ג שם.
[101] שם ס"ק סג.
[102] סי' ה.
[103] כאן ס"ק ח.
[104] או"ח סי'
גו.
[105] כלל סט סע' טז.
[106] סי' קלד
בבדה"ש סוס"ק ז.
[107] סי' צא ס"ק
ט.
[108] שבת קמב ע"א
ד"ה אתי.
[109] סי' שט ס"ק
א.
[110] סוף כללי מוקצה
"זה הכלל בכל פרטי מוקצה", אות ג (ד).
[111] פל"ג סע' ו.
[112] כאן ס"ק ח.
[113] או"ח סי'
שכח מש"ז ס"ק ז.
[114] או"ח סי'
שכח ס"ק יט.
[115] כאן ס"ק כא.
[116] ח"ב דף ו.
[117] פל"ב הערה
צו.
[118] סי' שלא
שעה"צ ס"ק יז.
[119] סי' רמח ס"ק
כו.
[120] או"ח סי'
שלט.
[121] יבמות סי' כג
ס"ק ג.
[122] מוריה סיון
תשל"א עמ' לב.
[123] יו"ד סי' פד
ס"ק כד.
[124] וכן בסוף פרק אלו
טרפות.
[125] סי' שכח ס"ק
א.
[126] שם סע' ב.
[127] פי"ד
ממאכ"א.
[128] שם א"א
ס"ק א.
[129] יומא פג ע"א
ד"ה מי שנשכו כלב שוטה.
[130] ס"ק ל.
[131] סי' שכח ס"ק
ב.
[132] כלל נט סע' לה.
[133] כלל נט
סוס"ק טו.
[134] פיהמ"ש יומא
פ"ח.
[135] ס"ק כד.
[136] הל' שבת כלל סט
ס"ק ג ד"ה מה ששאל,
יורה דעה סימן קנ"ה (עידכון)
יורה דעה סימן קנ"ה (עידכון שני)