חלק יורה דעה
הלכות עבודת כוכבים
סימן קנה אם
מותר להתרפאות מעובד כוכבים
סעיף א כל מכה וחולי שיש בהם סכנה, שמחללים עליהם שבת, אין מתרפאים מעובד
כוכבים שאינו מומחה לרבים (וכל המקיזים דם הוו מומחים לענין הקזה),
דחיישינן לשפיכת דמים. ואפילו הוא ספק חי ספק מת, אין מתרפאים ממנו, אבל אם הוא (א)
ודאי מת, (ב) מתרפאים ממנו, דלחיי שעה לא חיישינן בהא. ואם אמר סם פלוני
יפה או רע, יכול לסמוך עליו, והוא שלא יקח ממנו אותו סם (וי"א דכל זה אינו
אסור אלא כשהעובד כוכבים עושה בחנם, אבל אם עושה בשכר, בכל ענין מותר, דחייש
לפסידא דאגריה, וכן נהגו להקל). אבל אם בא לרפאותו בלחש, מותר, והוא שלא ידע
שמזכיר שם עבודת כוכבים, אבל אם יודע שמזכיר שם עבודת כוכבים אסור, אפילו אם יודע
שודאי ימות. ואם הוא אפיקורוס, אפי' סתם לחש אסור, שודאי מזכיר שם עבודת כוכבים (וכן
אסור ללמוד ממנו לחש).
נשמת אברהם
(א)
ודאי מת. עיין באסיא [1] שאחרי שהוסברה שם הטכניקה של ניתוח לב פתוח
כתוב: לאחר שנגמר הניתוח וכו' ע"י תהליך חימום החולה והסרת החוסם שהיה על אבי
העורקים, מתחיל שריר הלב לקבל בשנית אספקת דם מחומם ועל ידי כן חוזר לפעילותו.
לעתים הלב אינו חוזר לפעום אלא מפרפר ובמקרה שכזה ניתנת מכת חשמל ללב ההופכת פרפור
שריר הלב לפעימות סדירות. כל אותו השלב עדיין אין הלב מבצע כל עבודת דחיסה אלא
פועם בלבד וכו' ואילו מכונת הלב-ריאה היא הדוחסת את הדם והיא השומרת על לחץ הדם
ועל חימצונו תוך עקיפת הלב. רק כאשר נראה כי הלב פועם כמצופה, מתחיל תהליך ניתוק
החולה ממכונת הלב-ריאה וכו', עכ"ל. ונשאלת השאלה: מה יהיה הדין אם אין הלב
פועם כמצופה, ועל אף כל המאמצים לא ניתן להחזירו לפעימות סדירות. במקרים (אמנם
לעיתים רחוקות) כאלה, אחרי שנעשה כל מה שניתן לנסות וללא תועלת, מפסיקים את מכונת
הלב-ריאה אליה קשור החולה. האם הפסקת המכונה במצב זה פירושו הריגת החולה שעד עתה
מוגדר כחי או האם החולה למעשה נקרא מת למפרע מתחילת הניתוח כשנפסקו הפעימות
הטבעיות של לב החולה והוא חובר למכונת הלב-ריאה.
וכותב
הציץ אליעזר [2]: נ"ל שיש לפסוק דהוי מת רק מאותו רגע שפסק גופו
מלהיות בפועל, דהיינו לאחר גמר הניתוח וכל עוד שגופו היה חי בפועל באמצעות מכונת
לב-ריאה דינו אז כחי לכל דבר ולא משנה מה שחיותו נבעה בכח הלב המלאכותי וגופו פסק
מלחיות בפועל באופן עצמאי היות ולמעשה היה כח חיות בגופו וכו'. והגע בעצמך, אם
נאמר שאם נפטר הלה הוא נחשב כמת מאותה שעה שחדל מלחיות באופן עצמאי דהיינו משעה
שנותק לבו לפני הניתוח, א"כ צריך להיות דינו של הרופא שניתק את הלב מפעולתו
כדין רוצח שהרי התברר שעשה פעולת המתה וכו', עכ"ל.
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאמנם החולה מוגדר כחי כל זמן הניתוח ומחללים
עליו את השבת וכו', אך כשמתברר בסוף שאחרי תום הניתוח היה בלתי אפשרי לנתק אותו
מהמכונת הלב-ריאה, והוא מת, מסתבר שהחולה למעשה מת כאשר הפסיקו את פעימות הלב
בהתחלת הניתוח, אך גם יכול להיות שמת באמצע, אבל מ"מ עכשיו הוא ודאי מת ומותר
לנתק, עכ"ל.
(ב)
מתרפאים. עיין מה שכתבנו בנשמת אברהם [3] לגבי ניסיונות רפואיים בבני
אדם שאם המחלה מסוכנת אז אפילו אם לתרופת הניסוי תופעות לואי קשות, עד כדי מוות,
מותר להשתמש בה דבמקום סכנת נפשות לא חיישינן לחיי שעה כל שיש סיכוי אפילו קטן
לחיי עולם [4]. ולגבי ביצוע מחקר מבוקר, דהיינו שמחצית אקראית מן החולים
תקבל את התרופה הנסיונית ומחצית האחרת תקבל "אין-בו" (פלסיבו), כשהן
הרופא והן החולה אינם יודעים לאיזו קבוצה משתייך חולה מסויים - מותר לערוך מחקר
כזה בשני תנאים:
א.
בידיעתו (דהיינו את הסיכויים ותופעות הלואי של התרופה וכן שיתכן שהחולה לא יקבל את
התרופה אלא יהיה בקבוצת הבקרה) ובהסכמתו של החולה.
ב.
שכל החולים, גם אלה שבקבוצת הטיפול וגם אלה שבקבוצת הבקרה, יקבלו את כל הטיפול
המקובל עבור מחלתם ורק יוסיפו להם את התרופה או את האין-בו. ולפני ביצוע של מחקר
כזה יתייעץ עם מורה הלכה.
ולגבי
שבת, אמנם מותר ליתן תרופה נסיונית כזו לחולה שיש בו סכנה אפילו תוך כדי חילול שבת
דאורייתא[5] אך זה כשמדובר על חולה אחד שעליו ינסו התרופה. אך בביצוע
מחקר כרלעיל, יהיה אסור לחלל את השבת למטרת הניסוי כי בכלל לא ברור שהחולה הזה
מקבל את התרופה (כי אולי הוא בקבוצת הבקרה וממילא מקבל אין-בו), ולא מצאנו לכאורה
שמותר לחלל את השבת לשוא על ראובן כדי שאולי יהיה ניתן להציל את שמעון בעתיד. ואין
זה דומה למה שכתבנו לעיל חאו"ח סי' של ס"ק ג לגבי תינוק שלא כלו לו
חדשיו שנולר עם מום קשה כך שברור שאין לו כל סיכוי לחיות 30 יום, שלדעתו של הגרש"ז
אויערבאך שליט"א, על אף שמעיקר הדין אין לחלל עליו את השבת, אך בבית החולים
כן חייבים לחלל עליו את השבת ואפילו באיסורי תורה, מכיון שבמקום שיש הרבה מטפלים
והדבר מסור לרבים ואין כל אחד ואחד יודע להבדיל בין תינוק כזה ובין תינוק אחר שיש
לו סיכוי לחיות, עלולים לזלזל בטיפולו של תינוק שיש לו סיכוי לחיות. והסכים עם כל
זה מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
ולשאלה
האם מותר לחלל את השבת באיסורי דרבנן או על ידי אמירה לנכרי במחקר הנ"ל, כתב
לי מו"ר שליט"א: למעשה הרי יש ספק אם בכלל מגיעה לחולה התרופה שרוצים
לנסות אותה, אלא דלגבי איסור אמירה לנכרי קיל, כיון שסוף סוף יתכן שתצא מזה תועלת
לחולה זה או לחולה אחר, עכ"ל.
[1] כרך י חוברת ב, אלול תשד"ם עמ' 5. ועיין גם
בנשמת אברהם כרך ב יו"ד סי' קנה ס"ק
ב(1).
[2] חי"ז סימן יא.
[3] כרך ב יו"ד סי' שמט ס"ק ג (עמ' רסה).
[4] שם סי' קנה ס"ק ב (עמ' מה).
[5] שמירת שבת כהלכתה פ"מ סע' לו.