סימן קנה אם מותר להתרפאות מעובד כוכבים
סעיף ג (א) בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה, אפי' דרך הנאתן, ושלא במקום סכנה,
כדרך הנאתן אסור שלא כדרך הנאתן מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא
כדרך הנאתן אלא במקום סכנה. הגה ועיין לעיל
סימן קכ"ג. י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה
שאין בו סכנה, אפילו יין נסך בזמן הזה מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ
אע"פ שהוא כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה. וכל
שכן דמותר לזלף יין על גבי אש, דאפי' לבריא מותר, דריחא לאו מילתא היא. מותר לשרוף
שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה, אפילו חולה שאין בו סכנה, חוץ מבעצי עבודת
כוכבים. וכל חולה שמאכילין לו איסור צריכה שתהא (ב) הרפואה (ג) ידועה או על פי מומחה. ואין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות
הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין
סכנה בדבר.
נשמת אברהם
(א) בשאר איסורים מתרפאים. כותב
האג"ם [1]: כשעצם המחלה היא סכנה שבאה לו מקלקול שבמוחו ואי אפשר
לרפאותו אלא במקום ההוא שלא מניחים להכניס שם אוכלין ממקום אחר ויהיה מוכרח לאכול
מאכלי איסור אף שאין צורך בזה לרפאותו, שודאי היה מותר בחולה שיש בו סכנה להביאו
לשם ויהיה מותר לו לאכול כפי הצריך לו לאכול אם מצב מחלתו יצטרך לאכול כל צורכו,
אבל מסתבר לע"ד שהוא רק לאדם כשר שלא יאכל אלא כפי מה שיתנו לו ויאמרו שזה
מוכרח לאכול, אבל באדם שלא זהיר באיסורין וכשיהיה שם להתרפא יאכל גם לתאוותו דברים
האסורים אף שאין צורך לרפואתו, יהיה אסור להביאו לשם. ואף שגם לאו דלפני עור אם
היה שייך להזדמן שיצטרך לעבור על לפני עור בשביל פיקוח נפש היה מותר, שלכן היה לן
להתיר להביאו שם אף שיש לנו איסור דלפני עור להביאו לשם, מכיון שאי אפשר לרפאותו
מהסכנה במקום אחר, מכל מקום נראה שאסור. והטעם דהוא עצמו אם היה יודע שיקשה לפניו
לעמוד נגד תאוותיו שאם יכנס לשם להתרפא ממחלתו המסוכנת יעבור בעוד איסורין, היה
אסור אף כשימות כשלא יכנס שמה, משום דלהתאוות לעשות איסורין לא נדחה מפני פיקוח
נפש שכן צריך לפרש בכוונת הכסף משנה פ"כ מסנהדרין ה"ג שהקשה על
הרמב"ם וכו' ותירץ וכו' קישוי כל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות וכיון
שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב, שלכאורה הא הוא אנוס על תאותו להתקשות בשביל
הערוה דאם לא יתאוה יהרגוהו, ומאי תירץ. אבל כוונתו הוא וכו' ואם כן הוא מטעם שאף
בכל איסורין לא הותר בשביל סכנת הריגה או בשביל מחלה מסוכנת לעבור על איסורין
שצריך דוקא להתאוות לזה, אלא לעשות האיסורין שאפשר לעשותם בלא תאוה, ואף שיש לו
ממילא גם הנאה כגון שהם אוכלים שיש להם טעם טוב שגם כן הותרו בשביל סכנה, ואף אם
אי אפשר לו שלא יתכוין ממילא ליהנות דהוא כלא אפשר וקא מיכוין (פסחים כה) וכו', הא
לא שייך עכ"פ התאוה והרצון ליהנות לעצם האיסור שהוא נעשה בלא תאותו ורצונו
וכו' אבל בעילה שאי אפשר לעשות המעשה אם לא ישים אל לבו להתאוות לבעול לא הותר
דהרי בתאוה נעשה המעשה שנמצא שכוונת התאוה עיקר בהמעשה, שלהתאוה להאיסור לא הותר
אף במקום סכנה ופיקוח נפש וכו'. ואם כן להכניס חולה כזה שיודע שכשיהיה בבית חולים
שמאכילין איסורים יתאוה לעבור אף כשאין צורך לרפואתו ולא יוכל להתגבר על תאותו
ויעבור, אין להתירו ליכנס שם מצד פיקוח נפש ולא לחוש למה שיעבור אח"כ וכו',
וממילא אסורים גם אחרים להכניסו לשם כשיודעין שיעבור שם איסורים שלא להרפואה
לסכנתו בשביל תאותו, עכ"ל של האג"מ.
ולא הבינותי את
הראיה מהל' סנהדרין, הלא שם מדובר על ערוה שהיא משלושת העבירות החמורות שאסורה גם
בפיקוח נפש, ולכאורה אינה דומה לאיסור של מאכלות אסורות שמותרים לחולה שיש בו סכנה
כשזקוק להם. ואפילו כשאינו זקוק להם ועובר על כל כזית וכזית באיסור מלקות, אך האם
בשביל זה יצטרך למסור את נפשו כדי לא לעבור? ואין להביא ראיה ממה שכותב המ"ב [2]
בשם הכנסת הגדולה בשם הריב"ל, דכשיודע בודאי שיבוא לידי חילול שבת אסור אף
לצאת בשיירא במדבר בהתחלת השבוע וכ"כ הרדב"ז, ועפ"ז סומכין עכשיו
שמסכנים בעצמם קצת שלא לחלל שבת כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא, עכ"ל,
כי כשיצא יצא לדבר הרשות ולא לצורך פיקוח נפש [ואם יוצא לדבר מצוה אין למחות אפילו
יוצא תוך ג' ימים של שבת [3]]. לעומת זאת חולה שיש בו סכנה, בשעה שמתאשפז
בבית חולים הריהו נכנס בהיתר, גם על מנת לאכול טריפות כשאין דרך אחרת להצילו וגם
כשאין עצם אכילת הטריפות חלק מהטיפול במחלתו.
ושמעתי
מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל כדי להסביר את שיטת האג"מ, שהתורה התירה
לעבור איסורים כדי להציל נפש מישראל אך לא התירה להציל נפש שאח"כ ודאי תעבור
איסורים, עכ"ד. שוב כתב לי מורנו ורבנו זצ"ל: לדעתי זה תמוה, ושפיר מותר
לחלל שבת גם למי שאוכל נבילות לתאבון או עובר תמיד אפילו על חיוב כרת, ואם טובע
בים מצוה להצילו ואסור לקטוע אצבע ישראל כדי למונעו מלעבור על לאו ולא חיישינן לזה
שגדול המחטיא יותר מההורג. ואפשר דהטעם הוא שבגלל חטאים (חוץ מג' החמורות) אמרינן
דאפשר שיעשה תשובה ויתכפר. אך גם הגאון ר"א וסרמן זצ"ל בקובץ הערות סי'
כג אות ג' סובר כהאג"מ, והארכתי בזה בספרי מנחת שלמה סי' ז אות ד, עכ"ל.
(ב) הרפואה ידועה. שאלתי את מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א: חולה עם סרטן שכבר מפושט בכל הגוף ואין למדע
הרפואה יכולת לעזור לו. החולה רוצה לנסוע למקום שיטפלו בו בדברים שאינם מוכרים
לרפואה ושאין כל הוכחה שהם עוזרים בכלל כשה"טיפולים" גם עולים כסף רב.
האם מותר לנסות לשכנע לחולה לא לנסוע כדי לקבל טיפולי-שוא או האם אסור לעשות זאת
כיון שאז מונעים ממנו את התקוה האחרונה שיש לו? וכל זה כשהוא רוצה לשלם מכספו הוא,
אך אם אין לו, האם יש חיוב ליחיד (משפחה או חברים) או ציבור ליתן לו צדקה כדי
שיקבל טיפול שהרופאים יודעים שאין בו ממש? ואמר לי הגאון שליט"א שאין לנסות
לשכנע לחולה שלא ילך לטיפול כזה כי אז יישאר ללא כל תקוה ואפילו אם לפי דעת הרפואה
המקובלת אין זו אלא תקות שוא. אך מאידך, אין כל חיוב ליתן לו צדקה עבור טיפול זה.
והסכים עם זה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והוסיף, שאדם פרטי אינו חייב ליתן
כסף לחולה כזה, ואם עושה זאת, אין לו להחשיב את הכסף ככסף צדקה. יתירה מזאת, גבאי
צדקה או גוף ציבורי אחר אסור להם ליתן לו מכסף צדקה שבטיפולם, עכ"ד.
והקשה מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א: הרי יש לתת כסף מעשר גם בשביל לא לייאש אדם,
עיין אהבת חסד פי"ט ס"ק ב, עכ"ל. וז"ל האהבת חסד: ודע שכתבו
האחרונים [4] דיכול להכניס חתן וכלה לחופה ממעות מעשר אם לא היה יכולת
בידו לעשות המצוה בלתי זה וכן כה"ג לענין להיות בעל ברית ממעות מעשר או לכתוב
בהן ספרים ולהשאילם לאחרים, ומותר ללמוד בהן גם כן בעצמו רק שיזהר לכתוב עליהם שהם
ממעות מעשר כדי שלא יחזיקו בהם בניו אחר פטירתו בשלהן, ויש שמפקפקין בכל זה עיין
בפתחי תשובה בשם החתם סופר שכתב דלמהרי"ל והרמ"א המעשר הוא רק לעניים
לבד ולא שאר דבר מצוה כלל. ונראה דאם ע"י שהוא בעל ברית יש טובה לאבי הבן
שמטה ידו ואין לאל ידו להוציא הוצאות וכן להכנסת חתן וכלה לחופה אם מטה ידם
וכה"ג לענין לקנות ספרים להשאילם לאחרים שאין ביכולתם לקנות לעצמם, אין
להחמיר בזה כלל דזה גופא הוא כמו צדקה. ולקנות עליות ממעות מעשר אם המעות מתחלק
לעניים גם כן אין להחמיר לכו"ע [5], עכ"ל.
ועיין בשו"ת
שבות יעקב [6] שכותב: וכן כל המצוות שאינו לעניים ממש, כגון להיות בעל
ברית או להכניס חתן וכלה לחופה, פסקו האחרונים, הט"ז והש"ך, דאין לשלם
ממעות מעשר וכן לקנות ספרים, אם לא שאין יכולת בידם ולא היה עושה אותן המצוות, וכן
מסיק בתשובת באר שבע (סי' מא). ולענין קניית מצוות בבית הכנסת, כתב בתשובת פני
יהושע (סי' ב) דמותר לפרוע מהן עיין בט"ז שמחלק בדבר, עכ"ל.
שמעתי מהגרי"ש
אלישיב שליט"א שאם הוא חושב שעקב ההשפעה הפסיכולוגית על החולה שמקבל טיפול
שהוא מאמין בו יחיה קצת יותר, אז חייב לעזור לו מכסף מעשר שלו אפילו כשיודע שאין
ממש ב"טיפול" זה. אך אם לא יהיה גם השפעה זו אינו חייב ליתן לו כלום
מכסף מעשר שלו.
ושמעתי
מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שיהיה מותר ליתן כסף מועט מכסף צדקה לאדם כזה כדי
לעשות לו חסד להרגיע את נפשו.
ועיין לקמן
יו"ד סי' רמט ס"ק א וחו"מ סי' תכו ס"ק א.
(ג) ידועה. האם מותר לבצע מחקר בקטן
חולה? ונחלק את השאלה לכמה סעיפים:
1. קטן חולה (וה"ה מבוגר שאינו בר-דעת):
א. אין כל כאב או צער לקטן. אין איסור לבדוק בדיקות מעבדה את הפרשותיו,
כגון שתן או צואה. וכן אם צריכים לקחת ממנו דם לשם בדיקה אחרת כחלק מטיפולו, מותר
גם לקחת קצת יותר באותו זמן כדי לבצע בו בדיקות לשם המחקר. וראה להלן סוס"ק
2.
ב. יש צער לקטן החולה בעצם ביצוע המחקר. אם המחקר הוא לטובתו כך שהוא
בעצמו ייהנה מתוצאותיו, נראה שמותר לעשות זאת כל זמן שהצער או הכאב הם קטנים, מדין
זכין לאדם שלא בפניו. אך אם המחקר יגרום לו כאב או צער והוא בעצמו לא ייהנה
מתוצאותיו אלא רק חולים אחרים, אין לבצע אותו על גופו. וראה בנשמת אברהם [7]
מה שכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
ג. יש קצת סכנה לקטן בביצוע המחקר. אם הסכנה קטנה לעומת התועלת שהוא
עצמו עשוי להפיק מהניסוי, מותר לעשות זאת, כי גם בכל טיפול יש סכנה ומותר לטפל
בקטן כשהסיכון שבטיפול הוא קטן לעומת התועלת הצפוייה מאותו טיפול. אך אם הסכנה
גדולה וכ"ש אם התועלת הוא רק לחולה אחר- אסור, ולא מועילה הסכמת הוריו.
ד. הקטן נמצא במצב של חולה שיש בו סכנה. מותר גם לבצע טיפול שהוא
ניסיוני ומסוכן, אם ודאי ימות ללא הטיפול ובטיפול יש סיכוי - אפילו מועט
- להבריאו, כי לחיי שעה לא חיישינן [8].
2. קטן בריא.
מהאמור לעיל
ס"ק ב, יהיה אסור לעשות מחקר בגופו של קטן בריא כשיהיה לו כאב או צער מהניסוי
- וכ"ש אם יהיה בו סכנה אפילו כל שהיא - כי אין לו כל תועלת מהניסוי. ואפילו
אם הוא בגיל שהוא בר-דעת, כל שלא הגיע לגיל מצוות - לא מועילה הסכמתו.
וכתב לי
הגרש"ז אויערבאך זצ"ל להסכים עם מה שכתבתי והוסיף: גם מותר לחתוך ממנו
אצבע עבור סכנה של הצלת חיים, עכ"ל. עוד אמר הגאון זצ"ל בתשובה לשאלתו
של מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א האם צריכים אישורם של ההורים: אין
להם בעלות על הילד, ואפילו האב, שיכול לקדש את בתו הקטנה לכל מי שהוא חפץ, אין לו
בעלות עליה, עכ"ד. גם דברתי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א וכן דעתו שאין
היתר לעשות מחקר בילד פחות מגיל 13 ולא מועילה הסכמתו או הסכמת הוריו. ולדעתו גם
אין היתר לקחת עוד מעט דם מילד חולה למטרת מחקר כשבין כה וכה לוקחים ממנו דם
לבדיקות, ולא כפי שכתבתי בס"ק א לעיל בהסכמתו של הגרש"ז אויערבאך
זצ"ל.
[1] יו"ד ח"ב סי' נט.
[2] סי' רמח ס"ק כו .
[3] שם ברמ"א סע' ד.
[4] עיין ש"ך יו"ד סי' רמט ס"ק ג.
[5] עיין ט"ז שם ס"ק א.
[6] ח"ב סי' פה.
[7] כרך ד חחו"מ טי' רמג ס"ק א (עמ' קצט).
[8] ראה נשמת אברהם כרך ב יו"ד סי' קנה ס"ק ב (עמ' מה).