סימן קצ דיני כתמים ובדיקת אשה

סעיף א דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה, וחכמים גזרו על כתם (א) שנמצא בגופה או בבגדיה, שהיא טמאה, ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה. וצריכה הפסק טהרה, שתבדוק עצמה ותמצא טהורה, ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה (כאילו ראתה ודאי, וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו). ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אחר כך ולא מצאה כלום, יש מי שאומר שהיא טמאה.

נשמת אברהם

(א) כתם שנמצא. ואם אפשר להשתמש בכדורים או ניירות מיוחדים שדרכם אפשר לקבוע אם בהפרשה נמצא דם כלשהו (באותם סוגים של בדיקות שאפשר להסתמך על מהימנותם) או אם הצבע האדום הוא אמנם דם, עיין בשו"ת ציץ

אליעזר [1] שאין לסמוך כלל וכלל על בדיקות אלו. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שכשיש ספק בעיני המורה הוראה, כגון אשה שצובעת צפורניה ואח"כ בודקת או שבודקת עם מטלית שאחרי הכביסה ונעשה עליה חלודה אדומה וכדומה, יכול הוא להשתמש בבדיקות אלו בין להחמיר ובין להקל, והכוונה גם לגבי בדיקות נדות, עכ"ד. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין לנו אלא מה שקובע המורה הוראה לפי ראות עיניו, אך במקום ספק ויש במה לתלות, כגון הנ"ל, אפשר להשתמש בבדיקות אלו, עכ"ד. וכ"ש בכתמים (הנמצאים על גופה או על בגדיה בימי טהרתה) שחז"ל הקילו בהם בהרבה מצבים [2], שהסכים הגרש"ז אויערבאך שליט"א עם מו"ר שליט"א. ועיין גם בחידושי רעק"א על סע' כג.

ואם הבעל יכול לראות דמי אשתו, עיין בש"ך [3] שכותב בשם התוס', האגודה והמהרש"ל דיכול לראות דמי אשתו (ועיין בתוס' נדה כ ע"ב ד"ה כל יומא, שאם חוששת שיהיה מחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו, או שתתגנה עליו בראותו את כתמיה, מוטב שתראה מראותיה לאחרים). וראה חכמת אדם[4] שכותב: הבעל יכול לראות דמי אשתו, נ"ל דאם אירע לה שאלה בעניו טבילה, אין הבעל יכול להורות דומיא דשחיטה כלל א ס"ק יא[5]. וכתב בבינת אדם[6] להסביר: דאע"ג דמותר לראות דמי אשתו, היינו משום דלא אתחזק איסורא דאע"ג דהיא טמאה מ"מ אינה בחזקת רואה תמיד כמש"כ תוס' בגיטין ב ע"ב, אבל אם אירע הוראה בטבילה דאתחזק איסורא, שהרי בודאי היא טמאה וטבילה היא דומיא דשחיטה ממש א"כ אסור להורות, עכ"ל. וכדברי החכמת אדם כתב גם הדרכ"ת [7] בשם ספר מי נדה בסוף פ"ב דנדה ובקו"א לסי' קפח מה"ת, שמחלק: דאם היא בחזקת טמאה כגון שהוא ספק ושאלה על טבילתה, אז לא יורה הבעל בזה, משא"כ כשאינה בחזקת טמאה נוותר להורות, עכ"ל. ועיין בדעת תורה [8] אך עיין בשו"ת חות יאיר[9] דגם באתחזק איסורא שרי להורות לעצמו, וכ"כ המהר"י אסאד [10] דכיון דהלחם חמודות ס"פ עד כמה, בית הלל יו"ד סי' שיב ושו"ת בית לחם יהודה יו"ד סי' א כולם השיגו על הט"ז אלא דגם באתחזק איסורא שרי להורות לעצמו, הכי נקטינן וכן משמע מפסקי תוס' בכורות סי' עג וכו', וכן דמי אשתו ואפילו אתחזק איסורא, עכ"ל. ואפילו שהטהרת ישראל [11]

כתב שמ"מ יותר טוב שתשאל לחכם אחר, ובלא אפשר לא תשאל את בעלה עבורה רק שיסבור ששאלה עבור אשה אחרת (כדי שלא יהיה לב הבעל נוקפו וכדי שלא תתגנה [12]), אך הרבה אחרונים כתבו להתיר לכתחלה וכדברי הש"ך, והמה הבית שערים [13], המהר"ם שיק [14], המהרש"ם [15], הערוה"ש [16], השו"ת יביע אומר [17] והשו"ת שבט הלוי [18]. וכן ראיתי שכותב החזו"א[19]: אין אזהרת איסור שוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החוקים, שהרי לא אסרה תורה לת"ח להורות לעצמו, ות"ח רואה טרפה לעצמו אפילו אם הוא דל וכל חייו תלויים בזה. וכן הוא מורה לעצמו בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול, ואם יורה להתיר, ואחד הרגן יהרהר אחריו שהפסד ממונו הטעהו, הרי זה מן המהרהרים אחרי רבם, כי אנו בטוחים בחכמים שהם מורמים מפחיתות כזאת, ולא יחשדו בהם אלא נעדרי הבינה וקטני הדעת אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל וכו', עכ"ל.

וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: דכל זה בשאלה הזקוקה להכרעה, לדמות תילתא למילתא וכדומה, אבל בדין המפורש בשו"ע ובפוסקים לא מיקרי הוראה, ותותר לכו"ע אף לבעלה לפסוק, עיין, יו"ד סי' רמב סע' ט, עכ"ל.

סעיף יח כיון שכתמים דרבנן, מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות. כיצד, שחטה בהמה חיה או עוף, או נתעסקה בכתמים, או ישבה בצד המתעסקים בהם, או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה, תולה בה וטהורה. אפילו לובשת ג' חלוקים זה על זה, ונמצא אפילו בתחתון, טהורה. אבל אם נמצא על בשרה, אינה תולה אלא א"כ (ב) יש לה מכה בגופה אז תולה בה, אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם. ואפילו נתרפאת, אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך, תולה בה, ואע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת.

נשמת אברהם

(ב) יש לה מכה בגופה. נשאל הרשב"א [20] לגבי אשה זקנה שעברו עליה כמה עונות ולא ראתה ועכשיו מצאה כתם, והיא סובלת מטחורים שמדממים לפעמים, ופסק שיכולה לתלות בהם אם יכולה להתגלע ולהוציא דם, ואפילו כל אשה תולה בהם בזמן שהם מדממים, וכל שיודע שבא כמגלע, תולה, ע"כ. וכן עיין בבן איש חי [21] ובטהרת ישראל [22]. וכן עיין בט"ז [23], פ"ת [24] ודרכ"ת [25] בנגעה שם בזמן בדיקתה ומצאה דם.

כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: כמדומני שלא ראיתי אצלו עצה שתלבש בגדי צבעונים אשר הרעק"א במהד"ת מתיר בסי' לד גם בבגד הסמוך לגוף, עכ"ל. ועיין בשו"ע כאן סע' י ובברכ"י וכן בשו"ת תשובה מאהבה [26], שו"ת

מהרש"ם [27], חזו"א [28] ושו"ת שבט הלוי [29] וע"ע בפ"ת [30], בשו"ת חת"ס [31] ובשו"ת מנחת יצחק [32] שמחמירים. ועל אף שכתב החת"ס (שם) דאין להקל בבגדי צבעונין הסמוכים לגוף, כותב בשו"ת שבט הלוי (שם) ; כנראה דהסכמת המורים כדעת החולקים עליו וכ"כ ברוב פשיטות בחזו"א (שם), עכ"ל. ועיין מה שכתב הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו על ספרי.

[1] חי"ג סי' פא ס"ק ג.

[2] סע' יח.

[3] סי' קפח ס"ק ז.

[4] כלל קט סע' ו מובא גם בפ"ת ס"ק ו.

[5] וראה בט"ז סי' יח ס"ק טו ובסי' שיב ס"ק ד.

[6] סע' ג

[7] סי' קפח ס"ק כד.

[8] שם סע' ב.

[9] סי' קכב.

[10] יו"ד סי' קפז.

[11] יו"ד סי' קפח סע' כא.

[12] באר יצחק על הטהרת ישראל שם.

[13] יו"ד סי' מד.

[14] יו"ד סי' ל.

[15] ח"ד סי' יא ודעת תורה סי' יח ס"ק מד.

[16] יו"ד סי' קפח סע' כב.

[17] ח"ו יו"ד סי' יח.

[18] ח"ה סי' קו אות ז,

[19] האמונה והבטחון פ"ג סי' ל.

[20] שו"ת ח"ה סי' חן.

[21] שו"ת רב פעלים ח"ג יו"ד סי' יג.

[22] סע' צז ו-צח.

[23] ס"ק כג.

[24] ס"ק לט.

[25] ס"ק קנד.

[26] ח"א סי' קסג.

[27] ח"א סי' פא.

[28] סי' פט ס"ק ד.

[29] ח"א סי' פז.

[30] ס"ק כא.

[31] סי' קמא הובא גם בפ"ת.

[32] ח"ד סי' קיה אות ב.