יורה דעה סימן קצ"ד (עידכון)
יורה דעה סימן קצ"ד (עידכון שני)
סימן קצד דיני יולדת ומפלת
סעיף א (א) יולדת, (ב) אפילו לא ראתה דם, טמאה
כנדה, בין ילדה חי, בין ילדה מת ואפילו נפל. וכמה הם ימי טומאתה, עכשיו בזמן הזה
כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור שבעה נקיים. נמצאת אומר שיולדת זכר
יושבת ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה, והיולדת נקבה יושבת שבועים ללידה וז' נקיים
לזיבה. ימי לידה, שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה, אם לא ראתה בהן עולים לספירת
זיבתה, ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה, הרי זו אסורה עד ליל ט"ו, ואם
טבלה קודם לכן, לא עלתה לה טבילה. הגה ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה, מותרת
לבעלה מיד, מאחר שספרה ז' נקיים ולא חזרה וראתה. מיהו יש מקומות שנוהגין שאין
טובלין תוך מ' לזכר ושמונים לנקבה, ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר. אבל במקום שאין
מנהג, אין להחמיר כלל רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז'
נקיים, מותרת לבעלה. אבל אם חזרה וראתה, אפילו טפת דם כחרדל, טמאה אע"ג
דמדאורייתא דם טהור הוא כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טהור, ודינו
כשאר דם לכל דבר.
נשמת אברהם
(א) יולדת. וממתי
נקראת יולדת וטמאה. מובא בשו"ע [1]: נקראת יולדת לחלל עליה שבת, משתשב
על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה
כח להלוך, כיון שנראה אחד מאלו מחללין עליה את השבת, ע"כ. ויושבת על המשבר
הכוונה על מיטה המיוחדת ללידה. ועיין בסדרי טהרה [2] שכותב: נ"ל
דלאו דוקא באותה שעה שישבה על המשבר צריך הבעל להזהר בה, אלא מיד שאחזוה צירים
וחבלי לידה ומבקשת להביא לה חכמה צריך הבעל להזהר בה, דודאי לאו ישיבת המשבר גורם
לפתיחת הקבר אלא כל שהיא קרובה ללידה כל כך שצריכה לישב על המשבר ואיכא למיחש אילו
היתה המילדת מזומנת אצלה היתה מושיבה מיד על המשבר, לכן צריך להיות נזהר בה וכו',
ע"ש. אך כותב החוות דעת כאן: בתשובת נחלת שבעה פוסק באשה שישבה על המשבר
ופסקו החבלים וצירים דצריכה ז"נ משום הא דאמר בשבת מאימתי מחללין עליה שבת
משעת פתיחת הקבר, וקתני עלה מאימתי פתיחת הקבר משעה שישבה על המשבר ואי אפשר
לפתיחת הקבר בלא דם ע"ש, ולענ"ד לא נראה כן דאם כן הא דאמרינן בסוף
הסימן ביוצא דופן דטהורה מנדה וכי מיירי בלא ישבה על המשבר כלל, אלא ודאי נראה דהא
דאמרינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם היינו דוקא כשהפילה איזה דבר דנפתח הקבר כל
כך עד שיצא ממנה, אז אמרינן דאי אפשר בלא דם, אבל כשנפתח הקבר ולא יצא ממנה, אף דם
אינו הוצא ואין ראיה ממה שחשובה חדלה לומר שיצא גם כן ממנה דם, עכ"ל.
פתיחת הרחם וירידת המים - כנראה שכשהמים התחילו לשתות ולירד,
אע"פ שמותר לחלל עליה את השבת [3], אך אם היא בדקה את עצמה ולא מצאה
דם טהורה, כי הנה כותב התשובה מאהבה [4] בשם רבו הנודע ביהודה: אבל כשלא
יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או משקה, לא אמרינן אין פתיחת הקבר בלא דם וכו'. ועיין
מה שהבאנו לעיל מהחוות דעת. וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א. וכן אמר לי מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א שאם בדקה את עצמה ולא מצאה דם טהורה. גם ברור שאצל
כמה נשים יש ירידת המים ללא כל קשר עם צירי לידה, ואמנם אם זה קורה בחודש התשיעי
ואין לה צירי לידה תוך עשרים וארבע שעות אז מקובל לזרז את הלידה כדי למנוע אפשרות
של זיהום, אך אם יורדים המים לפני חודש התשיעי, אז נותנים לה להמשיך עם ההריון אך
עם מעקב קפדני כדי לגלות סימנים הראשונים של דלקת, וזה לפעמים לתקופה של חודש או
חודשיים. כמו כן באשה ברוכת ילדים, יש לעיתים פתיחת הקבר של שתי אצבעות עוד חודשים
לפני הלידה (אך ללא כל הרגשה מצד האשה), ולכן בכל המקרים הללו אמר לי מו"ר
שליט"א שמסתמכים על תשובת הנודע ביהודה לתלמידו התשובה מאהבה הנ"ל,
והאשה טהורה. וכן עיין בתורת השלמים [5] שכותב: ונראה דבהני נשים שהן
בחזקת מסולקת דמים כגון מעוברת ומניקה, דאפילו נפתח מקורה, טהורה, אף אם לא מצאה
כלום וכו', ומבואר להדיא בש"ס נדה דף ט דאפילו למ"ד וסתות דאורייתא לא
בעי בדיקה בימי עיבורן וא"כ ה"ה הכא ודוק היטב, וכל זה אם לא מצאה כלום,
אבל אם מצאה מראה לבן וכיוצא בו משאר מראות הטהורין, אף שהרגישה, טהורה בכל ענין,
עכ"ל. ועיין בסדרי
טהרה [6]
שכתב שדבריו נכונים, וכן פסקו החכמת אדם [7], השו"ע הרב [8],
הערוה"ש [9], הגליון מהרש"א [10] והיעב"ץ [11].
אך חולקים על זה רעק"א [12], הנו"ב [13] והחת"ס [14].
וכותב החזו"א [15]: ונראה דלא פליגי, דדברי הסדרי טהרה באשה הרגילה
בפליטת שטפון מרחמה בשעת עיבורה והנקה אבל מסולקת דמים, ודברי המחמירים באינה
רגילה בכך.
אשה
שפסקו צירי לידה. כותב הפ"ת [16]: עיין בנודע ביהודה
תניינא יו"ד סו"ס קכ, דמה שאמרו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אין חילוק
בין גרם הפתיחה מבפנים ובין מבחוץ, כגון שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח פי
המקור. גם אין חילוק בין אם היא ילדה או זקנה, מעוברת או מניקה, תמיד אין פתיחת
הקבר בלא דם (ועיין בספר בינת אדם סימן כג דכתב עליו דמ"ש כגון שהרופא הכניס
אצבעו, אגב שיטפיה כ"כ ולא דק, שהרי עיקר הבדיקה בהפסק טהרה שתכניס אצבעה
בעומק, אלא ודאי דאין זה ענין לפתיחת הקבר שהרי אפילו האבר כשהוא גדול הרבה אינו
מגיע רק עד הפרוזדור ולא לחדר כמ"ש התיו"ט בשם הרמב"ם פ"ב
דנדה מ"ה ע"ש. גם בשו"ת חת"ס סי' קעט כתב דהן אשה הבודקת עצמה
בחורין וסדקין והן המילדת שבדקה, לעולם לא יגעו בפתיחת הקבר [12]הוא
המקור, אלא בבית החיצון ובשום אופן אינה יכולה להכניס אצבעה לפנים עד שתפתח בטבע,
וזה נקרא פתיחת הקבר שאי אפשר בלא דם ע"ש) (ועיין בדברינו להלן ס"ק ד).
ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ה"א סי' קטז, בתשובת הגאון בעל הנו"ב
ז"ל שם, שכתב דמה שאמרו אין פה"ק בלא דם, היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו
דבר גוש כמו ולד או חתיכה כל שאינו דק כשפופרת דק של קש או שילדה רוח, אבל כשלא יצא
דבר או שיצא דבר דק מאד או משקה, לא אמרינן אין פה"ק בלא דם דאל"כ היכא
משכחת כלל דם טהור, הרי עכ"פ נפתח הקבר, ע"ש עוד, עכ"ל של
הפ"ת.
ושוב כותב הפ"ת [17]:
עיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא בשם תשובת נחלת שבעה סי' ט באשה
שישבה על המשבר ופסקו החבלין וצירין, דצריכה שבעה נקיים משום דאמרינן בשבת מאימתי
מחללין עליה שבת משעת פתיחת הקבר, וקתני עלה מאימתי פתיחת הקבר משעה שישבה על
המשבר וא"א לפתיחת הקבר בלא דם, ע"ש. ועיין חוו"ד שחלק על דברי
נחלת שבעה אלו ופסק להתיר, ע"ש. וכן הסכימו בספר כרתי ופלתי וסדרי טהרה, אלא
דבמקום שנהגו איסור לא ישנו. גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קיד השיג על
הנחלת שבעה והורה להתיר והסכים עמו רבו הגאון בעל הנו"ב ז"ל. וכן הסכים
בשו"ת חת"ס סי' קעט והוסיף עוד לומר דאף המנהג שהעידו נשי פולין לפני
בעל נ"ש אינו אלא בסתם, אבל אם בדקוה המילדות ומצאו הפתח סגור, אפילו מנהג
ליכא ע"ש, עכ"ל של הפ"ת.
וא"ל מו"ר הגרי"י
נויבירט שליט"א שאפילו אם נבדקה ע"י רופא או מילדת ומוצאים שיש פתיחת
הקבר, עדיין היא טהורה כל זמן שלא הרגישה בזה ולא מצאה דם, וכנ"ל. והסכים אתו
הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וכתב לי : הואיל ויודעים שהפתיחה היא בגלל
העובר, עכ"ל. ועיין באג"מ [18] שכותב: שמכיון שרוב האחרונים
סברי דאיגלאי שהיה טעות ולא נפתח הקבר כלל, לכן אין להצריך בדיקה, אך אולי מהראוי
להחמיר לכתחלה לחוש להחוות דעת [19] להצריכה לבדוק, אבל כשלא עשתה בדיקה
שהוא לאסור אין להחמיר כלל. ואם נפתח הקבר בשביל שצריכה לילד, אבל עברו איזה שעות
ולפעמים גם יום שלם שלא ילדה וכו', ולדינא בזה צריך להחמיר כהסדרי טהרה [20],
עכ"ל. ועיין בטהרת הבית ח"ב עמ' נ-נד שמיקל.
(ב) אפילו לא ראתה דם.
והיא "לידא יבשתא" המוזכרת בגמרא [21] ואיתא שם: כגון שהוציא
ולד ראשו חוץ לפרוזדור (דהיינו צואר הרחם) ופרש"י: ואוליד, וקאמר דאע"ג
דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון (דהיינו הנרתיק), הוי כילוד וטמאה לידה,
עכ"ל (ועיין להלן סי' רפו ס"ק א וכן סי' שה ס"ק ה בשם החשב האפוד).
ולכאורה הא נפסק להלכה [22] שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. אך ראה בכסף
משנה [23] שכותב שאע"פ שהרמב"ם סובר כרבי יהודה דסובר אפשר לפתיחת
הקבר
בלא דם [24], כאן כתב שהיולדת טמאה כנדה אע"פ שלא ראתה דם, והטעם
משום דקרא דמטמא לה שבוע לזכר ושבועים לנקבה, אפילו בלא ראתה מטמא לה משום לידה
לד"ה וכו'. ועיין בהגהות מיימוניות שם.
סעיף ב המפלת (ג)
בתוך מ' אינה חוששת לולד אבל חוששת משום נדה, אפילו לא ראתה. הגה מפני (ד) שא"א לפתיחת (ה) הקבר בלא דם, ונפקא
מינה דמיד לאחר שספרה ז' נקיים מותרת ואינה חוששת לולד.
נשמת אברהם
(ג) בתוך מ'. כותב
הרמב"ם [25] והוא מהמשנה [26]. ואין צורת הולד נגמרה לפחות
מארבעים יום, עכ"ל. והמענין הוא שזה הזמן שהלב מקבל את צורתו העוברית המוגדרת
עם חילוק פנימי לארבעה חללים.
(ד) שא"א לפתיחת הקבר
בלא דם. כותב הנו"ב [27] והובא בפ"ת [28], דמה
שאמרו א"א לפה"ק בלא דם, אין חילוק בין גורם הפתיחה מבפנים ובין מבחוץ
וכו', עיין לעיל ס"ק א ד"ה אשה שפסקו, ועיין גם בחוו"ד [29]
ועיין בחזו"א [30] ששואל: מנ"ל לחדש בפתיחה מבחוץ וכו' דאין
פתיחה מבחוץ בכלל פתה"ק וכו', אך מלשון
הגר"א [31]
מבואר דאין חילוק בין פתה"ק מבחוץ לפתה"ק מבפנים וכדעת הנו"ב,
וצ"ע למעשה עכ"ל. ועיין גם באבני נזר [32].
ולגבי מה שכתב הנו"ב,
כגון שהרופא הכניס אצבעו וכו', עיין לעיל ס"ק א ד"ה אשה שפסקו, מה
שהבאנו בשם הבינת אדם, ועיין בדברינו בהקדמתנו להל' נדה. וכ"כ בשו"ת חסד
לאברהם תאומים [33], שו"ת מהרש"ם [34], אבני נזר [35]
ושו"ת אג"מ [36]. ועיין גם בדרכ"ת [37].
ואם הרופא הכניס מכשיר, אז
ברור שאם המכשיר מיועד אך ורק להכנסה לתוך הנרתיק וא"א להכניסו לתוך צואר
הרחם אז האשה טהורה, ואפילו אם מצאה דם על המכשיר או ראתה מיד אחרי הבדיקה (בתנאי
שהבדיקה נעשתה בין וסת לוסת והיא בחזקת טהורה), והרופא אומר שזה עקב הבדיקה והדם
בא מהנרתיק, אז היא טהורה כי דם מכה הוא [38]. וכ"כ הבית יצחק [39]
לגבי בדיקה עם מכשיר הראי, כי למעשה א"א להכניס אותו לתוך הרחם. וכ"כ
השו"ת עצי לבנון [40], השו"ת מהרש"ם [41]
והשו"ת ציץ אליעזר [42].
אך, לגבי בדיקה במכשיר אשר
אפשר להכניסו לתוך צואר הרחם קיימת מחלוקת, הבית יצחק (שם) והשו"ת שאילת שלום
[43] מחמירים מחשש שפתחו בזה המקור, אפי' כשלא ראתה דם. וכן דעתו של
הגרש"ז אויערבאך שליט"א (מובא להלן ד"ה ולכאורה ברור). ולעומתם
השו"ת עונג יו"ט [44], השו"ת דברי מלכיאל [45],
הסדרי טהרה [46], המנחת שי [47], המהרש"ם [48]
והמלמד להועיל [49] מתירים, כי אין מוציאים את האשה מחזקתה. ועיין גם
בדרכ"ת [50], בשו"ת הר צבי [51] ובשו"ת מנחת
יצחק [52].
ואם הרופא הכניס את המכשיר
בפנים בחלל הרחם ממש, עיין באג"מ [53] שכותב דאף כשבדקה ולא ראתה דם
ואפילו אם הרופא שומר תורה ואומר שלא היה דם, טמאה, כי אפשר שלא ראה שפיר שנוכל
לסמוך עליו שלא יצאה אף טפה אחת. אך כל זה רק בפתיחת הקבר כפיקה, אבל פחות מזה
אפשר להקל, וכל זמן שלא מצאה דם אין לחוש, ואין להצריכה כלל לבדוק. ושיעור פיקה,
כותב הגאון שליט"א כשעובי המכשיר פחות מאצבע הסמוך לאגודל (או מאצבע קטנה)
דהוא ג' רבעי אינטש בערך (דהיינו כתשעה עשר מ"מ). ועיין גם בתשובות אחרות [54]
ובספרו דברות משה [55].
בדיקת אויר או צילום
הרחם.
השיטה בה מבצעים שתי הבדיקות אלו היא שראשית כל תופשים את צואר הרחם מבחוץ על ידי
צבת שלא מגיע או נוגע לכותל הפנימי של צואר הרחם. בהכרח שיהיה דימום קל מכאן וברור
שזה דם מכה שבא מבחוץ לרחם, ולו רק זה, אז אין מוציאים את האשה מחזקתה. אך
אח"ז מכניסים מכשיר אחר בקוטר של שלושה מ"מ לתוך חלל הרחם דרך תעלה
הפנימית של צואר הרחם (כשקוטר הפנימי של תעלה זו הוא כאמור כשלושה מ"מ) וזה
עלול לגרום לשפשוף של הכותל הפנימי של צואר הרחם לאורך כל התעלה וממילא לדימום קל
משם.
ולכאורה ברור שמדובר כאן
בבירור על דם מכה (ולפי האג"מ אין כאן פתיחת הקבר כשיעור) בעיקר מחוץ לרחם
ואולי אף מתוך צואר הרחם, וזה בזמן שהאשה בחזקת טהורה (כי ביצוע בדיקות אלה הוא
בין וסת לוסת), וכן א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שלכאורה
צריכה להיות טהורה. וכ"כ במפורש האג"מ [56] . שכל זמן שעובי
המכשיר הוא פחות מפיקה, אז אפילו אם תמצא דם, אם הרופא אומר שזה ממשמוש המכשיר, יש
להאמינו מאחר שהיא בחזקת טהורה, עכ"ל. אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: דאף שגם אם ודאי שרט בבשר הרחם ויצא דם, ה"ז חשיב כדם מכה,
מ"מ אם זה סמוך לזמן הוסת טוב להחמיר משום דאפשר שעצם הבדיקה והכנסת המכשיר
תוך חלל הרחם גרם להקדמת הוסת, וממילא היא טמאה משום ספק נדה אם ראתה דם,
עכ"ל [57]. ואמנם כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א
: שא"כ אף בלא ראתה דם יש להחמיר כי אולי יש בחומר שמכניסים לשם צילום טיפת
דם ושוב נפלט ולא ניכרת, עכ"ל, אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א ;
שאין להחמיר אלא כשרואה דם.
ושמחתי לראות את מה שכתב
החזו"א [58]: הרופאים שלנו אומרים שיהא הזווג תוך ג' ימים, ולזה יש
כאן שומרת יום כנגד יום, ובזה יש להקל, אבל קודם, הזווג ממש חמור מאוד, שעל הרוב
היא רואה דם מחמת הכנסת השפופרת, אבל הרופאים אומרים שדם מכה הוא ומ"מ קשה
להקל, ונכון להפסיק מעת לעת טהור, שתהא שומרת יום כנגד יום לענין חומרת רבי זירא
יש להקל, עכ"ל. ועלי להסביר שכעת כמעט ואין עושים בדיקת אויר, ואפילו אם
עושים אין צורך שיהיה הזיווג תוך ג' יום.
וכעת ראיתי בשו"ת חשב
האפוד [59] שכותב לגבי בדיקת אויר: ומה שצד אחד של הצבת נכנס לתוך צואר
האם לצורך תפיסה בזה אין קפידא וכמו שכבר בארתי דפתיחת פי צואר האם אינה פתיחת האם
ומה שאמרו אי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם הכוונה על פה הפנימי שהוא פי האם ממש, שהוא
סגור ומסוגר ופתיחתו אינו דבר קל, משא"כ הפה החיצון שהוא פי צואר האם, עליו
אינו שייך לומר שאי אפשר לפתיחתו בלא דם. ומיהו בכל זאת כיון שיש דם לפנינו, ואי
אפשר לברר על ידי בדיקה שלא יצא דם ע"י זעזוע הנשיפה, דעת זקני ההוראה שקשה
להקל בזה. ואולם יתכן שהרופא יתאמץ בזה שלא להשתמש בצבת זו ויקרב האם ע"י
תחבולה אחרת, או ישתדל להכניס השפופרת לתוך פי האם מבלי למשוך ולקרב האם. ואם יעשה
ככה יהיה אפשר לברר אחר הנשיפה שלא יצא דם ע"י הנשיפה ואז ודאי יש להתיר, כי
אין לומר על זה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, כי שפופרת זו ראיתי בעיני והוא דקא
שבדקות, עכ"ל.
בדיקת פאפ-טסט. לוקחים חומר מצידי
הנרתיק למעלה על יד צואר הרחם מבחוץ כדי לבדוק אם יש תאי סרטן. אפילו אם רואה טיפת
דם, אינה יוצאת מחזקת טהורה כי אין לבדיקה כל קשר עם חלל הרחם. אך לפעמים מכניסים
את המכשיר לתוך חלל הרחם כדי ליקח תאים משם, ואז, לפי האג"מ המובא לעיל,
תולין בדם מכה, אך לדעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א טוב להחמיר.
קילוח ומשיחה במשחה לתוך
הנרתיק - שעושים הרופאים עם מכשיר, אין בזה שום חשש [60].
(ה) הקבר. והוא מלשון:
ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם [61].
סעיף ה (ו) יצאה השליא תחילה, אין תולין אותה בולד שתלד
אחר כך, אפילו הוא בן קיימא, וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה.
נשמת אברהם
(ו)
יצאה השליא תחילה. והדבר מסוכן ביותר ואין לך בכל הרפואה צורך יותר דחוף
לניתוח מזה, כי בהכרח תיקרע השליא עקב דחיפת ראש העובר מאחוריו, ואם לא מבצעים
ניתוח קיסרי במהירות המרבית, גם העובר וגם האם ימותו מדימום חריף.
סעיף ח היולדת
טומטום או אנדרוגינוס, נותנין לה (ז) ימי טומאה של נקבה.
נשמת אברהם
(ז) ימי טומאה של נקבה.
עיין בסע' א לגבי הדין היום. ועיין להלן סי' רסב ס"ק יא, לגבי הגדרה של
אנדרוגינוס וטומטום.
סעיף י נחתך
הולד במעיה ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האברים כגון שיצא הרגל ואחריה השוק
ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר, (ח) אינה טמאה לידה עד שיצא (ט)
רובו, ואם יצא ראשו כולו כאחד, הרי זה כרובו. ואם לא נתחתך, ויצא כדרכו, משתצא (י)
פדחתו ה"ז כילוד אף על פי שנחתך אח"כ. ולא סוף דבר שיצא לחוץ ממש, אלא
אפילו משיצא חוץ לפרוזדור.
נשמת אברהם
(ח) אינה טמאה לידה.
ופשוט שטמאה נדה, כי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם [62].
(ט) רובו. עיין
בפ"ת [63], ובדברינו לעיל ס"ק א.
(י) פדחתו. עיין
ש"ך [64]: שהטור וב"י כתבו רוב פדחתו, משמע דסבירא ליה פדחתו
שבמשנה היינו רוב פדחתו, ע"כ. ולעיל כתב הש"ך [65]: בחו"מ
סי' רעז מבואר דרוב פדחתו הוי כאלו יצא כל ראשו וכו', וכ"כ העט"ז
והסמ"ע שם ס"ק ו והפרישה כאן וכו', עכ"ל. וז"ל הב"י:
ומ"ש ואפילו לא יצא לגמרי לחוץ אלא משהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור חשיב
כילוד, כ"כ הרשב"א מדגרסינן בפרק יוצא דופן (מב ע"ב) אעובדא דההוא
דאתא לקמיה דרבא, א"ל מהו למימהל בשבתא וכו', עכ"ל, עיי"ש. ופי'
רש"י שם, כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ואוליד, וקאמר דאף על גב דאכתי
ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוי כילוד ועיין בסדרי טהרה [66] שגם
כותב ששמע מינה דאף שלא יצאה הגולגולת לאויר העולם אלא כולה עדיין בפנים, הוי לידה
לענין מילה. ועיין להלן סי' שה ס"ק ה בשם החשב האפוד.
סעיף יד יוצא
דופן, אם לא יצא דם (יא) אלא דרך דופן, אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה.
נשמת אברהם
(יא) אלא דרך דופן.
והיום אין מציאות כזאת שאשה תעבור ניתוח קיסרי ולא תראה אפילו טיפת דם כחרדל דרך
הנרתיק, כשמקור הדם מהרחם במקום השליא ולא רק עקב הניתוח.
הקדמת הלידה. כותב האגרות משה [67].
שלגבי הקדמת לידה שקובעים יום מסוים אצל הרופא לעשות תחבולות שתלד את הולד, אף שאינו
על ידי ניתוח אלא בלקיחת סמים, נמי יש לאסור אם אינו באופן שמקשה לילד דיש להאשה
סכנה, אף שליכא הטעמים שכתבתי, שהרי אינו עושה חבורה וניתוח אלא מקדים לידה הטבעית
שע"י הסמנים תלד לידה טבעית, מצד שלהולד טוב להיות בבטן האם עד הזמן שהיתה
יולדת מעצמה, ואף אם לפעמים איכא אומדנא מהרופאים שלהולד ליכא שום תועלת, נמי איכא
סברה מצד שעצם הלידה הוא ענין חולי וסכנה ואין להקדים אף שהיא אותה סכנה טבעית
עצמה, אם לא יאמרו הרופאים שיש סכנה לחכות. אבל לענ"ד יש טעם יותר ברור
לאסור, דלידה בזמנה כדרך הנשים לא נחשב לסכנה כלל, דמאחר שכן ברא השי"ת את
העולם שיפרו וירבו ובודאי ברא שיהיה לברכה ולא לסכנה, וגם הא ציוה השי"ת
בחיוב עשה להוליד בנים ולא מסתבר שיהיה הצווי ליכנס בסכנה בשביל קיום עשה זו
דפו"ר, ובפרט שהנשים אין מחוייבות בהעשה דפו"ר שנצטרך לומר שנתנה התורה
להן רשות ליכנס בסכנה להוליד בנים, אלא צ"ל שאין בזה סכנה כלל, היינו שהבטיח
השי"ת שלא יהיה סכנה לעולם. ומה שאירע שמתות בשעת לידתן, הוא רק מחמת
שמחויבות עונש כדתנן בשבת דף לא על שלש עבירות וכו'. ולפי"ז הוא רק בלידה
דבזמנה, שעל זה איכא הבטחת השי"ת בבריאתו ובצווי העשה דפו"ר שלא תסתכן וכו',
עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לדבריו אפשר שגם יש להתיר
באשה מעוברת שלא תצום בט' באב גם בחודש התשיעי אם יש חשש שזה עלול לגרום זירוז
הלידה, אבל לא ביוהכ"פ, עכ"ל.
ומוסיף עוד האג"מ: גם
לגבי אשה שעברה פעם ניתוח קיסרי, וכעת הרופאים חוששים שגם בפעם השניה לא תוכל ללדת
דרך הרחם שאומדין כן מצד קטנותה, שבזה אומרין לה הרופאים שאין לחכות עד שיהיו לה
חבלי הלידה אלא קובעין לה יום לעשות הניתוח כשלפי אומדנא של הרופאים הוא כבר הגיע
זמן הלידה בערך וכו'. עכ"פ נראה דכיון שאפשר לה לחכות אין להקדים, דהא
כל ניתוח הוא גם בחשש סכנה ואין להקדים החולי וחשש הסכנה, דגם ע"ז שייך ענין
חיי שעה בלא חולי שג"כ יש לנו לחוש מלעשות חולי וחבורה קודם הזמן, אף באופן
שיהיה מוכרח לעשות לה חבורה וחולי זה בעוד יום יומיים וכו' (ומה שהרמב"ם
בפה"מ בכורות פ' יש בכור כתב דמה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים
דופנה ומתעברת ויולדת איני יודע לו טעם והוא ענין זר מאד, עכ"ל, הנה בזמננו
הוא מעשים לאלפים כהמגידים וכו', ואולי נשתנו הטבעים מזמן הרמב"ם [68]).
ולכן אין לעשות כן אפילו באלו שצריכות לניתוח דרך דופן, יצריך לחכות עד שתרגיש
חבלי הלידה ויאמרו הרופאים שא"א לחכות, אם לא דיאמרו הרופאים שלאשה זו סכנה
לחכות, אז יהיו מותרים להוציא בזמן שיאמרו, וא"כ לא שייך לעשות קביעות בזמן
קודם ללידה, עכ"ל של האג"מ. ועיין בטהרת הבית ח"ב עמ' נד.
ועיין בשש"כ [69]
שכותב: מיום ד' בשבוע ואילך אסור לעשות מעשה שכתוצאה ממנו יווצר מצב של פקו"נ
ויהיה צורך בחילול שבת וכו'. ובהערה [70]: ואין ללמוד מכאן על מעוברת
שמלאו חודשי הריונה ולא ילדה עדיין, כי ודאי מותר לה לקבל זריקות הורמונים, ואף
לעשות לה אינפוזיה להחשת הלידה, אע"פ שיתכן שעי"כ תלד בשבת, אם אמנם
הרופא אומר שמבלי זה יש סכנה לחייה ולחיי העובר, ועיין קובץ הערות יבמות סי' מט
ס"ק ו, עכ"ל.
ולפי מה שאמר לי רופא נשים
בכיר, מקובל היום לאשפז אשה שעברו עליה ארבעים שבועות [71] ועוקבים אחרי
מצב העובר בקפדנות. אם רואים סימנים שמתריעים על סיבון להעובר, אז מזרזים את
הלידה, ולפעמים אפילו ע"י ניתוח קיסרי, ואם לאו, מחכים עד כארבעים ושנים
שבועות ואז מזרזים את הלידה או מבצעים ניתוח קיסרי מטעם סכנה להעובר.
[1] או"ח סי' של
סע' ג.
[2] כאן ס"ק כה.
[3] שש"כ
פל"ו סע' ט. ועיין בנשמת אברהם או"ח סי' של ס"ק יט ועיין שם
במהדורה
שניה הורותיו של הגר"י
זילברשטיין שליט"א עמ' שנ.
[4] ח"א סי' קטז.
[5] סי' קצ ס"ק ב.
[6] שם ס"ק ג.
[7] כלל קיג סע' ב.
[8] סי' קצ סע' ב.
[9] שם ס"ק יג.
[10] שם.
[11] ח"ב סי' ה,
מובא בפ"ת שם ס"ק ז.
[12] בחידושיו שם.
[13] תניינא סי' קכ.
[14] סי' קסח.
[15] סי' פט ס"ק
א.
[16] כאן ס"ק ד.
[17] ס"ק ח.
[18] יו"ד
ח"ב סי' עו.
[19] ס"ק א.
[20] ס"ק כה.
[21] נדה מב ע"ב.
[22] להלן סע' ב.
[23] ריש פ"י מהל'
איסורי ביאה.
[24] נדה כא ע"ב;
ועיין בתוס' כריתות י ע"א ד"ה קא משמע לן בשם השאלתות. וכן
רש"י ריש פ' תזריע.
[25] הל' איסו"ב
פ"י ה"א.
[26] נדה ל ע"א.
[27] תניינא סו"ס
קכ.
[28] ס"ק ד.
[29] ס"ק א.
[30] סי' פג.
[31] כאן ס"ק כג.
[32] יו"ד סי'
רכד.
[33] תניינא יו"ד
סי' מו.
[34] ח"ב סי' מ.
[35] יו"ד סי'
רכד.
[36] או"ח
ח"ג סי' ק.
[37] ס"ק יט.
[38] עיין באג"מ
שם.
[39] יו"ד
ח"ב סי' יד.
[40] סי' נ, מובא
בשערים מצויינים בהלכה סי' קנג סוס"ק טז.
[41] ח"ד סי' קמו.
[42] ח"י סי' כה
פי"א.
[43] מהד"ק סי'
נט, גם מובא בשערים מצויינים בהלכה שם.
[44] סי' פד.
[45] ח"ב סי' נו
וח"ג סי' סא.
[46] כאן סע' ט.
[47] סי' נד.
[48] ח"ד סי' קמה.
[49] יו"ד סי' סה.
[50] ס"ק יט.
[51] יו"ד סי'
קנב.
[52] ח"ג סי' פד.
[53] או"ח
ח"ג סי' ק.
[54] יו"ד
ח"א סי' פג ו-פט.
[55] על ב"ק סי'
טז ענף ט. ולא הבינותי. הא פתח צואר הרחם הוא כ3- מ"מ כפי
שכתבתי לעיל בהקדמתי להלכות
נדה, אמנם יש בדיקות שמכניסים לתוך
הרחם (אחרי הרחבה של צואר
הרחם) מכשירים בעובי של עד כ12- מ"מ, אך
לא ידוע לי על שום בדיקה שמכניסים
מכשיר בעובי של כ20- מ"מ לתוך
הרחם, כי פשוט לא ניתן לעשות
כן בלי לקרוע את צואר הרחם ובלי לגרום
לנזק חמור. ולמעשה היום ברוב
הבדיקות מכניסים מכשירים לתוך הרחם
כשקוטרם דק מאד כ3- מ"מ
או פחות, ותלוי בבדיקה. ועיין גם מה שכתב
הגרש"ד אידער שליט"א
בספרו הל' נדה עמ' 7 הערה לג.
[56] או"ח
ח"ג סי' ק.
[57] ועיין במה שכתבתי
בהקדמה להל' נדה על מנגנון הוסת, וצריך לי עיון גדול.
[58] סוף ספר זכרון
שאול (הגר"ש ברזם ז"ל) ח"א.
[59] ח"ב סי' ז.
[60] שו"ת
מהרש"ם ח"ד סי' קמו: שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' צז.
[61] ירמיה כ, יז.
[62] ויין ש"ך
ס"ק ט.
[63] ס"ק ח.
[64] ס"ק י.
[65] סי' יד ס"ק
א.
[66] ס"ק כו.
[67] יו"ד
ח"ב סי' עד.
[68] ועיין להלן סי' שה
ס"ק ה.
[69] פל"ב סע' לג.
[70] צח.
[71] לפי ספירת הרופאים
בכל העולם, מתאריך הוסת האחרון.
יורה דעה סימן קצ"ד (עידכון)
יורה דעה סימן קצ"ד (עידכון שני)