יורה דעה סימן קצ"ה (עידכון)
יורה דעה סימן קצ"ה (עידכון שני)
סימן קצה
דברים האסורים בזמן נדותה
סעיף ב (א) לא יגע בה אפילו באצבע קטנה, (ב) ולא
יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה (וכן על ידי זריקה
מידו לידה או להיפך, אסור).
נשמת אברהם
(א) לא יגע בה. כותב
הדרכ"ת [1] בשם השו"ת פרי השדה ח"ג סי' קיט, באחד שנעשה
סומא ע"י חולי וכמעט סכנה הוא לילך בשווקים וברחובות להמציא פרנסת אנשי ביתו,
מחמת שאינו רואה בעיניו יוכל ליפול באחד הפתחים או שאר נזיקים דשכיחי ברה"ר,
אם מותר לאשתו כשהיא נדה להחזיק בידו ולהוליכו ברה"ר. והעלה: דאם ע"י הפסק
מפה יש לאסור בזה, רק שתיקח בידה איזה בגד או מקל והוא יאחז בצד האחד והיא תאחז
בצד אחר, וגם זה בשעת הדחק, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א [2]
שאם היא רואה שבעלה עלול ליפול או להתנגש במשהו, יכולה היא לנגוע בבגדו כדי
להדריכו, ואם יש צורך, מותר גם לנגוע בגופו. וכעת הוסיף ואמר לי הגאון
שליט"א: שכל זה מדובר רק כשהוא יוצא לדבר מוכרח או לדבר מצוה כגון לתפלה או
לשיעור, אבל אם רק לטיול שאינו מוכרח, מסתמא אסור אם יש סיכוי שיבוא לידי כך שאשתו
נדה תצטרך לנגוע בו, עכ"ד, ועיין גם ברמ"א סע' טז. וה"ה כשהיא סומא
ובעלה בריא [3], וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר [4], ועי,
בדברינו לקמן ס"ק ו.
אדם חולה שאינו יכול להניח
תפילין לעצמו ואשתו קושרת .לו, כיון שאין מישהו אחר שיקשור לו [5], כותב
השו"ת באר משה [6] להתיר כשהיא לובשת בתי ידים להפסיק בינה לבין
בשרו, אם בלי זה יתבטל ממצות תפילין. וטעמו מהש"ך [7] שכל שאינו דרך
חיבה אינו אסור מן התורה, ע"כ. ויש עוד להוסיף דמכיון שהוא חולה, תש כוחו
ואין יצרו מתגבר עליו [8], והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א,
אך אמר לי: שכל זה באדם שהוא ממש חולה וחלש בכל גופו שאז אם אין שום דרך אחרת, אז
מותר לה לעזור לו וכנ"ל, ואפילו אם הוא אינו חלש וחולה בכל גופו רק שהוא
משותק גם אז מסתמא יהיה מותר משום דבר מצוה כשאין שום עצה אחרת, עכ"ד [9].
ועיין גם בלקט הקמח החדש [10] וכן מתיר גם בספר סוגה בשושנים [11].
ועיין בדברינו לקמן ס"ק ד.
מותר לאדם ולאשתו נדה להיות
עזר לחולה משותק, להעמידו ולהושיבו וללכת עמו זה בצד זה וזו בצד זה [12].
(ב) ולא יושיט מידו לידה.
כותב הפ"ת [13] שהתשב"ץ ח"ג סי' נח וסי' רל (ומובא גם
בברכ"י) מתיר ליטול התינוק מידה משום דחי נושא את עצמו, והיא אינה עושה כלום
אלא התינוק עצמו יוצא מחיק אמו אל אביו, ע"ש, עכ"ל של הפ"ת. ועיין
בערוה"ש [14] שמתמה איזה ענין הוא לחי נושא את עצמו כמ"ש
המג"א בסי' שח ס"ק ע ו-עא. וכן עיין בדרכ"ת [15] ובנשמת
אברהם [16] ועיין בשו"ת שבט הלוי להג"ר שמואל הלוי וואזנר
שליט"א [17] שכותב: דאין לסמוך על ההיתר של התשב"ץ, ונראה
דהתשב"ץ לשיטתו בזה שכתב דלהשליך מידו לידה מותר שלא אסרו אלא ע"י חבור
בהושטה, אבל לדידן דקיי"ל דע"י זריקה מידה לידו נמי אסור, לא גרע הושטת
תינוק עם כל סברות המקילים מזריקה דאסורה, עכ"ל.
עיין בשו"ת ציץ אליעזר [18]
שמתיר לבעל לסייע לאשתו נדה להוריד העגלת ילדים ולהעלותה במדרגות הבית בהיות וקשה
להשיג אחר שירצה לטרוח לסייע לה בכך, ומה גם אם יקבל על עצמו אחד מהם החומרה ללבוש
כפפות להיכרא, ולא יעמדו סמוכים זה לזה מצד אחד של העגלה אלא זה יעמוד מלפנים של
העגלה וזה מאחוריה, עכ"ל. אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שנכון
להחמיר (וא"ל הגאון שליט"א שאין זה דומה לדין של סומא לעיל ס"ק א,
כי שם רק בדיעבד וגם להצלה). ועיין בחיי אדם כלל קל בדיני סדר בקצרה ס"ק ז
ובשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' עה (ממו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א).
סעיף ז (ג) לא יסתכל אפילו בעקבה, ולא במקומות המכוסים
שבה, (אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה).
נשמת אברהם
(ג)
לא יסתכל. ואם מותר לבעל להיות נוכח בחדר לידה, כותב האג"מ [19]:
הנה אם יש צורך איני רואה איסור ואף בלא צורך איני רואה איסור, אבל אסור להסתכל
ביציאת הולד ממש שהרי אסור לו להסתכל במקומות המכוסים שבה בנדתה, ובמקום התורפה הא
אסור אפילו בטהורה, אך כשיזהר שלא להסתכל ליכא איסור, וע"י מראה נמי אסור
להבעל להסתכל, עכ"ל. אך כותב הרב הנקין
שליט"א [20]:
שאם אין לבעל צורך להיות שם אין להתיר לו ואין לעשות מהתירו של האג"מ היתר
כללי, רק במי שהוא בודאי יכול לעמוד בזה, אפשר להתיר. ואם האשה מפחדת, ולכן רוצה
ומבקשת שבעלה יימצא אצלה, מותר וגם חייב להיות שם מפני פקוח נפש וכו'. ובאותם בתי
חולים המונעים מבעל או חברה להיות עם היולדת בחדר הצירים או בחדר הלידה כשהיא
מפחדת להיות בלי הבעל או החברה, אין רוח חכמים נוחה מבתי חולים אלה, וקרובים לשפיכות
דמים ומצוה למחות בידם. רק במקום שיש עוד נשים בחדר הלידה אין להכניס את הבעל
שמתוך שהוא שם, שוב לא יהיה ישוב הדעת לשאר הנשים, ומאי חזית דדמא דאשתו סומקא
טפי, עכ"ל. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שעל אף שעקרונית אין
כאן איסור לבעל להיות כחדר הלידה עם אשתו, אם הוא נזהר מלהסתכל במקומות המכוסים
וכ"ש במקום התורפה וכ"ש שלא יגע בה, אבל אין הדבר יפה ויש בה משום מאום.
אך כמובן אם היא ממש מפחדת, אז ודאי מותר, עכ"ד. וכותב המנחת יצחק [21]:
אמרתי לאסור זולת אם יש חשש סכנה אם הבעל לא יהיה שם, כי ידעתי אם יתירו יבואו
למכשולים.
ועיין במנחת יצחק [22]
שנשאל באשה העומדת לילד והיא סובלת מחולשת העצבים ומתוך פחד מיסורי הלידה רוצה
שהבעל יחזיק ידיה בעת הלידה לאמץ רוחה. והשואל, הגראר"ל גרוסנס שליט"א
כותב דאפשר דבנגיעה ע"י בגד, יש להתיר אפילו בחולה שאין בה סכנה, כיון דלא
הוי נגיעה ממש, והרי בעובדא דידן הוי כמו דליכא אחר שישמשנה דמותר, כמו שהעלה
הרמ"א סע' יז. אך כותב הגרי"י ווייס שליט"א: דאף בנ"ד אין להתיר
ע"י בתי ידים, רק במקום סכנה עדיף ע"י בתי ידים וכו'. וכל זה אם באמת יש
לחוש לטירוף הדעת, אבל נשים דעתן קלות, ויש לחוש שמבקשין כן משום קלות הדעת ולא
משום טירוף הדעת, ועי' בשו"ת הרי בשמים מהד"ת סי' קפט וכו', עכ"ל.
ולא הבינותי, הלא מ"מ משום ספק סכנה לא יצאנו והלא אפילו בשמא תיטרף דעתה
מותר לחלל את השבת ואפילו באיסורי תורה. ועיין בביה"ל [23] דאין
צריך מומחה כמו שצריך בחולה ביוהכ"פ דיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד
שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה, ממה שיסתכן החולה ברעב, ועיין בדברינו שם
[24] אך א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שלא דמי, כי בדבר
שמקובל וידוע שעלול שתטרף דעתה, כגון בסומא או כגון אדם שאומר שיש לו כאב בלב, אז
אפילו בספק ספקא מחללין את השבת ואפילו באיסורי תורה, אבל בדברים שאינם ידועים
ומקובלים ורק עקב מודה בחברה המודרנית מבקשים הרגעת הנפש, אז בזה אסור ואפילו
באיסורי דרבנן, כגון להרגיע אותה ע"י שינגן בכלי ניגון בשבת. ולכן גם כאן אין
להתיר לבעל לנגוע בה אפילו ע"י מפה או כפפות, אא"כ אנו ממש חוששים שהיא
במצב נפשי כזה שתטרף דעתה ללא זה.
אגב, עצם השפעת הפסיכולוגיה
ומחשבותיו של אדם עליו ועל מחלותיו, כבר מובא בירושלמי [25]: ר' חונה
ותני לה בשם ר' אלעזר בן יעקב, והסיר ד' ממך כל חולי. זו רעיון, דא"ר אליעזר
ונתן עול ברזל על צוארך זה רעיון. ומפרש שם הקרבן העדה: זה רעיון שכל החלאים
תלויים בהרהורים רעים כפחד האויב וכיוצא מהנזקין שלא יצאו ממנו עד מותו, ע"כ.
וכ"כ הפ"מ שם: זה רעיון, מלשון ורעיונך על משכבך סליקו, וזו היא המחשבה
המועלת והדאגה אשר אדם משים אל לבו הרבה, עכ"ל. וכ"כ הר"ן [26]:
לכן אין ספק כי בזמנים האלו ראוי לחפש על רפואת הנפש ולהקדימה על רפואת הגוף, הוא
שאמר דוד המלך ע"ה אני אמרתי ד' רפאה נפשי כי חטאתי לך, פירוש אני בחליי
הייתי מתפלל על רפואת נפשי ועליה היא השתדלותי, לא על רפואת הגוף וכו'. וכן אין
ספק אצלי שחליי הנפש סבה לחליי הגוף, וכי לא יתרפא הגוף מבלי הרפא הנפש, כמו שאמרו
רז"ל, בברכות לג ע"א, אין ערוד ממית אלא החטא ממית, הנה מבואר שחולי
הנפש סבה לחליי הגוף וכו'. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: כוונת
הר"ן לזה שאין ייסורים בלא עין, ולכן צריך לרפא עצמו מחטאים, ואין זה ענין
לפסיכולוגיה שהזקוק לכך חשיב קצת חולה.
סעיף
טו (ד) אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת
לשמשו רק (ה) שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה
בפניו.
נשמת אברהם
(ד)
אם הוא חולה. וז"ל הרא"ש [27]: מי שהוא חולה ואשתו נדה
ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל מהרחצת פניו ידיו
ורגליו והצעת המטה לפניו, דמאחר שאין לו זולתה אי אפשר שלא תשמשנו, עכ"ל.
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א ; ומשמע שמותרת לשמשו בכל צרכיו ולא רק
בדברים הנוגעים לרפואתו, עכ"ל. ועיין בב"י שכותב על הרא"ש ; ונראה
בהדיא דכל היכא דאיכא מי שישמשנו אפילו על ידי הדחק, לא שרינן לה לשמשו כלל. וכן
הביא מהתרומת הדשן [28] שהותר לה לשמשו שימוש בלי נגיעה, דהיינו שתושיט
לו ע"י דבר אחר, ואפילו להקימו ולהשכיבו ולתמכו נמי מותר משום דלאו מילי
דחיבה נינהו. ועוד כתב התה"ד שם דכיון דחולה הוא, ליכא למיחש להרגל עבירה
דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו, עכ"ד של הב"י, ומביאו הש"ך [29].
וכן פוסק הבן איש
חי [30] שאם
אפי' ע"י הדחק אי אפשר שישמשנו אחר שאין לו זולתה וא"א שלא תשמשנו, מותר
לשמשו בתשמישים אלו להושיט לו דבר הצריך וגם אפי' להקימו ולהשכיבו, רק תזהר שתהיה
נגיעה ע"י הפסק דבר אחר שלא תגע בבשרו ממש. ועיין שם שמביא בשם הרדב"ז [31]
שאין דברי התה"ד אמורים אלא בזמן שאין לו מי שישמשנו אלא היא, דמחייבינן ליה
לשכור לו איש שישמשנו וכו', עכ"ל, כלומר דאם אפשר ע"י אחר שישכרנו, אז
אסור לה לשמשו (א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א).
ואם אין הבעל חולה ממש אלא
שיש לו מיחוש וכאב בעלמא שיש לחוש שיבוא לידי הרגל דבר, אסור [32] וכותב
עוד הדרכ"ת [33] שכל מה שיכולה לעשות בשינוי תעשה בשינוי.
(ה) שתזהר ביותר.
מלשון זה מבואר דאם אינה יכולה להזהר, שמוכרחת לרחוץ פניו ולהציע המטה לפניו, מותרת
גם בזה [34].
סעיף
טז (ו) אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי
לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה (וי"א דאם אין לה מי שישמשנה, (ז)
מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך).
סעיף יז אם
בעלה רופא, אסור למשש לה הדפק. הגה ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו
דמשמש לה, כ"ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה
בחליה. ועיין בא"ח סימן פ"ח אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת ולהתפלל.
נשמת אברהם
(ו) אשה חולה והיא נדה.
כותב הש"ך [35]: ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים, משמע קצת
מדברי תשובת הרמב"ן סי' קכז דשרי מפני פקוח נפש, אלא די"ל דלטעמיה אזיל,
דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם [36] דנגיעת
ערוה אסורה מן התורה, הכא אע"פ שיש פקו"נ אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע,
וצ"ע, עכ"ל הב"י, וכ"כ העט"ז. ואין נראה דודאי אף
להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל
סי' קנז ס"ק י, מה שאין כן הכא, וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק
של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים, אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים,
וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה, אלא הדבר פשוט כמ"ש, וזה
נראה דעת הרב, דלעיל בסי' קנז משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם ס"ק י
וכאן התיר מישוש הדופק, מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדופק כשהיא נדה
וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב, עכ"ל הש"ך. ובסי' קנז כותב
הש"ך [37]: דמשמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חבוק ונשוק
דרך חיבת ביאה, וראיה מהאמוראים שהיו מחבקים ומנשקים לבנותיהם, וכ"כ
מהר"י ליאון, יכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב דרך תארה וכו' הרי זה לוקה,
וכ"כ הסמ"ג [38] והכתר תורה, אלמא אינו לוקה אלא בדרך תאוה
וחיבת ביאה, וזה דלא כהב"י בסוף סי' קצה, עכ"ל. אך עיין בבית שמואל [39]
ובתורת השלמים [40] שחולקים על הש"ך.
וכותב הפ"ת [41]
בשם המקור חיים ס"ק סא, שראה מורים שהורו שאם מניח בגד על הדופק מותר. וראה
בשו"ת פני יהושע [42] שפוסק כהש"ך.
כותב הרדב"ז [43]
בענין מישוש הדופק: ואפילו חולי שאין בו סכנה אני אומר שמותר, כיון שאי אפשר אלא
בו וכו', וחששא רחוקה היא שיבא עליה מכמה טעמי, חדא כיון שהגיע חוליה עד שצריך אחר
להשכיבה ולהקימה, אין אדם מתאוה לה כי אין אדם מתאוה אל המתה. ותו, כיון שהיא חולה
ויש לה חולשה לא תניחנו, ולא חיישינן שמא יבוא עליה באונס [44] ותו,
דאפילו הנכרים מרחיקין את הנדה, כ"ש ישראל הקדושים, וכ"ש מיתה וחולה.
ותו, דאין זה דרכי נועם, שאפילו אין לה סכנה עכשיו קרוב הוא שע"י שאין מי
שישכיבנה ויקימנה, תבא לידי חולי שיש בו סכנה וכו'. שוב ראיתי שכתב בעל ספר כפתור
ופרח כן וז"ל: מותר למשש הדופק לאשתו נדה אפילו בחולי שאין בו מכנה, אפילו
שיש שם רופא אחר אלא שאיני בקי בזה, מטעמא דאמרינן בעבידתיה טריד וכו'. כללא דמלתא
דבנ"ד כו"ע מודו דמותר, וכן אם יש בה חולי של סכנה, אבל אם אין בה חולי
של סכנה, אם יש שם רופאים אחרים בקיאים כמו בעלה ראוי לסמוך על הרשב"א
שהחמיר, אבל אם אין שם בקיאים כמו בעלה מותר, עכ"ל של הרדב"ז. וכן פסקו
החות יאיר [45], הפלתי [46], הגר"א [47],
הכנה"ג [48],
הסדרי טהרה [49], החוות דעת [50], הנודע ביהודה [51],
הטהרת ישראל [52], החכ"א [53], הקיצור שו"ע [54],
החלקת יעקב [55], האג"מ [56], המקור הלכה על שבת [57]
והשבט הלוי [58]. ועיין גם באוצר הפוסקים [59]. ועיין
בערוה"ש [60] שלדעתו מה שאוסר מרן המחבר וחולק עליו הרמ"א, זהו
רק כשהיא חולה שאין בה סכנה, אבל כשיש בה סכנה, גם מרן הב"י מודה שמותר.
ועיין מה שכתב הגרא"י וולדינברג שליט"א בהערותיו על ספרי.
וכותב הגר"ח פלאג'י [61]
וז"ל: דאם יכול לשכור משרתת שישמשנה, לא ישמש כלל, לחוש לסברת האוסרים, ואם
אין יכולת לשכור משרתת או שהוא במקום שאין מוצא, אז הוי כשעת הדחק ויסמוך על סברת
המתירים, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ויש לברר
אם כוונתו של הגר"ח פלאג'י שאין בנמצא מי שישרת או גם אם נמצא מישהו אבל אין
לו כסף לשלם לה, עכ"ל. גם הבן איש חי [62] אחרי שהוא הביא את דברי
מרן, מביא את דברי הרדב"ז הנ"ל, ומשמע שהוא פוסק כדבריו, כי על אף שהוא
נשאל לגבי אשה הצריכה לשמש את בעלה החולה, בכל זאת מביא גם את החלק מתשובת
הרדב"ז המדבר על טיפול באשה חולה ע"י בעלה. וכן פוסק הגר"ח דוד
הלוי שליט"א [63] וכן א"ל הגר"ע יוסף שליט"א [64].
ועיין גם בשדי חמד [65] ובמאמרו של הרב אבינר שליט"א [66].
אשה הצריכה לשים טיפות בעיניה
ע"י מטפטף, ואינה יכולה לעשות זאת בעצמה, ואין מי שיטפל בה אלא בעלה, כותב השו"ת
בית שערים [67] להתיר אף כשהיא טמאה, כיון שהוא מגע ע"י דבר אחר,
ואם מוכרח גם לנגוע בה כדי לפתוח את העין, יעשה זאת בהפסק בגד. אשה שמשותקת ביד וברגל והיא מתחזקת והולכת על
בוריה בתוך ביתה לאט לאט בלי עזר מזולתה, וכן ברוב צרכיה היא יכולה לשמש את עצמה
לבד ואינה צריכה לעזר מזולתה, אלא שלכמה דברים מוכרחת היא לעזר מזולתה, כגון לקשור
לה נעליה או בגדיה וכדומה לזה, בדברים שצריכים להשתמש בשתי ידים כאחת, כותב
הגר"מ בראנדסדארפער שליט"א [68] להתיר כיון שאין אפשרות אחרת
ובעיה אינו נוגע בה רק ע"י דבר אחר.
האם מותר לבעל לשמש את אשתו
חולה במקום שאין ייחוד וממילא אין חשש שמא יתגבר יצרו עליו, כגון בית החולים בחדר
ששוכבות שם נשים אחרות או כשהדלת פתוחה וכו', נראה שאסור ומשום לא פלוג. ועיין
בשו"ת הר צבי [69] שכן משמע מדבריו, וכן יוצא משו"ת מנחת יצחק [70]
שכותב לאסור לבעל להחזיק ביד אשתו בזמן לידה אף בהפסק בגד, וזה אע"פ שנמצאים
בחדר בסתמא רופאים ומילדות. וכן הסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א.
האם מותר לו לקחת דם מאשתו
נדה לשם בדיקות, או ליתן לה זריקות. כותב הדרכ"ת [71] בשם
הרדב"ז הובא בכנה"ג דמותר אם אין מישהו אחר שיעשה זאת. ועיין שם
בכנה"ג שכותב: צריך לדעת אם דין מקיז דם כדינו של הרופא דכל שאין שם רופאים
אחרים בקיאים כבעלה, אע"פ שיש שם רופאים אחרים מותר לדעת הרב ז"ל, הכא
נמי במקיז דם כל שאין שם בקיאים כמוהו מותר, או דילמא רופא לחוד ומקיז דם לחוד,
ואע"פ שבריפא מפלגינן בין רופא בקי לרופא שאינו בקי, במקיז דם לא מפלגינן בין
מקיז דם בקי למקיז דם שאינו בקי, ומסתברא דבמקיז דם אין לחלק בין בקי לשאינו בקי,
דאין קפידא בין בקי לבקי יותר. ומיהו אם יש לחוש שלהיותו בלתי בקי יעשה לה היזק,
ובעלה הוא מקיז דם בקי שאין לחוש לכך, בהא ודאי דמי לדין רפואה, עכ"ל. אך
עיין בחכ"א [72] שפשיטא ליה להשוות דין מקיז דם לדין רופא.
ונ"ל שה"ה כשאשתו אחות וצריכה להקיז לו דם או ליתן לו זריקה, שמותר אם
אין אחר.
(ז) מותר בכל. עיין
בד"מ [73] שכותב: ואני מצאתי ההגה במרדכי פ"ק דשבת שכתבה
וז"ל, כתב הר"ם אותן שנזהרין ליגע בנשותיהן נדות כשהן חולות שזהו חסידות
של שטות, מפי הר"ר טוביה מפראג, עכ"ל ההגה שם.
בדיקת אשה ע"י איש
מובא לעיל ס"ק ו דברי
הש"ך שמנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אשה אפילו אשת איש או
עכו"ם, אע"פ שיש רופאים אחרים עכו"ם, וכן עושים שאר מישושים על פי
דרכי הרפואה, עכ"ל.
ואם דין בדיקת אשת איש יותר
או פחות חמור מאשתו נדה, תלוי במחלוקת הפוסקים. הסדרי טהרה [74] כותב שמה
שאסור מן התורה משום ערוה, ודאי חמור יותר אשת איש מאשתו נדה ואין חילוק בזה בין
לבו גס בה או לא. אולם חולקים עליו התורת שלמים [75] והמחצית השקל [76],
ולדעתם אולי הדין יותר קל באשה אחרת מבאשתו נדה, וכן משמע גם מהפני יהושע [77]
שכותב: בהחלט משמע שנגיעה לבדה אינה אסורה מן התורה, ולא מצינו שיהא איסור נגיעה
בשום ערוה, ורק בנדה מבואר ברמב"ם [78] שלא יגע בה, ושם כתב מפורש
דהטעם משום גזירה שלא יבוא לדבר עבירה, ומוכח מזה דנגיעה בנדה אינה אסורה מן
התורה, וכל שכן בשאר עריות, עכ"ל.
ועיין במ"ב [79]
שפנויה נדה בכלל עריות היא, ובתולות דידן כולן בחזקת נדות הן משהגיע להן וסת.
ועיין מה שכתב הגרא"י וולדינברג שליט"א בהערותיו על ספרי.
כותב הדרכ"ת [80]:
שכמה גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים האריכו ברואה דם מחמת תשמיש אם יש לסמוך על
בדיקת הרופאים שאומרים שיש לה מכה בצדדי הבטן, ולא עלה על דעת שום פוסק או אהד
מגדולי המחברים שהאשה אסורה לשאול לרופא ולעמוד לפניו שיכניס אצבע באותו מקום
לבדוק, משום גילוי עריות. וכן מה שכתב הנו"ב [81] על אשה שהרופא
מכניס לה טבעת בתוך הרחם, ולא כתב כלל שיש איסור בדבר שיכניס הרופא איש יהודי או
אינו יהודי הטבעת באותו מקום וכו'. ובע"כ כיון שאין הרופא והאשה מכוונים לשם
תאוה וזנות רק לצורך רפואה, והרופא באומנותו עוסק, אין בזה שום חשש גילוי עריות,
וכן מעשים בכל יום ובכל המקומות שהנשים שיש להן איזה מיחוש על עסקי נשים הולכות
לרופא והוא בודק אותה בהכנסת אצבעו באותו מקום ומרגיש מיחושה ונותן לה סממנים,
ולפעמים הוא מכנים שפופרת באותו מקום ורואה בעיניו מקור ערותה, ולית דחש לה משום
גילוי עריות. וכה ראיתי בשו"ת בנין ציון ח"א סי' עה שנישאל בענין כזה אם
מותר לרופא ליילד את אשת אחיו במקום שיש רופאים אחרים ישראלים וא"י שבקיאים
בדבר, וכתב דלכאורה נראה דאין להתיר לרופא ישראל ליילד אפילו אשת איש דעלמא שאינה
ביחוד לו ערוה וכו', אך כל זה אם נחליט שיש איסור עריה במה שמיילד הרופא לאשת איש.
אמנם כפי הנראה, אין כאן ספק אם מותר לרופא ישראל ליילד אשת איש במקום שיש רופאים,
והכפתור ופרח כתב שכן נוהגין שאשת איש שיש לה מכה בבטנה וכל מקום תורפה, שהרופאים
מבקרין אותה וכו', ואף שלפענ"ד על רופא ירא אלקים טוב עושה להרחיק מלילד
במקום שיש אחר, שעכ"פ מכוער הדבר ויבא לידי הרהור, עכ"ז הנוהגין היתר
בדבר יש להם על מה שיסמוכו, ופשיטא לפי טעם הש"ך אין חילוק בין אשת איש דעלמא
ובין אשת אחיו וכו', עכ"ל של הדרכ"ת.
והרבה תלוי באדם עצמו
ובשליטתו על יצרו. ועיין בתוס' [82]: שעולא היה יודע בעצמו שלא יבוא לידי
הרהור שצדיק גמור היה כדאמרינן בכתובות [83] דרב אדא (ר' אחא) בר אהבה
מרכיב לה אכתפיה ומרקד, א"ל רבנן אנן מהו למעבד הכי, א"ל אי דמיא לכון
כשורא, לחיי, ואי לא, לא. וכ"כ התוס' בסוף קדושין [84] . ועל זו אנו
סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים. וראה גם בריטב"א [85] שכותב: ובן
הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרהקה ליצרו עושה, ואפילו
להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור, כדאיתא במסכת ע"ז. ואם מכיר בעצמו שיצרו
נכנע וכפוף לו, ואין מעלה טונא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול שלום
אשת איש. והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ור' אמי
דנפקי ליה אמהתה דבי קיסר, וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא, ורב אדא בר
אהבה דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן. אלא שאין ראוי להקל
בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו דלא כל ת"ח בוטחין ביצריהן, כדחזינן בשמעתין
כל הני עובדין דמייתי. ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה וכו',
עכ"ל של הריטב"א. וכן עיין בתוס' [86] בשם הירושלמי.
וראה גם במעשה של אבא אומנא [87]
שהיתה בת קול אומרת לו שלום עליך כל יום דלאביי כל ערב שבת, ושואלת הגמ', ומאי הוו
עובדיה דאבא אומנא, ומתרצת, דכי הוה עביד מילתא (כשהיה מקיז דם לבני אדם -
רש"י), הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד (לצניעותא - רש"י), ואית ליה לבושא
דאית ביה קרנה (שהיה תקוע בי הקרן שהוא מקיז בו ולנשים הוי מלביש ליה - רש"י)
כי היכי דלא ניסתכל בה.
ולפי הכלל שבמלאכתו הוא עוסק [88],
אין הבדל בין רופא או טכנאי שצריך לבדוק או לטפל באשה. וא"ל הגרש"ז
אויערבאך שליט"א שגם מותר לגבר לכתחילה ללמוד מקצוע כזה מכיון שזה נוגע
לפיקוח נפש. אולם ברור שכל אדם יצטרך להחליט לעצמו אם הוא יכול לעמוד בפני יצרו,
ובאמת לעבוד לשם שמים. וא"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שטוב
יעשה, אם אפשר, שישא אשה לפני שהוא מתחיל את הלימודים או את העבודה במקצוע כזה כדי
שיהא פת בסלו [89]. ועיין בשו"ת
הרשב"א [90]
ובבן איש חי [91]. ועיין בשמות רבה [92]. ועיין גם להלן סי' שלה
ס"ק כד.
ולגבי אשה שמשמשת לאיש, עיין
להלן סי' שלה ס"ק כה.
[1] ס"ק ז.
[2] לב אברהם ח"ב
פ"ז סע' ט.
[3] אמרו לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[4] חי"ב סי' נח.
[5] ועיין בנשמת אברהם
ח"א סי' כז ס"ק ב.
[6] ח"ד סי' ו.
[7] ס"ק כ.
[8] ט"ז סי' שלה
ס"ק ה וש"ך כאן ס"ק יט.
[9] ועיין בדרכ"ת
ס"ק מט. ועיין להלן סי' שלה ס"ק כה.
[10] סי' כז ס"ק
טו.
[11] פל"ו סע' כה.
[12] שו"ת מנחת
יצחק ח"ז סי' סט.
[13] ס"ק ג.
[14] סע' ה.
[15] ס"ק ט.
[16] ח"א סי' שח
ס"ק א.
[17] יו"ד סי' צב.
[18] חי"ב סי' נח.
[19] יו"ד
ח"ב סי' עה.
[20] אסיא שבט
תשל"ח.
[21] ח"ח סי' ל
אות ב.
[22] ח"ה סי' כז.
[23] סי' של סע' א
ד"ה נר.
[24] נשמת אברהם
ח"א ס"ק ד. וכן עיין שם סי' תריז ס"ק ו מה שכתבנו בשם הגרש"ז
אויערבאך שליט"א.
[25] שבת פי"ד
ה"ג.
[26] דרשות, הדרוש הששי
ד"ה ולפעמים.
[27] שו"ת, כלל כט
סי' ג.
[28] סי' רנב.
[29] ס"ק יט.
[30] שו"ת רב
פעלים ח"ג יו"ד סי' יב.
[31] סי' אלף עו
(ח"ד סי' ב).
[32] דרכ"ת
ס"ק מט בשם המקור חיים ס"ק נח.
[33] ס"ק נ בשם
המקור חיים ס"ק טו.
[34] דרכ"ת
ס"ק נא בשם המקור חיים ס"ק נד.
[35] ס"ק כ.
[36] הל' איסו"ב
פכ"א ה"א.
[37] ס"ק י.
[38] לאוין קכו.
[39] אהע"ז סי' כ
ס"ק א.
[40] כאן ס"ק טו.
[41] ס"ק יז.
[42] ח"ב סי' מד.
[43] סי' אלף עו
(ח"ד סי' ב).
[44] כתב לי מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א: בשו"ע לא מבואר כן, עיין ש"ך ס"ק
יט.
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: בפת"ש ס"ק טו הובא מהרדב"ז אחרת,
ואפשר שאם צריכים להשכיבה
ולהקימה קיל טפי, דאל"כ סותר דברי
עצמו.
[45] סי' קפב.
[46] כאן סע' ו.
[47] ס"ק כא.
[48] כאן.
[49] ס"ק כד.
[50] ס"ק יג.
[51] תניינא יו"ד
סי' קכב.
[52] ס"ק מה ו-מו.
[53] כלל קטז סע' יא
ו-יב.
[54] סי' קנג סע' יד.
[55] ח"ב סי' יח.
[56] אהע"ז
ח"ב סי' יד.
[57] ח"ב סי' יז
אות ד,
[58] יו"ד סי'
קמג.
[59] אהע"ז סי' כ
ס"ק ג.
[60] ס"ק כו ו-כז.
[61] ספר רוח חיים סי'
קצה ס"ק ז, ומובא גם בדרכ"ת ס"ק נג.
[62] שו"ת רב
פעלים ח"ג יו”ד סי' יב.
[63] מקור חיים פרק רמג
סע' יד ו-טו.
[64] ועיין בשו"ת
יביע אומר ח"ו יו"ד סי' טו אות ג.
[65] מערכת חתן וכלה
אות יב ד"ה קריבה.
[66] אסיא כרך ד שבט
תשל"ז.
[67] יו"ד
ח"ב סי' רעד.
[68] שו"ת קנה בשם
יו"ד סי' צב.
[69] יו"ד סי'
קנד.
[70] ח"ה סי' כז.
[71] ס"ק נז.
[72] כלל קטז סע' יב.
[73] יו"ד סי' קצה
ס"ק ו.
[74] ס"ק כד.
[75] ס"ק טו.
[76] ס"ק כ.
[77] שו"ת
ח"ב סי' מד.
[78] איסו"ב
פי"א הי"ט.
[79] סי' עה ס"ק
יז.
[80] סי' קנז ס"ק
ח.
[81] מהד"ק
יו"ד סי' סו.
[82] שבת יג ע"א
ד"ה ופליגא.
[83] יז ע"א.
[84] פב ע"א דקה
הכל.
[85] שם - הראה לי
הגרא"י וולדינברג שליט"א, והובא בפ"ת אהע"ז סי' כא ס"ק
ג.
[86] סוכה מז ע"ב
ד"ה כהן.
[87] תענית כא
ע"ב.
[88] ואת המושג הזה אנו
מוצאים גם במאירי שכותב על המשנה בסוף קדושין: כל
שעסקיו עם הגשים לא יתייחד עם
הנשים - ר"ל אפילו אותו שמתעסק
במלאכת נשים שהיה לנו לומר
בעבידתיה טריו (וכן בגמ' ב"מ צא ע"א).
[89] ראה בגמ' בקידושין
שם.
[90] ח"א סי' אלף
קפח.
[91] ספר עור יוסף חי
פ' משפטים סע' כב.
[92] פט"ו
ס"ק ב על הפסוק משכו וקחו לכם.
יורה דעה סימן קצ"ה (עידכון)
יורה דעה סימן קצ"ה (עידכון שני)