יורה דעה סימן קצ"ח (עידכון)
סימן קצח דיני טבילה וחציצתה
סעיף א צריכה
שתטבול כל גופה בפעם אחת, לפיכך צריך שלא יהיה עליה (א) שום דבר החוצץ.
ואפילו כל שהוא, אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו, חוצץ אפילו אם אינה מקפדת
עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו,
חוצץ, ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ. הגה
ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים.
נשמת אברהם
(א)
שום דבר חוצץ. איתא בגמ' [1]: א"ר יצחק, דבר תורה רובו ומקפיד
עליו (דהיינו שמצטער עליו שלא יהיה על הגוף [2]) חוצץ, רובו ואינו מקפיד
עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד וגזרו על מיעוטו
המקפיד משום רובו המקפיד, ע"כ. וכשהוא מיעוטו וגם אינו מקפיד אינו חוצץ אפילו
מדרבנן, וכתב ע"ז רש"י [3], משום דנעשה כגופו ובטיל לגביה,
וכ"כ הט"ז [4]. והרמ"א והט"ז כתבו שזה דוקא בדיעבד,
אבל לכתחלה לא תטבול אפילו בכה"ג, גזירה אטו דברים החוצצין. ועיין בחכ"א
[5] והערוה"ש [6]דבמקום
צורך ואי אפשר, מותר לכתחלה דזהו כדיעבד. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: ואם החציצה היא בכל הגוף ה"ז חוצץ מה"ת אפילו באינו מקפיד,
כמבואר בגמ' יבמות עח ע"ב. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א דה"ה בכל השערות.
ובנוגע לחציצה בבית הסתרים,
דעת התוס' [7] דבעינן ראוי לביאת מים מן התורה, וכן פוסק האבני נזר [8].
אך דעת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א [9] שהיא רק מדרבנן, וכן מביא
המל"מ [10]. וכן פוסקים רעק"א [11], החת"ס [12]
והחזו"א [13].
וחשבתי שכדאי להקדים כאן
ולהביא את המפורסם, דעתו של החלקת
יואב [14]
שכותב: אבל אם יהיה מוכרח לשהות (את המוך באוזן) ז' ימים אינו חוצץ, דהרי
קיי"ל באו"ח סי' שיז דקשר פחות מז' ימים לא מקרי קשר כלל ועל ז' ימים
הוי מדרבנן של קיימא ופטור אבל אסור, ומה"ת לעולם אינו מתחייב עד שיהיה בדעתו
להישאר כן לעולם. וכיון דז' ימים הוי קשר של קיימא מדרבנן, וא"כ ,בניד"ד
בחציצת בית הסתרים דלא הוי רק מדרבנן, לא מיבעיא להריטב"א דראוי לביאת מים
הוא רק מדרבנן, אלא אפילו להתוס' דהוא מן התורה מ"מ הכוונה רק שיצטרך חציצת
בית הסתרים עם חצי הגוף שיהיה מיקרי רוב [15], אבל חציצת בית הסתרים לבד
לכו"ע דרבנן דהוי מיעוט המקפיד, וכיון דמדרבנן בטל לגבי גופה כל שהוא עד שבעה
ימים, וא"כ שוב לא הוי חציצה כלל כיון דבטל לגבי גופה מדרבנן וכו', ואף דלכאורה
מ"מ שייך גזירה אטו רובו, כיון דברובו שהוא מה"ת אינו מועיל שבעת ימים,
אמנם באמת לפענ"ד כל שרצונה שיהיה החציצה דבוק על גופה בשעת טבילה, אינה
חציצה מה"ת וכו', וע"כ בניד"ד שאינה מחלפת הגאזע בנל שבוע ושבוע,
שפיר לא הוי חציצה, עכ"ל של החלקת יואב.
ואמנם חולק עליו האב"נ [16],
וס"ל שביטול לא מהני אלא באם הוא ביטול לחצי שנה [17]. מ"מ
א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שנהגו מורי הוראה להסתמך על מה שמשמע
מדברי הב"י [18] שקשר העומד להתקיים עד חודש חשיב לכו"ע מדרבנן
כקשר של קיימא. וא"כ דבר שמונח למשך שלישים יום מתבטל לגוף לענין חציצה של
בית הסתרים.
סעיף ח כחול
שבעין אינו חוצץ, ושחוץ לעין חוצץ, ואם היתה (ב) פותחת ועוצמת (פי'
וסוגרת) עיניה תדיר, אף שחוץ לעין אינו חוצץ.
נשמת אברהם
(ב) פותחת ועוצמת עיניה.
כותב בנו של הנו"ב [19] באשה אשר לה כאב עינים, וצוה עליה רופא
מומחה שלא יבוא מים כלל על עיניה וכו' פן תאבד מאור עיניה, איך תנהג האשה בחפיפה
וטבילה, ואחרי שהוא דוחה הצעת השואל שתעשה לה אגד רפוי על עיניה בעת הטבילה, כותב
לה תקנה אחרת שתתן ידיה על עיניה ותדיח הידים תחלה שתהיינה טופח על מנת להטפיח
וכמ"ש לקמן סע' כח, אך הנחת הידים לא תהיה מהאשה עצמה, דאם תכוף את הידים
למעלה נעשו קמטים ונתכסה הבשר שבתוך הפרק במקום חיבור היד והזרוע וכו', רק אשה
אחרת תרד עם האשה לתוך המקוה ותעמוד לאחוריה בריחוק קצת שלא תגע גופה בגוף האשה
הטובלת, ותדיח ידיה במים [20] ותכסה עיני האשה הזאת ברפיון קצת ותטבול.
ולענין החפיפה, העלה להקל אשר די לה שתרחץ ותחוף כל גופה וראשה חוץ מהעינים וסגי
לה בעיון לראות במראה או בבדיקה ע"י אשה אחרת שלא יהיה לפלוף וכו'. ועיין
בשו"ת אב"נ [21] שמתיר בפשטות אפילו לאשה עצמה להדיח אצבעותיה
במי מקוה ואח"כ לכסות את עיניה.
עין מלאכותית. עין
זכוכית אינה חוצצת, אם היא מתביישת להוציאה לפני נשים אחרות [22].
עדשות מנע. אם שכחה
להסירם, אינה צריכה לטבול שנית [23], אך לדעת המנחת יצחק [24]
מהווים חציצה ואפילו בדיעבד.
סעיף ט (ג) דם יבש שעל המכה, חוצץ, וריר שבתוכה, אינו
חוצץ. יצא הריר מתוכה, כל תוך ג' ימים לח הוא ואינו חוצץ, לאחר מכאן, יבש הוא
וחוצץ. לפיכך אשה בעלת חטטים צריכה לחוף במים עד שיתרככו.
נשמת אברהם
(ג) דם יבש. קרום שעל
הפצע משנתייבש אינו חוצץ [25]. ועיין בחזו"א [26] שכותב:
ואפשר דתרי גלדי נינהו, הדם והריר שיוצאים בשעת מכת טריתו והן נקפאין אח"כ
ע"פ המכה, והשניה אותו הגליד שמעלה שטח פני המכה שמתחיל הבשר להקרש ולהגליד
והילך וגדל עד שיתרפא הבשר תחת חסות הגלד והגלד נפל. והנה כל שתחת הגלד עדיין לא
נקרם ונתרפא, הרי הגלד נידון כעור הבשר ואינו חוצץ, וכשנתרפא כבר תחתיו הרי הוא
חוצץ, תהו דין השנוי במתניתין שחוץ למכה חוצץ, ובכלל הזה אם נתפשטו שפתי הגלד על
העור שסביבות המכה או שכבר נתרפא תחת שפתי הגלד הקיצונים או שנקרש הדם והריר
שנשתרבבו בשעת הפצע בסביבות המכה ושבמכה, עכ"ל.
ועיין בקיצור שו"ע [27]
שכותב: וכן גלד שעל גבי המכה, אפילו אם היא מצטערת להסירו צריכה להסירו או לרככו
היטב במים.
אך עיין בחכ"א [28]
שכותב: ובדיעבד אם אפשר לטבול שנית יש להחמיר, אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך על
הפוסקים דכ"ז אינו חוצץ. והשערים מצויינים בהלכה מקל עוד יותר בכותבו [29]
בשם השו"ת השיב משה סי' מד בהסתמך על הש"ך ס"ק יג, שאם אפשר בקלות
להסיר הגלד תסיר ואם כואב לה הרבה וקשה להסירו, אין להחמיר. וכן א"ל
מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאם אי אפשר להסיר הגלד ללא כאב או
דימום כי אז סימן שאין המכה שמתחת הגלד התרפאה עדיין ולכן בטל לגוף ואינו חוצץ, ומ"מ צריך
לרככו. ואם נתרפא הפצע לגמרי והגלד עומד ליפול כי כבר יש עור חדש מתחתיו המכסה את
כל הפצע, ואפשר להוריד את הגלד ללא כאב ודימום, ג"כ מועיל ריכוך, אך טוב
להורידו לפני הטבילה, והסכים עמו הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
ואם שכחה להסיר את הגלד לפני
שבת, מותר להסירו בשבת, אך תזהר שלא תוציא דם [30], ועיין בקצוה"ש [31]
שכותב : דאין בזה איסור תולש, לפי שהגלד, אע"פ שמדובק בבשר, סופו ליפול מאליו
ועדיף מציצין שפירשו רובן מעור האצבע דאסור להסירן אא"כ מצערות אותו.
ומ"מ נראה שתהיה ביד ולא בכלי, עכ"ל.
עור שנקלף. ותלתולי עורות תלויים
ועומדים, אינם חוצצים שהמים יכולים לבא שם, והצד המחובר להבשר לא חשיב חציצה כי
אין שום אדם שמקפיד על קליפות אלו ואין דרך כלל לחתכן כי נושרין מאליהן והוי מיעוט
שאינו מקפיד דלכ"ע אינו
חוצץ [32].
סעיף י (ד) רטיה שעל המכה, חוצצת.
נשמת אברהם
(ד)
רטיה. דהיינו פלסתר. וכן פוסק החכ"א [33]. אך יש פוסקים שזה
דוקא כשהיא מקפדת [34] אבל אינה מקפדת אינו חוצץ, ולכן אם מצטערת בהסרתה
(והיא מונחת לזמן ארוך), יש להתיר לה לטבול עם הרטיה [35]. וכותב הדברי
מלכיאל [36] שאם צריכה את הרטיה לעולם, אע"פ שמחליפין אותה מזמן
לזמן אינה חוצצת, אבל אם עומדת להתרפא ולהסיר אז את הרטיה, חוצצת. ויש סוברים שאם
אפשר להסיר את הרטיה ללא כאב גדול, ודאי צריכה להסירה, אך אם חוששת לכאב גדול
ולסכנה, מספיק שתדיח במים חמים מסביב למקום הרטיה כמה שאפשר ותטבול [37].
וכ"כ השו"ת יביע אומר [38] דהוסיף, שאם נשארו אך ימים אחדים
להורדת הרטיה, נכון להחמיר.
אשה שיש לה פלסתר ושכחה
להורידו לפני השבת והוא דבוק על שער, עיין במ"ב [39] שאין להסירו
בשבת דהוי בכלל תולש, ואף על גב דאינו מכוין לזה, פסיק רישא הוא. אך כתב לי
הגר"ע יוסף שליט"א [40] שלדעתו יש להתיר כשיש צורך בדבר משום
שתלישת שער שלא ע"י כלי אסורה רק מדרבנן והוא דבר שאינו מתכוין, והו"ל
פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שהסכים הגר"י אלחנן בבאר יצחק סימן טו
ובמפתחות להתיר. וכ"פ בשו"ת בתי כהונה חלק בית דין סי' יח. וכ"פ
הגאון שו"מ קמא ח"א סי' רי ותילתאה ח"ג סי' ג, והגאון מהרש"ם ח"ה
סי' מח, ובשו"ת דברי מלכיאל יו"ד סי' מב. ועיין גם בשו"ת יביע אומר
ח"ה או"ח סי' כז, עכ"ל. וכותב השש"כ [41] שאיספלנית
הדבוקה במקום שער בגוף, טוב שלא להסירה, שכן בעל כורחו ייתלשו שערות בשעת
הסרתה. אולם מותר לשפוך בנזין אם הוא מוכן לכך מאתמול (דאל"כ אית ביה משום
מוקצה), ולהסיר את האיספלנית בדרך זו, עכ"ל. ובהערה [42] מובא בשם
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: דאם הוא מצטער מהאיספלנית, נראה דשרי, כיון
דתלישת השערות יהא כלאחר יד ומקלקל ופסיק רישא דלא ניח"ל, עכ"ל. וכן
פוסק המ"ב בכמה מקומות [43]. ולפי"ז נ"ל בניד"ד, אם
אין לה בנזין ואינה יכולה להוריד את האיספלנית בדרך אחרת ומצטערת כי אינה יכולה
לטהר לבעלה, יהיה מותר, גם לדעת המחמירים, להסיר את האיספלנית ואם יתלשו שערות לית
לן בה, וכנ"ל, והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א [44].
ואחרי הטבילה מותר לה לשים
פלסתר אחר, ועיין מה שכתבנו בנשמת אברהם ח"א סי" שכח ס"ק סב לגבי
פרטי דינים.
אשה שמחובר לה צינור שנכנס
לתוך כלי הדם כדי שתוכל להזריק תרופה לאפשר לה להתעבר, אמר לי מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א שחוצץ משום
הפלסטרים, בהם מודבק הצינור לידה, עכ"ד. ולעת הטבילה תשים תחבושת (שדרכה המים
יכולים לחדור) במקום הפלסתר וכדי שלא יזוז הצינור, ועי, להלן.
תחבושת. אמר לי מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א שאם מצטערת בנטילתה וצריכה להיות עליה במשך כמה
חודשים, אינו חוצץ, ועיין בשו"ת הר צבי יו"ד סי' קסט. ואם המים יכולים
לחדור דרכה לעור אז אפילו לא נשארה הרבה זמן, מותר לטבול אם קשה לה להורידה,
והסכים אתי הגרי"י נויבירט שליט"א.
גבס. אם אי אפשר בשום אופן
להסיר את הגבס ללא גרימת כאב גדול וסכנה מעט לאבר, והגבס צריך להישאר ולא יוסר כמה
חדשים, אפשר להתיר לה לטבול עם הגבס, כי מכיון שהיא עושה כן משום רפואה, ודאי אינה
מקפדת [45]. אולם אם אפשר לבעלה להיות מושל ברוחו עד שיוסר הגבס, תבוא
עליו ברכה [46].
סעיף
יא חץ או קוץ התחוב בבשר, (ה) אם נראה
מבחוץ, חוצץ ואם אינו נראה, אינו חוצץ.
נשמת אברהם
(ה) אם נראה מבחוץ.
וכן תפירות, כיון שהן נראות מבחוץ, יש בהן משום
חציצה [47]
ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאע"פ שכעת היא רוצה שהן יהיו על
בשרה, אך מכיון שזה רק מתוך אונס, נקרא מקפדת.
סעיף
טז (ו) דם שנסרך בבשר, אפילו לח, חוצץ.
נשמת אברהם
(ו) דם שנסרך. היינו
דם שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת שכשתולים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו [48],
ועיין גם לעיל סע' ט.
48) ש"ך ס"ק
כ.
סעיף
יז (ז) צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן,
אינו חוצץ. וכן מי שהוא צבע וידיו צבועות, אינו חוצץ. הגה וכן מי שאומנתו להיות
שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים.
נשמת אברהם
(ז) צבע. משחה ששמה על
פצע חוצצת, וצריכה לרחוץ ולסלק ארתה [49]. וא"ל מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א די"ל שמדובר על משחה עבה.
סעיף
יט אם יש
לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתוך ולא לחטט, אם נפוחה כל כך שאין הטיט
שתחת הצפורן (ח) נראה, אינו חוצץ.
נשמת אברהם
(ח) נראה. כתב
הב"י שזה נלמד מחץ, לעיל סע' יא, ולפי"ז א"צ שיהא נקרם עור ובשר על
הטיט, אלא כל שהטיט כך בעומק שאינו נראה בשוה לבשר, אינו חוצץ כדלעיל גבי חץ [50].
סעיף
כב אבר
ובשר המדולדלים, (ט) חוצצים (אבל יבלת או יתרת ואינן מדולדלין, אינם
חוצצים).
נשמת אברהם
(ט) חוצצים. כתב
הרא"ש בפ"י דנדה והרמב"ם בפ"ב דמקואות, אפילו פירשו רובן,
כיון דצריכין אומן לקטען [51].
סעיף
כג השירים
והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם רפוים, אינם חוצצים, ואם הם מהודקים, חוצצים. וכן
הדין (י) באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר.
נשמת אברהם
(י) באגד שעל המכה.
עיין לעיל סע' י.
סעיף
כד צריכה
לחצוץ (יא) שיניה שלא יהא בהם דבר חוצץ, שאם טבלה ונמצא שום דבר דבק בהם לא
עלתה לה טבילה. ויש נוהגים שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהוא נכנס
בין השינים יותר ממאכל אחר, ואף על פי שבודקות וחוצצות השינים, חוששת דילמא תשתייר
מיניה ולאו אדעתה, ומנהג יפה הוא. הגה ואין לה לאכול בין הרחיצה
לטבילה ואין לה לעסוק כל היום קודם הטבילה
בבצק או בנרות של שעוה, שלא ידבק בה, וכן נהגו.
נשמת אברהם
(יא)
שיניה - בחציצה בשיניים יש להבחין בכמה סוגים כדלהלן :
1. סתימה קבועה. ידוע ומפורסם שהחכמת אדם [52] מחמיר בסתימת
שן קבועה מטעם מקפיד, מכיון שהיא לרפואה ורצונה להסיר רק שאינה יכולה להסירה, ולכן
חוצץ. וכן פוסק בעל הערוך לנר [53] שלכתחילה יש להחמיר.
אך המהרש"ם [54]
מתיר מטעם שאי אפשר להוציאה ולשלפה מתוך השן, ולכן לכ"ע אינה חוצצת ואף שהיא
לכתחילה לרפואה, מ"מ אין חפצים להסירו אח"כ משום נוי שלא יהיו נראים
הנקבים, ועל אף שבשו"ת הרי בשמים [55] כתב להחמיר דהוי חציצה, חזר
בו אחרי כן והתיר אפילו לכתחילה [56], מכיון שהיא נעשית באופן שלא תנטל
משם לעולם. וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם תאומים [57] שמכיון שסתמו
להיות קיים, פשיטא דאין מקום לחומרא בזה כיון דאינו מקפיד להסירו לעולם, והוא מצרף
דעת הריטב"א והרשב"א דהא דבעינן ראוי לביאת מים בבית הסתרים לא הוי רק
מדברי סופרים והו"ל ספק דרבנן לקולא. ואף דשיטת התוס' דמן התורה בעינן ראוי
לביאת מים, הו"ל ספק פלוגתא אי הוי מן התורה או מדברי סופרים וא"כ בזה
שהדבר ספק אי חייץ, הו"ל ספק ספיקא בדאורייתא דשמא מן התורה לא בעינן ראוי
לביאת מים (ועוד דגם מדרבנן בעינן רובו או מקפיד וכאן שניהם אין - כתב לי
מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א), ואם ת"ל דבעינן ראוי לביאת מים
שמא לא הוי חציצה, ואף דמדברי סופרים פשיטא דבעינן ראוי לביאת מים, הוי ספק דרבנן
ולקולא כמ"ש הפוסקים דכל דהוי ספק ספיקא בדאורייתא וספק אחד בדרבנן, אזלינן
לקולא. וראה בשו"ת שבות יעקב [58] שגם כתב דבמיעוט המקפיד, אמרינן
ספק דרבנן לקולא, וכ"כ הש"ך [59].
וכן פוסקים השו"מ [60],
הלבוש מרדכי [61], הבית יצחק [62], האב"נ [63],
הצמח צדק [54], האמרי יושר [65], הדרכי תשובה [66],
הטהרת ישראל [67], הדעת תורה [68], הבן איש חי [69],
המצודת דוד [70], השבט הלוי [71], המנחת יצחק [72]
והשערים מצויינים בהלכה [73].
וראה בשו"ת אג"מ [74]
שכותב: שזה פשוט היתר בכל העולם ואין חוששין לזה אף חסידים ואנשי מעשה, ובאמת אם
נחוש לזה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, כי בזה"ז כמעט שאין
במציאות אשה שאין לה סתימה באיזה שן. יעל מה שפסק החכ"א הוא מתרץ, שבסתימות
שבזמנינו גם החכ"א היה מודה לזה בלא ספק והוא איירי באופן שהוא רק שלא יכנס
הרוח ולא יכאב השן, אבל אינה טובה ללעוס בה דיותר נח לה ללעוס בשן נקוב מסתום
בשעוה ועופרת שהזכיר, לכן אף שבשביל הכאב מניח שם, הוי מקפיד, אבל בסתימה שבזמנינו
גם הוא יודה שאינו חוצץ, וכמו שנתפשט היתר בכל העולם ואין מפקפקין כלל בזה, וזה
ברור, עכ"ל. וכן כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: אצלי
ברור שכן כוונת החכ"א, דעיין שם כלל קיט סי' ז לגבי רטיה, וק"ו כאן.
2. סתימה זמנית. קיימת מחלוקת הפוסקים אם סתימה זמנית לכמה ימים או
שבועות עד החלפתה לסתימה קבועה, חוצצת או לא. הטהרת ישראל [75] שחוצצת, וכן פוסק המצודת דוד [76].
וכותב הג"ר מאיר אריק ז"ל בשו"ת אמרי יושר [77]
שאע"פ שמדובר כאן על בית הסתרים והוי תרי דרבנן, ובנוסף לזה הלא החומר הסותם
מחובר ונעשה כשן ממש שאוכלת עמה, מ"מ בזמן מיעוט כזה (של שבועיים) אין לחפש
קולות. וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי [78] כשנשאל על משך זמן של ב'
וג' ימים. וראה מה שכתבנו לעיל סע' א בשם החלקת יואב.
אולם השואל ומשיב [79]
כותב להתיר כי מצד דבעינן ראוי לביאת מים ליכא חשש כאן דהא השן סתום תמיד
וא"כ מה דנפתח מצד הכאב וסתמו נשאר על תכונתו הראשונה ולא שייך כאן ראוי
לביאת מים, והוא מצרף לזה גם שיטת הריטב"א שבבית הסתרים לא בעינן ראוי לביאת
מים רק מדרבנן. והוא ממשיך, שכל שעושה לרפואה לא שייך לומר דמקפדת, ואף דרובא
דעלמא מקפידות, מ"מ לא אמרינן בטלה דעתה אלא דוקא כשהיא לא עושה את זה מטעמי
רפואה. אולם כשהיא עושה את זה לרפואה, אין לומר כן כי הלא גם כל העולם אם היו צריכים
ח"ו לזה היו עושין כן [80]. אולם הסדרי טהרה [81] מפקפק
בסברה זו דא"כ גם גבי רטיה שעל המכה ובאגד שעל המכה והבשר נימא הכי, דכל בני
אדם שיש להם כן אינם מקפידים כיון שמתרפאים בכך. והסדרי טהרה עצמו נוטה להתיר
במסקנתו שם אם לא מדובר ברוב הגוף. ואולי יש לחלק, כי סוף סוף הרטיה או האגד
עומדים לזמן מה בלבד, כאשר כל מטרת הסתימה בשן היא שתשאר כך לעולם (בסתימה זמנית
או בסתימה קבועה שבאה אחרי כן) וממילא בטלה לגופה, ועוד דהוה בית הסתרים.
והדרכ"ת [82]
כותב בשם השו"ת אלף המגן [83] שמתיר לאשה לטבול עם סתימה זמנית, וכן
פוסק החלקת יעקב [84]. וכותב ההר צבי [85] שמכיון שהוחלט שהשן
תהא מכוסה תמיד אע"פ שמחליפין את חומר הסותם, אין בזה חשש חציצה דסוף כל סוף
תשאר מכוסה. והוא מסתמך על שו"ת המהרש"ם [86] שכותב שאין לחלק
במה שדעתה להחליף, דמטעם זה גופא מוכח שאינה מקפדת. וראה גם בשו"ת דברי
מלכיאל [87] להגאון מלאמזא, שכותב בנוגע לרטיה או חבישה שאם מדובר על מכה
שלא תתרפא והרטיה או חבישה ישארו לעולם, אעפ"י שמחליפין מזמן לזמן, אינו
חוצץ. והאג"מ [88] מתיר גם לבעלי נפש מאותה סיבה דכיון שגם אחר הזמן
כשתסירנה אל תניח הנקב שבשן מגולה אלא תחליף אותו על סתימה קבועה, א"כ אינה
מקפדת שיהיה הנקב מגולה, ולכן אף שעל סתימה זו מקפדת להסירה, לא חשיב מקפיד כיון
שתחזור ותסתמהו. וכן פוסק המנחת יצחק.[89]
ואמר לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א שהוא מתיר לאשה, בהסתמך על השו"ת חלקת יואב (המובא לעיל סע' א),
לטבול עם סתימה זמנית רק אם הסתימה תשאר במשך שבוע ימים, ובתנאי שאין הסתימה בולטת
מהשן, וחשיב כבלוע בתוך הגוף. אולם אם הסתימה בולטת, אז אינה בטילה אא"כ
תחליט האשה שהיא לא תלך לרופא שיניים עד אחרי שלושים יום מזמן הטבילה [90],
ואז יהיה מותר לה לטבול. והמורה הוראה יכול לומר לבעלה מבלי ידיעתה שאם תפסיד את
התור או תצטער, תוכל ללכת לרופא להמשך הטיפול. וודאי לא תועיל אם האשה עצמה תחשוב
כן בשעת הטבילה. וברור שאם תוך זמן זה מרגישה שבכל זאת היא צריכה לגשת לרופא עקב
כאבים, בלאו הכי יכולה לשנות החלטתה, עכ"ד. וכן מובא בשמו בספר שערי טבילה [91].
3. שיניים תותבות. שן תותבת שצריך אומן להוציאה או שיש צער בהוצאתה,
אינה חוצצת, וכן מובא בדרכ"ת [92]. וכן פוסקים השו"ת
מהר"י אסאד [93], הטהרת ישראל [94], העקרי הד"ט [95],
הבנין ציון [96], החכ"א [97], השו"ת מהרש"ם [98],
השו"ת אב"נ [99] והשו"ת רב פעלים [100].
אולם הגרי"י שמעלקיש
ז"ל בשו"ת בית יצחק [101] מחמיר שבכה"ג חוצצת, וטעמו:
דכיון דיכולים לעשות שיניים אשר יכולים ליטלן בכל פעם שתלך לבית הטבילה הוה
כלכתחילה, והרמ"א כתב כאן סע' א ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינן חוצצין,
גזרה אטו דברים החוצצין, ונהי דהיכא דאיכא צער או כאב כדיעבד דמי, מ"מ כיון
שיש פוסקים מחמירים ויש חשש חציצה, על כן בהכרח להושיב שיניים שיכולה ליטלן בשעת
טבילה, עכ"ל. והאב"נ [102] מחמיר כשרוב השיניים הן תותבות
דרובו החוצץ הוי מדאורייתא ובית הסתרים נדון בפני עצמו וגם כל מקום הסתרים נדון
בפני עצמו. אולם חולק עליו השו"ת אמרי יושר [103] דבית הסתרים
לכו"ע אינו נדון בפ"ע רק מצטרף לרוב הגוף וכמ"ש בתשובת זכרון יוסף
הובא בסדרי טהרה סי' קצט. וכותב שם: דאין להחמיר בזה לבטל ח"ו בנות ישראל
מפו"ר ובפרט בזמנינו רוב הנשים יש להן שיניים תותבות, וגם נראה כיון דכל הפה
הוי בית הסתרים הוי מיעוט אף לגבי הפה, עכ"ל.
שיניים תותבות שאפשר להוציאן
ולהחזירן בלי אומן ובלי כאב בודאי חוצצות, וכן פוסקים השו"מ [104],
המהר"י אסאד [105], המהרש"ם [106] והשבט הלוי [107].
וצ"ע דמ"ש מעין של זכוכית שהאחרונים מקילים מכיון שהיא מתביישת להוציאה
בפומבי (עיין לעיל סע' ח), וכן מצאתי אח"כ בהבאר יצחק (מובא להלן). וכותב
הטהרת ישראל [108]: שבפרט כפי הנהוג בזה"ז שהן מוציאות אותן בכל עת
לנקותן, נראה שגם דיעבד צריכה טבילה שנית וכו', דהמיקל לאחרים אף בזה"ז בשכבר
טבלה עם השיניים דאינה צריכה טבילה שנית, אין לערער עליו, עכ"ל. וכותב שם
הבאר יצחק [109]: משום דיוכל לומר דבאמת אינה מקפדת שלא יהא על גופה
באותו זמן דאם היה מציאות לתקנן ולנקותן בעודו מחובר לגוף, בודאי לא היתה מסירן
וכו', וגם יש סברא דנוי הוא לה בשיניים ובלא זה בושה מאחרים, על כן נ"ל דאין
לערער על המיקל, עכ"ל. וכותב המנחת יצחק [110], שגם לשיטת
מהרש"ם אין לברך כשהיא חוזרת וטובלת אלא בלשון בריך רחמנא, דהרי המהרש"ם
כתב [111] שרק אם אינו דבוק בבשר שסביב השיניים בחוזק והוא רפוי עד שראוי
לביאת מים בתוכו, אבל הוא כמעט מהנמנע להבחין ואין להקל, עכ"ל. וכותב על זה
המנחת יצחק שאמנם אין להקל שלא להצריך טבילה אחרת, אבל בנוגע לברכה שוב יש לחוש
לאידך גיסא דדלמא הוי רפוי קצת, כנודע למאן שיש לו שיניים תותבות, דהרבה מאכל
ומשקה נכנסים בינם לבין הבשר שסביבם. וראה גם בהתחלת הקדמתו שם ובשו"ת ציץ
אליעזר [112].
4. שן המדולדלת ומתנודדת. שן המדולדלת אינה
חוצצת ואפילו אם האשה בדעתה ללכת בקרוב לרופא שיניים שיוציא לה את השן, כך פוסק
הגאון בטשעבין ז"ל בשו"ת דובב מישרים [113], וסברתו בהסתמך על
הריטב"א הנ"ל דמה שבית הסתרים צריך שיהא ראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן,
וכאן דהוי מיעוט המקפיד בבית הסתרים הרי תרי דרבנן, ולכן יש להקל. וכן, הוא כותב,
לפי הנו"ב [114] דבבלוע לא בעינן אפילו ראוי לביאת מים ואינו חוצץ
שם כלל, א"כ ה"נ כיון שמחובר לגופה הוי כבלוע ואינו חוצץ, עכ"ל.
וכן מתיר האב"נ [115], ועל אף שהוא אינו פוסק כהריטב"א (דבית
הסתרים דרבנן) ודעתו להחמיר כשיטת התוס' הנ"ל (דבית הסתרים דאורייתא), בכל
זאת בני"ד מיקל כיון שאינו אלא שן אחת ולא חמיר בית הסתרים ממקום גלוי
דבמיעוטא רק דרבנן, ואפילו שמתנדנדת גופה היא ודומה לצפורן שפירש רובה שאינו חוצץ [116].
וכן פוסק להתיר בשו"ת שבט הלוי [117].
5. מכשיר של חוט ברזל. שמיישר את השיניים העקומות וצריך אומן להוציאו, אינו
חוצץ [118]. אך כותב בספר שערי טבילה [119] בשם הגרי"ש
אלישיב שליט"א שבחוטי ברזל שמטרתם ליישר השיניים, מאחר שאינו עשוי לשם רפואה
אלא לנוי גרידא, חוצץ, ע"כ. ואם נעשה לשם טיפול בשיניים רופפים, יש להקל אם
אי אפשר
להוציאו [120]
ולפי מה שהסביר לי רופא שיניים, בכל מקרה יש גם חשש שיתקלקלו השיניים בעתיד אם לא
מיישרים אותם עתה, וה"ה במיתקן של פלסטיק.
6. תפירות בחניכיים. שנראות והרופא יוציאם בעוד זמן, מתיר הדובב מישרים [121],
כיון שהיא בבית הסתרים ויש לצרף גם שיטת הריטב"א ,והוי תרי דרבנן. אך
האג"מ [122]
מחמיר: כי מכיון שהם נראים מסתבר שנחשב מקפדת שלא ישארו שם התפירות וחוצץ משום דאף
שהוא בית הסתרים בעינן ראוי לביאת מים, אך אם אינם נראים כלל והם בתוך הבשר כך שאי
אפשר לראותם, רק אחרי הפרדת הבשר ע"י מכשיר הם מתגלים, אינם חוצצים, משום שאז
נחשב זה למקום בלוע, עכ"ד. וכן מחמיר הגרש"ז אויערבאך שליט"א [123]
כשהם נראין, דמאחר שהם עשויין לזמן קצר (דהיינו לפחות משלושים יום [124]),
עדיף לדחות את הטבילה.
סעיף
כה אם לא
הדיחה (יב) בית הסתרים ובית הקמטים שלה ונמצא בהם דבר חוצץ, לא עלתה לה
טבילה. ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ, אף על פי שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה,
ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש.
נשמת אברהם
(יב) בית הסתרים -
בחציצה זו יש להבחין בסוגים שונים כדלהלן:
1. התקן תוך-רחמי (אי. יו. די.). אינו חוצץ [125]. וגם
החוט המשתרבב לצואר הרחם אינו חוצץ [126], אך יש להיזהר שהחוט (שהוא קצר)
לא יהיה דבוק לכותלי
הפרוזדור [127].
2. טבעת בפרוזדור. במקרה של צניחת הרחם. כותב החשב האפוד [128]: אכן למעשה כבר נהגו
להקל בכל דבר אשר מתבטל אל הגוף זמן רב, ואע"פ שאינו מתבטל לעולם, ומפורסם
הוא אשר החלקת יואב, דעתו שכל דבר המתבטל אל הגוף לשבעת ימים דינו כמתבטל לעולם.
ואם כי יש מקום לפלפל בזה, הנה במקום שיש עוד סניף לדבר, כבר נהגו להקל בזה. והרי
בנ"ד יש אומדנא שהמקום בו נתון הטבעת הוא מקום בלוע וכמו שהזכיר החת"ס,
ואם אינו מקום בלוע עכ"פ הוא בית הסתרים, גם אינו אלא מיעוטו שאפילו אם נימא
שהוא דבר המקפיד ואינו אלא מדרבנן, ולפי דעת הריטב"א שכל בית הסתרים אינו אלא
מדרבנן (קידושין כה סוד"ה דתנן), הרי זה תרי דרבנן, ובכגון דא יש לסמוך על
החלקת יואב ואינו חוצץ, עכ"ל. וכן מתיר המהר"ש ענגיל [129].
ועיין גם בנו"ב [130], דרכ"ת [131], הר צבי [132]
וערוה"ש [133] שדנים בדבר. ועיין מה שכתבנו לעיל סי' קצו ס"ק ב
שהאידנא כמעט ולא משתמשים בטבעת בנשים צעירות אלא מטפלין בהן ע"י ניתוח.
ובאותן הנשים שיש להן טבעת כזו ומוציאה ומכניסה לבד מפעם לפעם, צריכה לכתחילה
להוציאה לפני הטבילה, אך אם שכחה, בדיעבד אינה צריכה לטבול שנית [134].
3. קולוסתומיה. אשה שעברה ניתוח שבעקבותיו יש פתיחה של מעי הגס שבולט
החוצה בדופן הבטן, ודרכו יוצאת הפסולת, לובשת בדרך כלל שקית מסביבו כדי שהפסולת
תכנס לתוכה. מפעם לפעם היא מחליפה את השקית וגם מנקה מסביב למעי הבולט. מבחינה
רפואית אין כל צורך להקפיד שמים לא יכנסו לשם ויכולה היא להיכנס למקוה ולטבול
כרגיל ללא השקית וללא גוף זר על גופה. והוסיף לי מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א: ותנקה היטב מסביב למעי הגס.
4. איליאוסתומיה. כאן כתוצאה מהניתוח, יש פתח של מעי הדק שבולט החוצה
בדופן הבטן, אך הבעיא היא שבאופן מתמיד יש הפרשה מהמעי, כך שלא תוכל לטבול בלי
שתלכלך את המקוה, וכדי למנוע את זה אפשר לה או להכניס "טמפון" לתוך הפתח
והחוט ישאר בחוץ (ועיין לעיל הערה 126) או אפשר לה להכניס גזה לתוך המעי כשחלק
מהגזה בולט קצת בחוץ כדי שתוכל אח"כ להוציאה (אך לא מומלץ להכניס צמר גפן
בתוך פי המעי שמא יקרע הצמר גפן בעת הוצאתו וחלק ישאר בפנים), כי אין כל סכנה אם
הפתח והמעי באים במגע עם מים. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שתיזהר
שהחלק של הגזה שנוגע בחוץ יהיה רפה כדי שהמקום יהיה ראוי לביאת מים, ופשוט שאין
לטבול עם השקית, עכ"ד.
5. קטטר. אשה הצריכה, עקב מחלה או חבלה, להיות עם קטטר קבוע
בשלפוחית השתן, יכולה לטבול עם הקטטר (מטעמים רפואיים אסור לה להוציא הקטטר מחמת
הטבילה אם אין סיבה רפואית להחליפה), כי הלא מהפתח ולפנים בלוע ואינו חוצץ, ומה
שבחוץ נוגע רק באופן רפה. והסכים עמי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
6. דיאליזה. חולה שעושה דיאליזות תוך בטני כבית ויש לה קטטר קבוע
בדופן הבטן, יכולה לטבול עם הקטטר כי קיבוע הקטטר נעשה ע"י תפירות הנמצאות
מתחת לעור ואין צורך בפלסתר או כדומה כדי להחזיק את הקטטר במקומו, ועיין לעיל
ס"ק 5. ואם יש תפירות בעור, צריכה לחכות עד שיוציאם (עיין לעיל ס"ק ה).
וכן חולה שעוברת דיאליזות תוך הדם ויש לה צינור קבוע ביד המחבר עורק לוריד והצינור
נמצא מעל העור, יכולה לטבול אחרי שמורידים את התפירות. אך מכיון שרצוי שהצינור לא
יבוא במגע עם מים (מטעמים רפואיים), תחבוש אותו בתחבושת שחדירה למים, ומיד אחרי
הטבילה תוריד את התחבושת, ועיין לעיל ס"ק ד ד"ה תחבושת.
7. אוזן. אם אמרו לה הרופאים שצריכה שיהיה לה תמיד צמר גפן
תחוב באזנה, תדחק צמר גפן בעומק שלא יכסה את החלק הנראה של האוזן (ואפילו שיש חוט
יוצא מהצמר גפן כדי שיהיה קל להוציאה), ואז מותר לה לטבול [135]. ואם
אמרו לה רק שאסור שמים יבואו לאוזן בפנים, גם מותרת לשים צמר גפן שם בשעת טבילתה [136].
וכותבים השו"ת חלקת יואב [137] .וההר צבי [138] שבכל אופן,
בשבוע לפני הטבילה, תתרגל שיהא תמיד צמר גפן בתוך אוזנה ואז יהיה עבורה בבחינת דבר
שאינו
מקפיד [139].
אך עיין בבן איש חי [140] שכותב שלהכניס צמר גפן באוזנה הוי חציצה, אלא
תעשה באופן שכתב הרב שיבת ציון, דהיינו שחברתה תכניס את האצבע שלה במים ואז תכניס
אותה לתוך אוזנה בשעת הטבילה (עיין לעיל סע' ח). וכן כתבו המהר"ש ענגיל [141]
והמהר"י שטייף [142]. ועיין בשו"ת אב"נ [143]
ובדברינו לעיל סע' ח.
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א : אפשר גם להכניס צמר גפן לא מהודק תוך האוזן ולהוציאו בזריזות תיכף
ומיד לאחר הטבילה טרם שהמים יספיקו להגיע לבשר האוזן. ומ"מ חשיב כראוי לביאת
מים הואיל והמים יכולים עכ"פ לעבור לבשר גם דרך הצמר גפן.
סעיף
כח לא
תאחוז בה (יג) חבירתה בידיה בשעת טבילה אלא אם כן רפתה ידה, כדי שיבואו
המים במקום אחיזת ידיה, ואם הדיחה ידיה במים תחלה, שרי, שמשקה טופח שעל ידיה חבור
למי המקוה.
נשמת אברהם
(יג) חברתה בידיה. וכן
תעשה לאשה שמשותקת ואינה יכולה לעמוד על רגלה ללא עזרה [144]. וראה לעיל
ס"ק ב.
סעיף מ צריך
לעמוד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת (יד)
שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים, ואם אין לה מי שתעמוד על גבה, או שהוא
בלילה, תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה, ובלבד שתרפם או בשרשרות של
חוטים חלולות או קושרת בגד רפוי על שערותיה.
נשמת אברהם
(יד) שתראה שלא ישאר.
כותב השו"ת בית שערים [145] באשה הממונית לעמוד בבית הטבילה להשגיח
על הנשים הטובלות והיא חלושת הראות, אם יש לה בתי עינים ואפשר לבדוק אם רואה בזה
היטב דבר קטן מאוד כשאר כל הנשים, מותר. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א: ויש להוסיף, שע"י המים החמים שבמקוה באים אדים על זכוכית
המשקפיים ויש לנקותם היטב לפני הבדיקה.
[1] נדה סז ע"ב.
[2] עיין רש"י
עירובין ד ע"ב ד"ה ומקפיד.
[3] שם ד"ה
ושאינו, שבת נז ע"א ד"ה הא.
[4] ס"ק ד.
[5] כלל קיט סע' ג.
[6] סע' ט.
[7] קדושין כה ע"א
ד"ה כל, וראה גם בסוכה ו ע"ב ד"ה דבר, מנחות יח ע"ב ד"ה
ואמר
ונדה סו ע"ב
ד"ה כל.
[8] יו"ד סי' רס.
[9] קידושין שם.
[10] הל' מקואות
פ"א ה"ח.
[11] פסקים סי' ס.
[12] שו"ת
יו"ד סי' קצב.
[13] יו”ד סי' צה
ס"ק ג. ועיין הסבר הענין בסדרי טהרה כאן ס"ק כג, תשובת נו"ב
בשו"ת תשובה מאהבה
ח"א סי' לט, שו"ת חת"ס יו"ד סי' קצג וחזו"א יו"ד
סי' צה ס"ק ג.
[14] יו"ד סי' ל.
[15] ע"ע
שו"ת אב"נ יו"ד סי' רסג ס"ק ג.
[16] שם סי' רסב.
[17] וכן עיין שם סי'
רנג.
[18] או"ח סי'
שיז.
[19] שו"ת שיבת
ציון סי' מב מובא בפ"ת ס"ק טו.
[20] ועיין להלן סע' כח
ולעיל סי' קכ סע' כ ובט"ז וש"ך אם צריכה להדיח ידה דוקא
במי מקוה בתוך המקוה או אפילו
במים תלושים, ועיין במטה יהונתן בסי'
קכ שם.
[21] יו"ד סי'
רסב.
[22] מהר"י אסאד
סי' רכט; שו"ת שו"מ תליתאי ח"ג סי' קח, שו"ת הר צבי יו"ד
סי'
קסא; שו"ת זכר שמחה סי'
קיח; שו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' קד; שו"ת מנחת
יצחק ח"ג סי' פב.
[23] שו"ת
אג"מ שם. וכן עיין בשו"ת שו"מ שם ושו"ת הר צבי שם.
[24] ח"ו סי' פט.
[25] ערוה"ש סע'
לה.
[26] יו"ד סי' צד
ס"ק ד.
[27] סי' קסא סע' ג.
[28] כלל קיט סע' ו.
[29] סי' קסא ס"ק
ג.
[30] עיין באו"ח
סי' שכח סע' כב.
[31] סי' קלו
בבדה"ש ס"ק כב.
[32] חכ"א כלל קיט
סע' טז.
[33] כלל קיט סע' ז.
[34] סדרי טהרה אות כד.
[35] שו"ת הר צבי
יו"ד סי' קסט. וע"ש שמצדד גם לגבי סתימה זמנית של שן שאינו
חוצץ.
[36] ה"ה סי' קח,
[37] שו"ת ציץ
אליעזר ח"ד סי' ט בשם הדברי חיים יו"ד ח"ב סי' סה.
[38] ח"ג
יו"ד סי' יב.
[39] סי' שיב ס"ק
כ, סי' שכח סע' מט מ"ב ס"ק קנא וביה"ל ד"ה לשום.
[40] מובא בלב אברהם
ח"א עמ' יב.
[41] פל"ח סע' כח.
[42] עג.
[43] סימן שטז שער
הציון ס"ק יח, סימן שכא שער הציון ס"ק יח וסימן שלז שעה"צ
ס"ק ב. וצ"ע ממקום
אחר שכותב המ"ב (סי' שלו ס"ק כה) דהיכי דעשבים
הם גדולים, יזהר שלא ירוץ
עליהן דהוי פס"ר שיתלש בודאי, ואפשר
דאפילו לילך עליהן במהרה
ג"כ צריך ליזהר, עכ"ל. וצ"ע, כי יש כאן
תלישה כלאח"י ואינו
מכוין, ואע"ג דהוי פס"ר, לא איכפת ליה. וכן עיין
בחזו"א סי' נ ס"ק ב
שאוסר בפס"ר דלא ניחא ליה ואפילו בחד דרבנן, ועיין
ביביע אומר שם שחולק עליו.
[44] וא"ל
מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שלכאורה יש להקשות לשיטת המקילים
מהגמ' שבת פא ע"א מובא
בשו"ע סי' שיב סע' ז, ועיין שם במ"ב ס"ק כ
ושעה"צ ס"ק כג,
שאפילו פס"ר דלא ניח"ל ואינו מכוין ובמקום צער אסור,
וצ"ע.
[45] שו"ת ציץ
אליעזר ח"ד סי' ט.
[46] שו"ת הר צבי
יו"ד סי' קסה.
[47] עיין בשו"ת
אג"מ יו"ד חוב סי' פז; סדרי טהרה אות ז; חכ"א כלל קיט סע' ח,
ועיין בש"ך ס"ק טז.
[48] ש"ך ס"ק
כ
[49] ערוה"ש סע'
לב.
[50] ש"ך ס"ק
כד.
[51] באר הגולה.
[52] כלל קיט סע' יח
ובינת אדם ס"ק יב.
[53] שו"ת בנין
ציון החדשות סי' נז.
[54] ח"א סי' עט.
[55] מהד"ק סי'
קג.
[56] מהד"ת סי'
קכח.
[57] יו"ד סי' מז.
[58] ח"א סי' סט.
[59] ס"ק יג וראה
גם לספר דברי שאול סי' קצח סע' כד.
[60] קמא ח"ג סי'
כז ותניינא ח"ג סי' קח.
[61] יו"ד ס"
קכח.
[62] יו"ד
ח"ב סי' יט.
[63] יו"ד סי'
רנח.
64) יו”ד סי' קסו.
[65] ח"ב סי' קצג.
[66] ס"ק עו.
[67] סע' צ.
[68] ס"ק כד.
[69] שנה ב פ' שמיני
ס"ק ט ושו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סי' יג.
[70] על הקיצור
ושו"ע סי' קסא ס"ק יא.
[71] יו"ד סי' צח.
[72] ח"ו סי' פו.
[73] סי' קסא ס"ק
יג.
[74] יו"ד
ח"א סי' צז ענף ו.
[75] סע' צ.
[76] סי' קסא ס"ק
יא.
[77] ח"ב סי' קיב.
[78] ח"ד סי' נד.
[79] מהד"ת
ח"ג ט" קח.
[80] וראה גם
מהד"ק ח"ג סי' כז. וכן ראה ברמ"א כאן סע' ו.
[81] סוס"ק יט.
[82] ס"ק עה.
[83] ח"ב סי' כו.
[84] ח"א סי' קלז
וח"ב סי' קעג.
[85] יו"ד סי'
קסט.
[86] ח"א סי' ז.
[87] ח"ה סי' קח.
[88] יו"ד
ח"א סי' צז.
[89] ח"ה סי' קיא.
[90] ראה בדברינו לעיל
ס"ק א.
[91] סי' לד סוס"ק
ד, אך ע"ש שאינו מבדיל בין בולטת או לא.
[92] ס"ק עה.
[93] יו"ד סי'
רכט.
[94] סע' פז.
[95] סי' כב אות ז.
[96] החדשות סי' נז.
[97] בבינת אדם
ס"ק יב.
[98] ח"א סי' עח.
[99] יו"ד סי'
רנט.
[100] ח"ד
יו"ד סי' יג.
[101] יו"ד
ח"ב סי' יט.
[102] יו"ד סי'
רנט.
[103] ח"ב סי'
קצג.
[104] מהד"ק
ח"ג סי' כז.
[105] יו"ד סי'
רכט.
[106] ח"א סי' עח.
[107] ח"ג סי'
קכח.
[108] סע' פז.
[109] ס"ק רסב.
[110] ח"ה סי' כא.
[111] ח"א סי' עח.
[112] חי"ב
סו"ס סז.
[113] ח"א סי' פד.
[114] מהד"ק
יו"ד סי' סד.
[115] יו"ד סי'
רס.
[116] עיין שם ס"ק
ט.
[117] ח"א סי' צו.
[118] שו"ת מנחת
יצחק ח"ו סי' פו: שערים מצויינים בהלכה סי' קסא ס"ק יב; שו"ת
שבט הלוי יו"ד ח"א
סי' צח. וראה בשו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' צו.
[119] סי' לה ס"ק
ד. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: יל"ע דהא עומדים לזמן
ממושך, ומ"ש
מאספלנית.
[120] שו"ת שבט
הלוי שם.
[121] ח"ג סי' מ,
ומובא גם בספר שערי טבילה סוסי' לה.
[122] יו"ד
ח"ב סי' פז.
[123] מובא בספר שערי
טבילה שם.
[124] כך כתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[125] שו"ת
נו"ב מהד"ק יו"ד סי' סד; פ"ת ס"ק טז; דרכ"ת
ס"ק פז; ערוה"ש סע' נה;
שו"ת
חת"ס יו"ד סי' קצג; שו"ת בנין ציון סי' עא; שו"ת יד הלוי
ח"ב סי'
מא; שו"ת
זכר שמחה סי' קיט; שו"ת הר צבי יו"ד סי' קנג; שו"ת ציץ אליעזר
ח"י סי' כה
פ"י או"ק ג וחי"א סי' סג.
[126] שו"ת ציץ
אליעזר חי"א סי' סג; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פז.
[127] אמר לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[128] ח"ב סי'
קיח.
[129] ח"ג סי' י.
[130] מהד"ת סי'
קלה.
[131] ס"ק פז.
[132] סי' קנג.
[133] סע' נה. וכתב לי
מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א להוסיף ראיה להקל ממה שכתב
החכ"א כלל קיט סע' ז בדין של רטיה.
[134] א"ל
מו"ר שליט"א.
[135] דרכ"ת
ס"ק י; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ז: שו"ת אג"מ יו"ד
ח"א סי' צח-קג; שו"ת
דובב מישרים ח"א
סי' עא; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קלח ו-קלט; שו"ת
אמרי יושר ח"א
סי' קצה, קצז וח"ב סי' פב.
[136] שו"ת אמרי
יושר שם; שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' ע.
[137] ח"א סי' ל.
[138] יו"ד סי'
קע.
[139] וא"ל
הגרש"ז אויערבאך שליט"א דזה מדובר כשהצמר גפן תחוב היטב ואין ראוי
לביאת
מים.
[140] שנה ב פ' שמיני
סע' י ושו"ת רב פעלים ח"ב סי' כז.
[141] ח"ב סי' סח.
[142] סי' מו.
[143] סי' רסב.
[144] עיין הגהות פנים
חדשות על השו"ע בשם המשאת בנימין.
[145] יו"ד
ח"ב סי' רפו.
יורה דעה סימן קצ"ח (עידכון)