סימן רמא דיני מכה ומקלל אביו
ואמו
סעיף ג היה קוץ תחוב לאביו, לא יוציאנו, שמא יבא לעשות
בו חבורה. וכן אם הוא מקיז דם, או רופא, (א) לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו
אבר, אף על פי שמכוין לרפואה. הגה בד"א, בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם
אחר לעשות והוא מצטער, הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות.
נשמת אברהם
(א)
לא יקיז דם לאביו וכו' בד"א בשיש שם אחר. וכן פוסק הבן איש חי [1], ומשמע מדבריו שלדעתו
אין מור"ם חולק על מרן אלא בא להסביר את דבריו, ועיין להלן בהערה 10.
וכותב המנחת חינוך [2]:
ונלע"ד דזה שחייבה התורה בהכה אב ואם וכו' היינו דוקא בלא רשות, אבל אם אביו
ואמו אומרים לו שיכם וכו', אינו עובר בלאו הזה ואינו חייב מלקות ולא מיתה וכו'.
אבל גבי מכה אין כאן עבירה כלל וכו', אבל אם אביו מוחל ומצוה להכותו נראה דאינו
חייב כלל ואינו עובר כלל, אע"פ שלא מצאתי זה מפורש, מ"מ הסברה נותנת כן,
כנלע"ד ברור, עכ"ל. וכ"כ הערוה"ש [3]. אבל אם אין שם
מי שיעשה אלא הוא, אם הם מצטערים, ה"ז מקיז וחותך כפי שיתנו לו רשות לעשות,
וכן אם הוא עושה בטוב יותר מאחר ואביו חפץ בו, יכול לעשות, עכ"ל. וכ"כ
המנחת יצחק [4].
ובגשר החיים [5]
כותב להתיר, כי כל האיסור לבנו במקום שיש אחר הוא רק לחומרא (כמ"ש הב"ח
מלשון הרמב"ם ועוד). והוא מחדש: שאחרי שהבן עושה הרפואה בחנם ומומחה אחר לא
יעשה בחנם, י"ל שחשיב זאת ליכא אחר, דהנה הבן הלא אינו מחויב לשכור מומחה
ולשלם משלו דנקטינן משל אב, א"כ לגבי דידיה הר"ז ליכא אחר, עכ"ל.
וכ"כ החלקת יעקב [6].
אך כותב ההר צבי [7]:
הבן מחויב לעשות הרפואה לאביו, אלא שצריך להדר לעשות ע"י אחר אם אפשר לו כדי
שלא ליכנס לחשש שגגת איסור מיתה, ואם הידור זה עולה לו בכסף, למה לא יהא חייב
להוציא כסף ע"ז, הרי תשלומין הללו אינם מעצם חיוב כבוד כלל, אלא שהוא רוצה
להקל על עצמו מעשה המצוה בממונו. למה הדבר דומה, לאב שהודיע לבנו הנמצא במקום רחוק
שיבוא אליו להאכילו ולהשקותו, והבן קשה לו לבוא רגלי מרחק רב שכזה, דבודאי מחויב
להוציא כסף ולנסוע לאביו, ואי משום דמצות כבוד אב אינה יכולה לחייבו ממון מחויב
הוא ללכת רגלי. ונמצא שהכסף שהוא משלם לא משום מצות כבוד אב אלא לגרמיה הוא דעביד
שלא יצטרך לכתת רגליו ויהיה מעונה בדרך כחו. וכן הוא כאן הוא מחויב להקיז דם
לאביו, אלא שהוא רוצה שלא ליכנס בחשש שגגת איסור, ובעבור זה צריך לתת כסף להזהר מחשש
איסור, ונמצא דהכסף משלם לצורך עצמו שלא להכנס בספק איסור שאינו פוטר אותו ממעשה
המצוה, וזהירות זו אינה גרועה מזה שאינו רוצה ללכת רגלי דמחויב להוציא כספו
ע"ז, וכן בשביל זהירות יתרה מחויב להוציא כסף דזהו בשביל עצמו להתרחק ממכשול.
וממון זה אינו מחמת מצות כבוד, דכבוד רמיא עליה בלא"ה בין אם יוציא כסף ובין
שלא יוציא כסף, דאם אינו רוצה להוציא ע"ז כסף הרי הוא מחויב לעשות בעצמו,
ולכן לא יפטר ממצותו אא"כ מעמיד אחר במקומו ואפילו אם זה עולה לו בכסף,
עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לענ"ד נראה דהצלתו
משגגת חנק אינו דומה להוצאות נסיעה כיון דהשגגת חנק הוא ג"כ רק משום אביו שלא
להכשל במכה אביו, וכיון שאם אין אחר אינו צריך לחוש לשגגת חנק ומותר בעצמו לעשותו,
אי אפשר לחייבו לשכור אחרים אלא משל אב ולא משלו, עכ"ל. ועיין במאמרו של
הגאון שליט"א במוריה סיון תשל"א. עוד א"ל הגאון שליט"א: שאם
אין אפשרות לבן להגיע לאביו ברגל, כגון שהאבא גר מעבר לים, אז אין הבן חייב
בהוצאות הנסיעה. אך האבא צריך לשלם עבור הנסיעה הזולה ביותר ועל הבן להגיע לאביו
בזמן שיכול עוד לקיים את בקשתו.
גם הגרי"א הלוי הרצוג
ז"ל [8] כותב לחלוק על חידושו של הגשר החיים, וז"ל: דאטו משום
דצריך ליתן שכר מותר לו להניח לבנו לעשות איסור, וכן מה שדן כ"ג שאין הבן
מחויב לשלם שכר כשהאב עני דנקטינן משל אב - כ"ז אם האב יש לו, אבל אם אין לו
חייב הבן לרפאותו משלו וכו'. ואך להלכה גם מתיר בהסתמך על המנחת חינוך הנ"ל.
וכותב הגרש"ז אויערבאך
שליט"א [9] להסכים עם הגשר החיים וז"ל: דהרי הב"י סתם
בלשונו הטהור כשיטתו בב"י עפ"י דעת הרי"ף והרא"ש שס"ל
אפילו לצורך רפואה ג"כ הו"ל שגגת חנק ומדינא הוא דאסור אפילו בליכא אחר,
א"כ אף שהרמ"א פסק להיתרא בליכא אחר, אפשר שיש להחמיר קצת יותר וכו'
(ועיין לעיל שלא משמע כן מהבן איש חי, וצ"ע [10]). גם חידושו דמר
דכשעושה הבן בחנם וליכא אחר בחנם הר"ז כליכא אחר, בדומה מצאתי ביפה ללב
ח"ג רמ"א שכתב וז"ל : ואף אם יש שם אחר והוא בשכר ובנו בחנם וניחא
ליה לאב בחנם רשאי וכו', עכ"ל.
ובאם יש הבדל אם מה שעושה הבן
הוא מטעם חבורה בלבד כי הוא בשגגת חנק, כגון הוצאת קוץ, בו בזמן שלגבי אחר הוא לאו
בעלמא, ובין אם מה שעושה הבן הוא דבר שעלול לסכן את האב כך שבזה גם הבן וגם האיש
אחר בשגגת מיתה, כגון אם הבן כירורג והאב רוצה שהוא ינתח אותו. והנה ראיתי
ברמב"ן שכותב [11] . וקשיא לי הא דגרסינן פ' אלו הן הנחנקין [12]
איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו, רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך, רב דימי בר חנייה
אמר מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור, מר בריה
דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח ליה בועיה דלמא חביל ביה והוי ליה שגגת איסור. אי
הכי אחר נמי, אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק, הדין הוא סוגיא דהתם. והשתא תמיהא
א"כ לא יתעסק בקי ברפואות כלל דלמא טעי והו"ל שגגת סייף, ועוד מ"ש
בן בהקזה דאביו, ומ"ש אחר בהקזה דחבירו, דהתם נמי דלמא מזיק ליה שכמה דברים
של סכנה תלוין בהקזה. ועוד אם נחוש לרופא, אף החולה יחוש לעצמו, שאם מרפאין אותו
בסממנים והוא אוכלן וכו', שמא טעו בחולי או ברפואה ונמצא שהמית עצמו שטעותן של
רופאים סם המות הוא, ונמצא שאף החולה עצמו בא לבית הספק. ויש לומר כיון שנתנו רשות
לרופא לרפאות ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה, אין לו לחוש כלום שאם מתנהג בהן
כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצוה, דרחמנא לרפויי ליביה אנסיה למטעא. אבל בן
אצל אביו, כיון דאיכא אחריני למשקל ליה סילוא ולמפתח ליה בועיה, לא שבקינן לבן
למעבד הכי דלא ליהוי מעייל נפשיה למפקא דחיוב מיתה וכו', ולהאי טעמא גבי הקזה,
כיון דחבלה גופא לרפואה היא, מותר לבן להקיז דם לאביו דבנו ואחר שוין הם בכך, אם
הקזה זו רפואה היא לו, לשניהם מותר לשניהם מצוה, ואם טעו והמיתו, לשניהם עונש שגגת
מיתת בית דין. ועובדא דרב פפא [13] ומר בריה דרבינה לא פליגי ואפשטא
דבעיא דפשטא רב מתנה ורב דימי להתירה, אבל רבינו הגדול ז"ל [14] כתב
איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו ואסיקנא רב פפא לא שביק ליה לבריה למשקל ליה
סילוא וכו'. ואפשר לומר כן (ליישב שיטת הרי"ף) דאע"ג דמכה אדם לרפואה
פטור ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא, אפילו הכי כיון דאיכא אחרינא לא שבקינן לברא
למעבד הכי דלמא חביל ביה טפי ממה שהיא בדרך הרפואה, והוה ליה שגגת חנק, אבל למיתה
לא חיישינן לא בבן ולא לאחר, משום דע"כ הצריכן הכתוב לרפאות ואין לך ברפואות
אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה וכו', עכ"ל של הרמב"ן.
וכותב רב אחאי גאון [15]:
ברם צריך מהו למעבד ביה חבורה לרפואה כגון למישקל ליה דמא ומתעקר ליה שיניה, כיון
דלא לצעוריה קא מכוין שפיר דמי, או דילמא זמנין דעביד ביה טפי ממאי דמתבעי ואתי
לידי איסורא' עכ"ל. וכותב על זה ההעמק שאלה[16]: והא שפירש רבינו
הני תרתי, לאקוזי דם לרפואה ולמעקר שיניה, לאשווי רפואה שיש בו סכנה בקלקולו כמו
הקזת דם שאם יקיז יותר מהשיעור אפשר שיסתכן, ורפואה שאין בו סכנה בקלקול כמו עקירת
שן, ואי שרי תרוויהו שרי ואי אסירי תרוויחו אסירי. ולאפוקי ממה שכתב הרמב"ן
בספר תורת האדם שער הסכנה, דרב פפא ומר בריה דרבינה לא פליגי אפשיטתא דרב מתנה ורב
דימי, דרב מתנה ורב דימי מיירי בהקזה, וא"כ אין נפקא מינה בין בן לאחר, שהרי
אם יקלקל אחר גם כן יעבור על עון מיתה, משא"כ סלוא ולמפתח ליה בועא, דבאחר
שגגת לאו ובבן שגגת מיתה, אבל דעת רבינו כהרי"ף ז"ל דפליגי ולרב פפא ומר
בריה דרבינה אפילו להקיז אסור וכמש"כ הטעם הרמב"ן שם דלא חיישינן למקלקל
דמיתה אלא למקלקל דחבורה, עכ"ל.
סעיף ט (ב) גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו. ולא
יבזהו, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. אבל עבד שנשתחרר אין לו יחוס,
והרי הוא כמי שאינו אביו לכל דבר.
נשמת אברהם
(ב) גר אסור לקלל אביו.
ועיין ברמב"ם [17] שכתב: שהרי זה מבזה אביו אלא
נוהג בו מקצת כבוד,
ע"כ. והמחבר השמיטו. אך עיין בשו"ת אג"מ [18] שלדעתו גם
המחבר מודה בזה להרמב"ם. וכשאמה הנכריה חולה ומבקשת שהבת הגיורת יבקרה עם
הנכדים, כותב האג"מ שם: שאף בלא חולי היתה רשאה לילך לפעמים רחוקים אם היה זה
באופן כפוי טובה כשלא תלך, ורק להיות רגיל לילך לשם היה אסור וכו', אבל עתה שאמה
הנכרית חולה, לבד שמבקרין מפני דרכי שלום, היא מחוייבת לילך לבקרה עם בניה מצד קצת
כבוד אם ובזיון שכתב הרמב"ם ואיפסק גם בשו"ע, עכ"ל.
[1] שוה ב פ' שוסטים
סע' כד.
[2] מצוה מח ס"ק
ב.
[3] סע' ו.
[4] ח"א סי' כז.
[5] ח"ב פ"א
סי' א.
[6] ח"ב סי' לט.
[7] יו"ד סי' קצז.
[8] בגשר החיים
ח"ב עמ' יא.
[9] שם עמ' טז.
[10] וכתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נלע"ד הואיל ובשו"ע השמיט הב"י
את
הבמה דברים אמורים שהוא מפורש
בטור, מסתבר שפסק בשו"ע כהרי"ף
והרא"ש דאסרו בכל ענין,
ואף גם הב"ח הבין כך בדעת הב"י ולא כהבן איש
חי, עכ"ל.
[11] תורת האדם סוף
ענין הסכנה.
[12] סנהדרין פד
ע"ב.
[13] בגמ' שם הובא רב
לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא, אלא ברי"ף איתא רב
פפא.
[14] ברי"ף.
[15] שאילתות פ' משפטים
ס.
[16] ס"ק יא.
[17] הל' ממרים
פ"ה הי"א.
[18] יו"ד
ח"ב סי' קל.