סימן רנב דין פדיון שבויים
וכיצד פודין אותם
סעיף א (א) פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין
מצוה גדולה כפדיון שבויים, הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו, יכולים לשנותן
לפדיון שבויים. ואפילו אם גבו לצורך בנין ב"ה, ואפילו אם קנו העצים והאבנים
והקצום לצורך הבנין, שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת, מותר למכרם לצורך פדיון שבויים,
אבל אם בנאוהו כבר, לא ימכרו אותו. (ומ"מ
הנודר סלע לצדקה, אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר
כדלקמן סימן רנ"ו סעיף ד).
נשמת אברהם
(א) פדיון שבויים.
כותב הפ"ת [1]: עיין בתשובת יד אליהו סי' מג אם מחוייב אדם להכניס
עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו בודאי או אינו מחוייב, אבל עכ"פ רשאי
לעשות כן אם רוצה ממדת חסידות או מאהבת חבירו, או אינו רשאי לסכן עצמו. והשיב
דהב"י בחו"מ סי' תכו כתב בשם הגהות מיימון דצריך לסכן עצמו בשביל חבירו,
דזה ספק וזה ודאי, אך יש לפקפק ולדון ע"ז. והעלה דאם שניהם שוים במעלה, כגון
שניהם תלמידי חכמים או ע"ה ומכ"ש אם המציל ת"ח והניצול ע"ה,
אינו רשאי להכניס עצמו אפילו בספק והצלה ודאי, אך אם המציל אינו ת"ח כמו
הניצל אז מותר להכניס עצמו, אבל אין מחויב אם לא ממדת חסידות אם ירצה, ע"ש. ועיין בהרדב"ז
ח"ג סי' תרכה הבאתיו לעיל סי' קנז ס"ק טז, ועיין בחות יאיר בהשמטות לדף
קלד, עכ"ל של הפ"ת. ועיין בדברינו בהמעין [2] וכן לקמן סע' ח.
סעיף ח פודים
האשה קודם האיש, ואם רגילין במשכב זכור, פודין האיש קודם (ואם שניהם רוצים
לטבוע בנהר, (ב) הצלת
האיש קודם).
נשמת אברהם
(ב) הצלת האיש קודם.
כותב הט"ז [3] . פי' שאיש ואשה הם בסכנת טביעה בנהר, ונלמד ממשנה
בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיותו, ממילא לכל סכנה של מיתה, ונ"ל הטעם שאיש
חייב טפי במצות, עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם והרע"ב שם.
וזה לשון המשנה שם: האיש קודם
לאשה להחיותו ולהשיב אבדה והאשה קודם לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם
עומדים לקלקלה האיש קודם לאשה. כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר
לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי בזמן שכולן שוין, אבל אם היה ממזר תלמיד
חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, עכ"ל המשנה.
ועיין שם ברמב"ם שמביא עוד הרבה אפשרויות, וכן בהל' מתנות עניים [4]
ועיין לעיל סי' רנא סע' ט.
וברור שהדין הנ"ל של
הקדמה בפקו"נ [5] הוא רק כששני החולים באים לפני הרופא בבת אחת או
שהוא רואה אותם בזמן אחד, ומכיון שאין ביכולתו לטפל בשניהם, או למשל, כשיש רק
מכשיר אחד שמצוי שם ואין כל אפשרות לטפל בשניהם גם יחד, בוחר הוא לטפל באחד
מהחולים. גם צריך לומר ששניהם נמצאים באותו מצב דהיינו הקדמת הטיפול לאחד יגרום
להצלתו ומאידך למיתת השני, כי אם לאחד ודאי אפשר להציל והשני רק בספק, אז אין
דוחין ודאי מפני ספק [6]. אך אם הרופא כבר התחיל לטפל בחולה אחד או חיבר
אותו למכשיר ובא חולה שני שזקוק לטיפול של הרופא או לאותו מכשיר, אסור לרופא לעזוב
את החולה הראשון כדי לטפל בשני וכן אסור לקחת את המכשיר מהחולה הראשון כדי לחברו
לחולה השני. וזה אע"פ שהחולה הראשון רק בספק אם הוא יתרפא על אף הטיפול והשני
ודאי יתרפא אם יקבל הטיפול כעת, וכן אפילו אם הראשון הוא אדם זקן מופלג וחולה,
והשני אדם בריא וצעיר. וכ"כ לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אין דוחין
נפש מפני נפש אפילו להציל עצמו או אחרים, אפילו לחכם גדול וצדיק גמור שרבים צריכים
לו, בקירוב מיתתו של איש פשוט זקן מופלג אפילו חרש ושוטה שהוא רק למשא על המשפחה,
כי רק לענין הצלה יש דין קדימה, עכ"ל. ועיין בספר חסידים [7]: שנים
שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט, מצוה להדיוט
לומר הרגוני ולא חבירי, כר' ראובן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר'
עקיבא כי רבים היו צריכים לר' עקיבא, ע"כ. אך עיין בשו"ת אג"מ [8]
שכותב: וא"כ כשהוא להיפוך שנגזר על פלניא ליהרג ולמות והוא רוצה להצילו בסכנה
ודאית שהוא ימות ויהרג תחתיו, אף שזה שנגזר עליו הוא תלמיד חכם ובעל מעשים והוא
שיכול להצילו בחייו הוא עם הארץ וכו', אסור להצילו בסכנה ודאית של עצמו. וזה שפפוס
ולוליינוס אחים וכו' כדאיתא בתענית דף יח ברש"י וכן ברש"י ב"ב דף
י, אף שמשמע שהם לא היו נכלל הגזירה וכו', הוא משום דהצלת ישראל שאני, עכ"ל.
ואולי צ"ל דה"ה ר' עקיבא שהיה רבן של כל ישראל וכפי שכותב הספר חסידים
"כי רבים צריכים לר' עקיבא". וקשה לי ממה שכותב המשך חכמה [9]
שאפילו שכל ישראל היו צריכים למשה רבינו, רק הותר לו לחזור למצרים אחרי ש"מתו
כל המבקשים את נפשך". ועיין בהמעין [10]. וכתב לי הגרש"ז
אויערבאך שליט"א: דכוונתו לומר דאף שהקב"ה היה יכול להציל אותו מהם, אך
כיין שבאופן טבעי יש בזה סכנה, לפיכך לא רצה הקב"ה "לחייבו",
וממילא גם לא היה יכול להציל את ישראל אם אותם האנשים היו ממיתים אותו, עכ"ל.
השתלת לב מאדם גוסס או
טריפה.
האם מותר לבצע השתלת לב להציל אדם שימות בלי זה (ואפילו אם נגיד שאחוז ההצלה הוא
כך שרוב רובם מהחולים המקבלים את לב התורם חיים לזמן יותר ארוך ממה שהיו חיים בלי
הניתוח) כשהלב נלקח מאדם גוסס או טרפה. למעשה אין כל שאלה שההורג את הגוסס חייב
מיתת בית דין [11], ולכן אין הבדל בינו לבין כל אדם אחר בריא שההורגו
נקרא רוצח. אך מה יהיה הדין לגבי אדם טרפה (או גוסס בידי אדם) שההורגו אינו חייב
מיתת בית דין אבל יש בו איסור חמור, האם מותר להורגו עבור הצלת אחר, כגון לקחת
ממנו את לבו כדי להשתילו באדם אחר.
והנה עיין במאירי [12]
שכותב: ואין צריך לומר בסיעה של בני אדם והיה ביניהם טריפה, שימסרוהו ואל יהרגו
שהרי ההורגו פטור וכו'. וכ"כ המנחת חינוך [13]: נראה פשוט דאם
אונסין אחד מישראל להרוג עוברין במקום דלא הוי סכנה לאם, בודאי אינו חייב למסור
נפשו כי ל"ש מאי חזית, כי העובר לאו נפש הוא וכו' וגם טריפה, כיון דביארתי
לעיל דלאו נפש הוא, א"כ ל"ש מאי חזית ואינו חייב למסור נפשו, ומ"מ
צ"ע, עכ"ל. וכן עיין בתפארת ישראל [14] שכותב על מעשה דעולא [15]:
ונ"ל דאיכא למימר דאע"ג דקיי"ל דחיישינן לחיי שעה היינו באין חיי
קיום כנגדו, אבל ביש חיי קיום כנגדו ודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה
של חבירו שאינו סומק כ"כ, ואפילו ספק חיי קיום עדיף מודאי חיי שעה ויכול
להציל את עצמו בו, ואפשר דאפילו בהיה צריך עילא לעשות מעשה בעצמו הוה שרי
וכ"ש בדיבור שאינו רק גרמא בעלמא וכו', ע"ש [16]. ועיין גם
בשו"ת בית יצחק [17]. ובשו"ת אחר [18] הוא כותב שההורג טרפה
פטור רק מספק, שמא אינו יכול לחיות מחמת טריפתו וספק נפשות להקל, אבל אילו ידעינן
בודאי דזה יכול לחיות מחמת טריפתו י"ב חדש חייב מיתה, עכ"ל.
אך כותב הנו"ב [19]
בתשובה להגא"ר ישעיה פיק: ומה שתמה על הרמב"ם פ"א מרוצח ה"ט
שכתב במקשה לילד שחותכין העובר, הטעם מפני שהוא כרודף, ותיפוק ליה אפילו אינו רודף
הורגין אותו שאין חייבים על הריגתו להציל את אמו שחייבים על הריגתה. אני תמה על
תמיהתו ואטו מי הותר להרוג את הטרפה להציל את השלם, זה לא שמענו מעולם, ומה בכך
שעל הטרפה אינו חייב, מ"מ איסור בידים עושה להרוג הטרפה ואפילו שבת החמורה
מחללין על חיי שעה, ולהציל את השלם אם אינו מציל הרי הוא שב ואל תעשה וכו', ע"ש.
ועיין גם בחידושי בית הלוי [20] ובשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין [21].
ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [22]
שכותב אחרי שהוא מביא את המנחת חינוך : אבל נאמת נראה דאין כל דמיון בין הנידונים
ואין להשוות מזה על זה כלל, דבשם בנידון המנ"ח הרי ישנם דורשים או דמו של זה
או דמו של זה, והתורה הרשתה לאדם שיכול להציל את נפשו על ידי שיעבור אחת מן
העבירות שבתורה חוץ מג' עבירות, ועל כן סובר המנ"ח דמכיון שבהריגת טרפה אין
עבירה של ש"ד ונחשב זה רק כעובר אחת משאר העבירות שבתורה, לכן מותר לו להציל
נפשו בדמו של זה שמוכנים לקבל תמורתו. זאת אומרת, דמותר זאת בהיות שלא דורשים דוקא
דמו שלו, וגם הוא בעצמו הוא שמציל את עצמו בדמו של זה, אבל משא"כ בכגון
נידוננו, הרי איכא בזה תרתי לגריעותא, ראשית שלא דורשים כרגע דמו של הטרפה, ורק
החולה השני דורש דמו כדי להציל את עצמו מרדת שחת, ושנית לא הנפגע והחולה בעצמו והוא
שמוסר את דמו של זה עבורו אלא אדם שלישי דהיינו הרופא וכו'. ואפילו אם הטרפה בעצמו
יביע הסכמתו לכך, גם כן יש ספק גדול אם יוכל לוותר על חיי השעה שלו, כי בעצם
הבעלות על חיי האדם הוא של הקב"ה וכו', עכ"ל. יעיין לעיל סי' קנז
ס"ק ו. וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין דוחין נפש מפני נפש
ואפילו טרפה עבור בריא, עכ"ד, (ועיין בנשמת אברהם או"ח סי' של ס"ק
יד לגבי עובר).
ומכל האמור יוצא שאסור בהחלט
להשתיל לב מאדם טרפה וכ"ש מאדם
גוסס [23]
כדי להציל חייו של חבירו שהוא שלם, וכן פסקו גאוני דורנו [24].
השתלת כליה. כשהתורם גוסס,
דהיינו כל זמן שלבו פועם באופן עצמי (עיין להלן סי' שלט ס"ק ב), יהיה אסור
לקחת ממנו כליה כי ביצוע הניתוח עלול לקרב את מיתתו. ועוד, אסור להאריך את גסיסתו
ולמנוע ממנו את יציאת נשמתו ע"י הנשמה מלאכותית וכדומה, אך ורק כדי שיהיה
אפשר לקחת ממנו את הכליה לשם
השתלה [25].
ולגבי סדר עדיפות כשלא מדובר
על פיקוח נפש, עיין מה שכתב הגר"י זילברשטיין שליט"א [26].
וראה גם מה שכתב הגר"א
נבנצל שליט"א [27] לגבי קדימויות לטיפול בזקן.
[1] ס"ק א.
[2] ניסן תשמ"ב.
[3] ס"ק ו. ועיין
גם להלן סי' שלט סע' א בחי' רע"ק וכן באו"ח סי' שלד במג"א
סוס"ק
ל ובביה"ט
ס"ק כב.
[4] פ"ח
הט"ז.
[5] וכתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: למה דוקא בפקו"נ (וגם הט"ז כתב כן)
הרי
גם להשבת אבידה ובצדקה
וגמ"ח, כהן קודם ללוי וכ"ש בעניני .רפואה גם
אם אין שום סכנה ושניהם שוים,
עכ"ל.
[6] עיין בפמ"ג
סי' שכח מ"ז ס"ק א ושו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"י
ס"ק ה וסי' כח
ס"ק ג. ועיין גם
במאמרו של הגר"מ פיינשטיין שליט"א, מוריה אלול תשד"מ
עמ' נב.
[7] סי' תרצח.
[8] יו"ד ח"ב
סי' קעד ענף ד.
[9] פ' שמות ד, יט.
[10] ניסן תשמ"ב
עמ' 31.
[11] רמב"ם הל'
רוצח ס"ב ה"ז.
[12] סנהדרין עב
ע"ב ד"ה יראה לי.
[13] מצוה רצו ד"ה
והנה, אך עיין במצוה תר שכותב שדבריו בזה באו רק לעורר,
ולמעשה צ"ע.
[14] סופ"ח דיומא
בבועז.
[15] נדרים כב
ע"א.
[16] וע"ע במאירי
בנדרים שם.
[17] יו"ד
ח"ב סי' קסב.
[18] או"ח סי' יח
ס"ק טו.
[19] מהד"ת
חו"מ סי' נט.
[20] על רמב"ם הל'
רוצח פ"א ה"ט.
[21] אהע"ז סי' מב
ס"ק ז.
[22] ח"ט סי' יז
פ"ו ופ"י ס"ק ה.
[23] רמב"ם הל'
רוצח פ"ב ה"ז ו-ח.
[24] שו"ת
אג"מ יו"ד ח"ב סי' קעד; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה
פכ"ה; שו"ת מנחת
יצחק ח"ה סי' ז
ו-ט; הגר"מ כשר ז"ל בספרו דברי מנחם חלק התשובות סי'
כז. וכן אמר לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[25] שו"ת
אג"מ שם ענף ג.
[26] ספר הלכה ורפואה
ח"ג עמ' צא. אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א מנין
ההבדל בין פקו"נ לסתם
רפואה.
[27] אסיא חוברת לו,
תמוז תשמ"ג.