סימן רסג  ילד שהוא אדום או ירוק ומי שבניו מתים מחמת מילה

 

סעיף א  קטן שהוא (א) ירוק, סימן שלא נפל בו דמו ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים. וכן אם נמצא אדום, סימן שלא נבלע דמו באבריו, אלא בין עור לבשר, ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו. וצריך ליזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר לו למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש אחת מישראל, לעולם.

 

נשמת אברהם

 

                (א) ירוק. ראה מה שכתבנו בנשמת אברהם [1] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א ובשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א בנוגע למילה של תינוק צהוב. ומקובל היום שעושים בדיקת דם כדי לקבוע את רמת הבילירובין ולפי זה קובעים את יום המילה (דהיינו אם אפשר ביום השמיני ואם לאו מתי יתאפשר). ולכאורה אחרי שאין מלין תינוק שהוא נראה צהוב, מה מקום לבדיקת הדם ולמה אין כאן איסור משום חובל. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שצריכים לעשות בדיקת דם, כי אם רמת הבילירובין מגיע ל-18 אז נוהגים לחכות שבוע ימים אחרי שהתינוק הבריא ואין מלין מיד כשאינו צהוב, וזה אפילו אם לא הצטרכו לעשות החלפת הדם. ולגבי השאלה של חבלה, אמר לי הגאון שליט"א שצער מועט כזה בלקיחת קצת דם מהתינוק אינו נקרא חבלה כשהמטרה היא לקיים את המצוה של הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו בזמנה או בהקדם האפשרי אחרי יום השמיני, עכ"ד.

                וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: שתינוק שרמת הבילירובין שלו הגיעה

ל-18, אמנם צריכים לחכות שבעה ימים, אך רק מאותו יום שרמת הבילירובין ירדה מתחת ל-18, ולא מאותו יום שאין התינוק נראה צהוב, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אמנם כך רגילים לפסוק, אך זה לא מובן לי, כי אם גם הרופאים קובעים ש-18 זה חולי, היה נלענ"ד שלפי הנהוג שגם בזמנה אין מלין ביותר מ12- שצריכים לכאורה להמתין עד שיגיע ל12- ולהמתין שבעה ימים מאז שהחולה כבר נתרפא, כי אין זה מתקבל על דעתי העניה שב-18 הוא חולה בכל הגוף ומיד כשזה ירד קצת כבר חשיב כנתרפא, הרי הז' ימים מתחילים רק לאחר שנתרפא, ולכן ראוי מאד לברר היטב דבר זה, עכ"ל.

                ועלי לציין את העובדות הרפואיות הידועות לי (וכן דברתי עם שלושה מומחים) כדלקמן: כשמדובר על תינוק בן תשעה, בריא וללא כל סיבה או מחלה אחרת שיגרמו לעליה ברמת הבילירובין (פרט לעליה הטבעית שקיימת אצל כל יילוד ללא יוצא מן הכלל), מקובל בעולם הרפואה לטפל בהחלפת דם רק כשרמת הבילירובין מגיעה ל20-. מתחת לרמה זו אין התינוק נחשב כחולה בכל גופו, ולמרות שיכול להיות שאינו יונק או מתנהג בזריזות המקובלת, אינו "חולה" כלל, ומבחינה רפואית ברגע שרמת הבילירובין יוררת מתחת ל15- מותר למולו מיד. אמנם אחד מהמומחים אמר לי שאם הבילירובין עולה ל18- וגם מטפלים בתינוק במנורה כחולה, לדעתו כן נחשב כחולה בכל גופו. לכן אינני מבין, בתינוק שאין לו מחלה אחרת, שרמת הבילירובין עלתה ל18-, אך לא החליפו לו את הדם וגם לא טיפלו בו במנורה כחולה, למה אין חייבים למולו מיד שהוא מבריא בלי לחכות 7 ימים נוספים.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: הרי אחד מהמומחים אמר שלדעתו כן נחשב כחולה בכל גופו ולפי דבריו יש להמתין ז' ימים רק מלאחר שהגיע ל12- או 15, עכ"ל.

                עוד כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לענ"ד ברור שאם 18 הוא מחלה צריכים לקבוע גם לרפואתו ולהתחיל לספור ז' ימים מאז, משא"כ (אם בשיא לא הגיע רק) עד 15 רק לא טוב למול אבל הוא לא בגדר חולה, עכ"ל.

                עוד הערה: כשלתינוק רמת בילירובין של 8, אפשר כבר להבחין שהוא צהוב. וידוע שכ- 40-30% מהיילודים נעשים צהובים ביום השמיני, דהיינו שרמת הבילירובין היא בין 12-8. ולפי זה קשה, על מה סומכים העולם למול תינוק צהוב רק בגלל זה שהבילירובין ירר מתחת ל12- הלא לכאורה זה נגד השולחן ערוך וצלע"ג.

 

 

סעיף ה  (ב) תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה, (ג) מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה, אבל משימים לו שם, (ד) לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים. הגה ואין עושין כן אפילו בי"ט שני של גלויות, (ה) דאסור לקבור ביו"ט הנפלים, דאפילו לטלטלו אסור. ואסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות, אפילו בחול.

                               

נשמת אברהם

 

                (ב) תינוק. והדין מובא גם בהלכות אבלות סי' שנג סע' ו. וכותב הש"ך [2]: כלומר (שמת) קודם שנימול וה"ה הגיע לבן ח' אלא שלא נימול בחיים מחמת איזה סיבה. ועיין גם בחידושי רעק"א ופ"ת [3]. וראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת להגר"ש קלוגר [4] שכתב דלדעתו בפשיטות דאין חילוק בדבר בין יצא חי לאויר העולם בין נולד מת ובין שנטלוהו מאמו אחר מיתתה, בכל ענין מלין אותו, עכ"ד.

                ומאיזה חודש הריון צריכים לקבור את הנפל (ולמולו לפני הקבורה), מובא בשו"ת ציץ אליעזר [5] בשם המשמרת שלום בשם השואל ומשיב דגם נפל בן ה' או ו' חדשים צריך קבורה כל שהוא שלם באבריו, ובשו"ת מהרש"ם ח"ד סו"ס קמו העלה דרק שהפילה בתוך ג' חדשים ולא הרגישה בו עוד דבכה"ג לכו"ע פטור מלקוברו, עכ"ל [6].

                ושפיר ושליא כשליכא עדיין צורת ולר אינן צריכין קבורה [7]. ועיין מה שכתב הציץ אליעזר שם.

                ומבחינה רפואית העובר בסביבות השבוע ה12- כבר יש לו ערלה ומן הסתם צריך מילה לפני הקבורה.

                (ג) מלין אותו על קברו. כותב הגשר החיים [8]: כל נפל זכר, מכ"ש כשנולד חי ומת קודם שנמול אפילו מת תוך שמונה ימים - מלין אותו על קברו קודם שנקבר ולאו דוקא בסכין אלא אף בקנה או בצור ורק חותכים הערלה ואין צריך פריעה כי אחרי מיתה לא תתמשך הערלה, וקורין לו שם אחר המילה וכו'. וראיתי בס' מנחם אבלים דף לז מביא בשם ס' רוח חיים דלאו דוקא על קברו אלא המנהג שבשעת הרחיצה בבית מלין אותו במספרים, עכ"ל של הגשר החיים. ועיין שם [9] שמסתפק באם נולד מהול ולא הטיפו ממנו דם ברית אם צריכים אחרי מותו להטיף ממנו דם ברית, בפרט להפוסקים דהטפת דם ברית דאורייתא, ע"כ. ובספר כל בו על אבלות [10] כותב בשם הספר כורת ברית להגר"א פוסק סימן רסג סע' יח: נולר מהול ומת קודם שהטיפו ממנו דם ברית, אין צריך להטיף דם ברית רק קורין לו שם.

                (ד) לזכר. בצירי ולא בקמץ, וגם לתינוקת נותנים לה שם [11].

                (ה) דאסור לקבור ביו"ט. כותב הגהות הט"ז [12]: ובספר בדק הבית של הב"י כתב דזה דוקא בידוע שלא כלו לו חדשיו או שלא נגמר שערו וצפרניו, אבל בלא"ה קוברין אותו ביו"ט, עכ"ל. אך עיין במג"א [13] שלדעתו גם בנפל יש מצות קבורה. אך כותב הנו"ב [14] שאף המג"א לא החליט כחולק רק דרך צ"ע, ע"ש. וכותב הגשר החיים [15]: ואף שנקטינן שאין מצות עשה דקבורה בנפל וכי על כן אין קוברין אותו ביו"ט כמ"ש הגמי"י והב"י או"ח סי' תקכו ושם בשו"ע ורמ"א וביו"ד סי' רסג, וכ"כ גם הב"ח סס"י שנג בשם א"ז - עכ"ז קוברין גם נפל מאותם הטעמים שכתבנו לעיל, אי משום איסור הנאה אי משום חשש טומאה אי משום התחיה, עכ"ל. ובהערה [16] הוא כותב: ולא כהמג"א האומר שגם בנפל המצוה דקבורה דמלבד מה שאין דעת רבנו בעל מג"א מכריעה את דעת רבותינו והשו"ע - כבר מחו ע"ז מאה עוכלי וכו'. לעומת זאת כותב הכל בו על אבלות [17] דנחלקו גדולי פוסקים אי נפל חייב בקבורה, אבל רובם ככולם החליטו להלכה שנפל חייב קבורה. ועיין בשדי חמד [18]. ועיין לקמן מה שכתבנו בשם המ"ב.

                וז"ל מרן השו"ע [19]: נפלים שנהגו להסיר ערלתן בצרור אבן או בקנה, אסור אפילו ביו"ט שני של גליות. ומוסיף הרמ"א: ואסור לקברו ביו"ט אלא מניחו עד למחר, ע"כ. וכותב המ"ב [20]: נראה דלאו בנפלים ודאים קאמר דהא אינהו אסור לקוברם ביו"ט וא"כ בלאו הכי לא שייך למוהלן דהא מלין אותן על קברן וכמו שכתב המחבר ביו"ד סי' רסג סע' ה, אלא אנפלים דסעיף ט קאי שמחזקינן להו לענין קבורה בחזקת בני קיימא ומטפלין בקבורתם ביום טוב, ואפילו הכי לקיים המנהג למולן אין להתיר שאין זה מצרכי הקבורה [21]. עוד כותב המ"ב [22] דגם בספק נפל כההיא דסעיף ט דעת רמ"א שמוטב להניח קבורתו עד אחר יו"ט כדי שיסיר ערלתו לפני הקבורה ולא קוברין ספק נפל אלא במת לאחר שמלו אותו או בנפל נקבה וכן כתבו איזה אחרונים. מיהו בתינוק שלא מלו אותו מחמת חולי וכה"ג ומת לאחר שלשים, בודאי קוברין אותו ביו"ט ומסירין אז גם ערלתו. ודע דיש מן אחרונים שחולקים אעיקר דיני דנפלים ולדידהו קבורת נפלים נמי מצוה ואם כן אפשר שיש עכ"פ להתיר ביו"ט שני על ידי עכו"ם, ועיין בחכמת אדם כלל קכ (צ"ל קע) ס"ז, עכ"ל של המ"ב. וכותב שם החכמת אדם: נפל גמור אין קוברין אותו אפילו ביו"ט שני ואפילו מת בתוך ל' ונגמרו צפרניו ושערו, ומ"מ במקום שיש צער לחיים שמסריח בבית יכולין לקברו ביו"ט שני ע"י עממין אם הוא בתוך ל', ואפילו ביו"ט ראשון ע"י עממין במקום צורך גדול. ולאחר ל' אם יכול להלינו במרתף או שהעת קר, אין לקוברו ביו"ט ראשון, אבל אם יש לחוש שיסריח דינו כמת גדול, עכ"ל. ועיין בדברינו לקמן. ועיין גם בביה"ל [23] בשם המאירי.

                וכ"כ הערוה"ש [24]: כתב רבינו הב"י סע' י וכו' כלומר דזה שנתבאר דתינוק שמת בתוך ל' לא מתזקינן ליה בחזקת נפל וקוברין אותו ביו"ט שני ע"י ישראל או ביו"ט ראשון ע"י א"י, זהו כשמת לאחר המילה, אבל קודם המילה בהכרח להניחו למחר דהא יש למוהלו שלא יתבייש שם, ולמוהלו ביו"ט אסור דאין זה מדינא אלא מנהג בעלמא ע"פ המדרש ואין זה דוחה יו"ט ואע"פ שמחתך בבשר בעלמא, מ"מ אינו דוחה יו"ט, ולכן גם בנפל גמור שלא גמרו שערו וצפרניו דאסור לקוברו כמ"ש, אבל ע"י א"י ודאי דמותר, מיהו בזכר וצריך למולו, בהכרח להניחו עד למחר מפני המילה ואין למולו ע"י א"י דגנאי הוא לו, עכ"ל.

                וכותב בגשר החיים [25]: וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי' קמד שכותב דהמקל בספק נפל לקוברו ע"י א"י ביו"ט לא הפסיד וגם לכרות ערלתו ע"י גוים, ע"ש. וכותב הדעת תורה [26]: ולכן בשעת הדחק, כגון שחל שבת אחרי יו"ט ויצטרכו להשהותו ג' ימים, שימולו ויקברו ע"י עכו"ם כמ"ש החת"ס, יש לו על מי לסמוך ובפרט שדברי המאירי (ביצה ו ע"א) והשו"ת תומת ישרים (סי' כג) שהבאתי נעלמו מכל אחרונים, וכן השבתי להמו"ץ דק"ק שטעריץ, עכ"ל. ועיין לעיל מה שהבאנו בשם המ"ב והחכ"א.

                ובמטה אפרים [27] כותב: נפלים שנהגו להסיר ערלתן בצרור או בקנה, אסור לעשות כן ביו"ט. ואפילו מבן ל' ולמעלה שמסירין ערלתו ביו"ט שני של גליות, מ"מ ביו"ט שני של ראש השנה אסור, עכ"ל.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בנוגע לנתינת שם, שמעתי בילדותי שהיה נהוג בירושלים לקרוא לו שם לא מצוי כמו מתושלח או מהללאל, כי יש שמקפידים לא לקרוא לאח על שם אח שנפטר, והדבר טעון בירור, עכ"ל.

 

 

[1] כאן ס"ק א.

[2] כאן ס"ק ו.

[3] ס"ק יא.

[4] מהדורא תליתאי ח"ב סי' צח.

[5] ח"י סי' כה עמ' קלב.

[6] וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ולמה, אם לא משום מצות קבורה, עכ"פ אית

                ביה משום אפושי טומאה, עכ"ל.

[7] שו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סוסי' קמא.

[8] ח"א פט"ז סי' ג סע' ב עמ' קמו.

[9] הערה 9.

[10] פ"ג סי' ג סע' ז דף 201.

[11] ספר הברית להגרמ"ב פירוטיגסקי שליט"א כאן ס"ק מח.

[12] כאן.

[13] סי' תקכו ס"ק כ.

[14] מהד"ק או"ח סי' טז.

[15] פט"ז סי' ג סע' א.

[16] שם ס"ק 8.

[17] פ"ג סי' ג סע' ב דף 199.

[18] כללים מערכת הקו"ף כלל מ.

[19] או"ח סי' תקכו סע' י.

[20] ס"ק מח.

[21] עיין בשעה"צ ס"ק סד שמקשה למה אין זה נקרא מצורכי הקבורה. וכן עיין שם ס"ק סז

                שכתב השעה"צ: ובאמת הוא מחתך בשר בעלמא אלא שהוא מעשה חול ומותר

                משום כבודו, עכ"ל.

[22] שם ס"ק מט.

[23] ד"ה ואסור.

[24] או"ח סי' תקכו סע' יט.

[25] ח"א פי"ז סי' ב סע' ז.

[26] או"ח סי' תקכו סע' י.

[27] סי' תקצו סע' יג.