• יורה דעה סימן רס"ד (עידכון)
  • יורה דעה סימן רס"ד (עידכון שני)

  • סימן רסד  מי ראוי למול ובמה מלין וכיצד מלין

     

    סעיף א (א) הכל כשרים למול, אפילו עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. ואם יש ישראל גדול שיודע למול, הוא קודם לכולם (וי"א דאשה לא תמול, וכן נוהגין להדר אחר איש). אבל עובד כוכבים, אפילו הוא מהול, לא ימול כלל ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית. הגה וי"א דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, וכן עיקר. ומומר לכל התורה כולה, או שהוא מומר לערלות, דינו כעובד כוכבים. תינוק שהוצרכו למולו תוך ח', מפני הסכנה, אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים, דכל תוך ח' לא מיקרי מילה. מיהו אם נשארו ציצין המעכבין המילה, או שמל ולא פרע, יגמור הישראל המילה לח' או לאחר שיתרפא. ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק. ואם נתנו לאחד, אסור לחזור בו. מיהו אם חזר בו, הוי חזרה ואין מועיל בזה קבול קנין, אבל אם נשבע לו, כופין אותו שיקיים. ואם נתנו לאחד ולא היה בעיר, ואב היה סבור שלא יהיה שם בזמן המילה ושלח אחר אחר ובתוך כך בא הראשון, ימהלנו הראשון, דודאי לא חזר מן הראשון. אשה אינה יכולה ליתן לאחר למול, דהרי אינה שייכה במצות למול את בנה.

     

    נשמת אברהם

     

                        (א) הכל כשרים למול. כותב בספר הברית [1] בשם ספר כללי המילה לר"ג הגוזר בשם מדרש שכל טוב: דזקן דמרתתין ידיו או דלא בריין נהורין, אסור למימהל שמא יעשהו נרות שפכה, ובספר סוד ד' כתב וז"ל: כל מוהל שכהו עיניו מראות באופן שלא יראה כ"א בבתי עינים, לא ימול עוד, ועיין בספר דעת תורה סי' א ס"ק נ לענין שחיטה שכתב אם רואה בטוב כמו שנראה בחוש בזה"ז ע"י בתי עינים טובים, אין חשש בזה, עכ"ל.

    אב אבל. מובא בספר הברית [2]  בשם מהרא"ז מרגלית בחידושיו וביאורים על הל' אבלות אות יב, דמי שלא מל בנו לפי שהיה הבן חולה וכשהבריא הבן איתרע ביה מילתא שאבי הבן הוא אבל, אינו רשאי לדחות המילה עד יום ג' לאבלותו, אף דמצות מילה נאמר בה שש אנכי על אמרתך, דכיון שנראה למול, כל יומיה זמניה הוא ואסור להניחו ערל כמ"ש התוס' [3], והביאו המג"א סי' תקסח ס"ק י.

    אב אונן. פוסק השו"ת תשובה מאהבה [4] כהט"ז [5]דמת ומילה מילה קודמת [6], גם במילה שלא בזמנה שקרה לאבי הבן אנינות ביום שנתרפא הבן וראוי למול, דמלין קודם קבורה דאין חילוק בין מילה בזמנה לשלא בזמנה, ואדרבא בזה חמור מילה שלא בזמנה, דכל שעתא ושעתא זימניה דאסור להניחו ערל. ולמעשה קיימת מחלוקת הפוסקים אם ימול לפני או אחרי הקבורה. הרש"ל [7] כותב שימול הבן בבהכ"נ קודם עלינו כמו שאר פעמים, אך הרמ"א בכתב יד [8] כתב שיש לקבור קודם דאל"כ הוי אונן וא"א לו לברך להכניסו בבריתו וכו'. וכותב שם הט"ז דנראה דיש לחוש לזה אם אפשר לקוברו קודם שיוצאין מבהכ"נ בשחרית דאין דוחין זריזות המצוה, אבל אם אי אפשר, יברך הסנדק וימול אותו בשחרית, דהא איתא בסי' שם וכו'. ועיין בהגהות יד שאול כאן שפסק כהרש"ל.

                        ובברכ"י [9] כתב בשם שו"ת בית יהודה ח"ב סי' ע להסכים לדברי הרמ"א דכל שיכול לקבור המת ולמול בו ביום, יקבור ואח"כ אבי הבן ימול את בנו ויברך. ובשו"ת חת"ס [10] כתב שהורה כמהרש"ל מפני טעם שלישי שכתב, דהיינו כיון דנולד בן זכר ונתרפאה כל המשפחה, א"כ המילה גופא נייח להמת וכבוד המת הוא למול טרם קבורתו, וכ"כ בתשובה שניה [11]. ועיין גם בספר בית מאיר [12] שו"ת מהר"ם שיק [13] ושו"ת מהר"י אסאד [14].

                        וכותב בספר מגדל עוז [15]: ומיהו נראה לחלק דדוקא היכא דהאב עצמו מל, אז מכניסים המת לחדר והולך לביהכ"נ למול בנו וחוזר לקבור מתו, אבל אם אחר הוא שאין שם מוהל אלא האונן, יקברו המת קודם ואח"כ ימול וכו', ע"כ. וזה לא כהחתם סופר [16] שכותב: אבל אחד שרוצה למול בנו של אחר ונעשה המוהל אונן, לפענ"ד איו כאן מחלוקת דאי ליכא אחר רק הוא, ימול וכו' ובדאיכא אחר פשוט לי שלא ימול, עכ"ל.

                        וכשאבי הבן אונן ויש מוהל אחר, כותב הזוכר הברית [17] שימול האחר ואם אפשר צריך לקבור המת קודם כדי שיוכל האב לברך, ואם א"א יברך הסנדק. ועיין בכל בו [18] בשם החת"ס שמותר לו גם לברך וכ"כ הגרא"מ הורוויץ [19]: ולהכי קיי"ל נמי דמת ומילה, מילה קודמת משום דמטי זמן ואיכא כרת, ולפי"ז יכול אונן לברך להכניסו דל"ד לשארי מצות, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א להסביר: כמו שמברך דיין האמת ושהחיינו, כך צריך ל[רך על מצוה שהוא חייב בה, ולא דמי לנטילת ידים שנוטל ואינו מברך, אך אפשר גם להבין דעכ"פ הוא פטור מלברך על המצוה אע"פ שחייב בה.

                        ויכול האונן לעשות שליח אע"פ שהוא פטור מן המצוה, עיין פ"ת [20] שכותב דאונן פטור ממצות בדיקת חמץ ויבדוק לו אחר (אך עיין שם שכתב שצ"ע לגבי ברכה). ועיין גם בפמ"ג [21] שכותב: ויראה אונן בערב פסח מחצות עשה תשביתו או בחול המועד פסח לאו דבל יראה, אונן אין מוזהר עליה דכל שאין בקום ועשה עובר על ד"ת אע"פ שעובר בב"י בכל שעה אין מחויב לבער דעוסק במצוה ומפני כבודו של מת, עכ"ל. אך בדעת תורה [22] חולק וכותב: דאם אין אחר נראה דחייב לבדוק ולענין ברכה צ"ע.

                        וכותב הגרא"י וולדינברג שליט"א [23] דמכיון שאין בכלל זמן קבוע למילה למול דוקא בביהכ"נ וקודם אמירת עלינו, א"כ י"ל דכו"ע יודו שיש להקדים הקבורה לפני המילה. ועיין בפ"ת [24] בשם השו"ת תשובה מאהבה [25] דאין חילוק בזה בין מילה בזמנה לשלא בזמנה.

     

     

    סעיף ג  (ב) כיצד מלין, (ג) חותכין את הערלה, כל העור החופה העטרה, עד שתתגלה העטרה, (ד) ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור, בצפורן, ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה, ואח"כ (ה) מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים, כדי שלא יבא לידי סכנה. וכל מוהל שאינו מוצץ, מעבירין אותו. ואחר שמצץ נותן עליה אספלנית או רטיה או אבק סמים העוצרים הדם. הגה ויהיה נזהר, אם יש לאספלנית שפה, שיהפכנו לחוץ ולא לפנים, שלא לדבק במכה ויבא לידי סכנה.

     

    נשמת אברהם

     

                        (ב) כיצד מלין. כותב היעב"ץ [26]: ויש שיש לו כמו מחט מכסף גס וארוך בלי עוקץ חד בראשו, ממשמש בו בעור הערלה דרך הנקב לבחון אם דבוק בבשר הגיד ומפרידו על ידי מחט זו, והוא זהירות שאין בו נזק ולא צער כל כך, עכ"ל. ועיין בספר אות חיים ושלום [27] שכותב: לא אבין תועלתו, כי אם אין בה צער מחמת שאין לה עוקץ חד בראשה כלל, א"כ לא תפריד את העור הדק כשהוא דבוק לפעמים ואין בה תועלת וזהירות כלל, וכשאינו דבוק אז ממילא א"צ כלל למחט הלז ודומה לזה, עכ"ל.

                        אך שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין לעשות כן לפני המילה כי אז גורם לפצע ולצער לילד ואז אין למולו. אך א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין לחוש לזה ומותר כי שמע ממוהל מומחה דלא נעשה כלל פצע, ע"כ. ואם מותר לעשות זאת בשבת, כותב המנחת יצחק [28] . דאסור כי פסיק רישא הוא שיעשה חבורה ויוצא דם, עכ"ד. אך שוב א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א ששמע ממוהלים מומחים שזה ודאי לא פסיק רישא, ומותר. וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א [29] . שחקר אצל כמה מוהלים מומחים ובקיאים והשיבו שאין הדבר בגדר פסיק רישא ורק לפעמים יכול להיות שיוציא דם, ובפרט אם עושים בנחת על פי רוב לא יוציא דם. וא"כ זה בגדר דבר שאינו מתכוין שמותר. ואפילו אם נאמר שהוא פסיק רישא, הרי מדובר כאן בפס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן וזה מותר אף לכתחלה וכפי שפסקו הרבה ראשונים ואחרונים. ע"ב. ומכ"ש שלפי האמת אין זה אלא דבר שאינו מתכוין ולא בגדר פס"ר ובפרט כשעושים את ההפרדה בנחת, עכ"ד. ועיין גם בשו"ת שבט הלוי [30]. עוד כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : אם ננקוט כאמור לעיל (סימן רסג סוס"ק ח) מהשדי חמד והמהרש"ם שגם להטפת דם ברית צריכים להמתין ז' ימים, וכתוב שם מפני שהטפת דם באותו מקום והוא סכנה כמו מילה, א"כ כעש בהטפת דם של רשות דחשיב סכנה כי מהיכ"ת נימא שדוקא של מצוה חשיב סכנה הרי שומר מצוה לא ידע דבר רע, גם הובא מהמהר"ם שיק להמנע אפילו מצער קטן, ואולי זה מונע צער מהפריעה, עכ"ל.

                        (ג) חותכין את הערלה. ולגבי מילה במכשירים שנתחדשו לזה, כותב האגרות משה [31]: הרי כתבתי באג"מ ח"ב יו"ד סי' קיט אשר אין רוח חכמים נוחה מכל המכשירים, שאין לשנות אופן המצוה מכפי שעשו מעולם, וגם מסתבר שיש צערא להינוקא ביותר, שלכן איני הולד לברית שמוהלים שם באיזה מכשיר, אבל במכשיר שאינו יוצא דם כלל אסור למול גם מדין המצוה שלא נתקיימה המצוה כהוגן שהטפת דם ברית הוא גם כן מדיני המצוה וכו'. אבל הא כתבתי שבכל אופן אין למול בשום מכשיר דאין לשנות המצוה וגם איכא איסור דאיכא צערא לינוקא ביותר ואסור לצער הינוקא יותר מכפי צער המוכרח מהמילה, עכ"ל. וכתבו המנחת יצחק [32] והציץ אליעזר [33] שהמשתמש בה"מגן קלמפ" מבטל מצות פריעה.

                        (ד) ואח"כ פורעין. מה יהיה הדין בדיעבד של תינוק שעבר ניתוח להסרת הערלה ע"י מנתח יהודי או עכו"ם מטעמי בריאות או אפילו לשם מצות מילה, אך נעשה החיתוך של עור הערלה יחד עם עור הפריעה. בניתוח כזה חותכים את עור הערלה ואת עור הפריעה שתיהן לאורך הגיד עד מקום העטרה ואז כורתים את העורות מסביב לגיד עד שמסיר את כל העור העודף ועם זה מגלים את העטרה. אח"כ תופרים במקום החתך, דהיינו מעבר לעטרה (קרוב לגוף), את שתי העורות ביחד כך שאין אפשרות לכיסוי העטרה עם הזמן.

    ועיין בש"ך [34] שמסביר שלדעת הב"י גם הסברא הראשונה מודה כזה שצריכים הטפת דם ברית (אם לא היה הברית לשמה או אם היה ע"י גוי). אך בשו"ת שאגת אריה [35] הוכיח כדעת הפוסקים דאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית. ותנא דמסייע להשאגת אריה ראיתי במאירי [36] שכותב: ואם מל, מכל מקום אינו צריך לחזור ולמול שהרי יצא מכלל ערלה ואף הטפת דם ברית אין כאן שהרי יצא אף מספק ערלה כבושה, עכ"ל.

                        ומובא בשם רב האי גאון [37] שחיתוך ופריעה בבת אחת מנהג קדמון הוא בכבל. ועיין גם ברש"י [38] שפריעה כוונה גילוי העטרה (וזה לא כר"ח שם או כהאור זרוע [39]). וכן פוסק האג"מ [40] שאם עשה כך, דהיינו חתך את שתי העורות גם יחד, יצא ידי מילה. ועיין גם בשו"ת מהר"ם שיק [41] ובשו"ת מהרש"ם [42] שאפילו שלא קרע את עור הפריעה אלא רק גילה את העטרה, יצא. אך עיין בשו"ת בנין ציון [43] שכותב שדוקא צריך פריעה בצפורן, ע"ש.

                        וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א דבנידון דידן טוב לעשות הטפת דם ברית כדי לצאת לכל הדעות.

                        (ה) מוצצין המילה. עיין מה שכתבנו לעיל סי' רסג ס"ק ח ד"ה ואם צריך, אם זה משום סכנה בלבד או אם היא גם ממצות המילה.

                        ואם המציצה דוקא בפה או אפשר באופן אחר, עיין באריכות בשדי חמד [44]. ועיין תשובת החת"ס לתלמידו בעל היד אליעזר [45] ששאל: קרה מקרה פה עירנו בכמה ילדים נימולים ממוהל מומחה אשר פרחה בעור בשרם צרעת ממארת וכסתה הצרעת את כל בשר המילה וכו' ומשם פשתה בכל גופם והרבה ילדים מתו מחמת הצרעת ההיא וכו' ושפטו הרופאים כי כן באה להם הרעה הזאת מחמת המציצה בפה המוהל, הגם כי בדקו המוהל ונמצא טהור ונקי ובו'. ושאלתו אם מותר לטבול ספוג ביין או במים ולסחוט על מקום החבורה ויפעול כמו כן רפואת התינוק הנמול כמו מציצה בפה. וכותב החת"ס: כי לא נמצא מציצה בפה דוקא כי אם למקובלים שאומרים למתק הדין על ידי פה ושפתים ואין לנו עסק בנסתרות היכא דאיכא למיחש לסכנתא כל דהוא. והנה שורש מיץ מצץ הכל אחד וכתוב מיץ אפים [46] וימץ טל מן הגזה בשופטים בגדעון, בכולם פרש"י לשון סחיטה וכבישה להוציא דבר מכחו, וכן פי' רד"ק וראב"ע, יע"ש. וא"כ אין לנו אלא להוציא את הדם ממקומות רחוקים יהיה על איזה פעולה שיהיה, ויש להאמין המומחים על זה איזה פעולה תפעול כמו מציצת שפתים. ועוד אני אומר, אפילו היה מפורש בש"ס מוצץ בפיו, מ"מ כיון שאין זה מהכשר מילה אלא משום סכנה, והמל ופרע ולא מצץ כבר גמר מצותו, והתינוק מותר בתרומה ואביו עושה פסח, אלא שהוא בסכנה עד שתעשה פעולה להוציא דם ממקומות רחוקים. ופרק רבי אליעזר דמילה יליף רב פפא דומיא דאספלנית וכמון שהוא משום סכנה ה"נ במציצה, והרי כמון ואספלנית גופא אין אנו נוהגין בכמון כלל גם לא באותן אספלנית שנזכרו בש"ס באביי ורבא, שמע מינה (כיון דמשום רפואה הוא אין להקפיד אם הוציאו הרופאים רפואה אחרת במקומם), וה"ה נמי למציצה אפילו היה מיזכר במשנה מציצה בפה, מ"מ יכולים להמיר בדבר אחר כיוצא בו, אך יזהירו הרופאים המומחים שיעידו באמת אם הספוג עושה פעולת מציצה בפה, יותר מזה אין לחוש, עכ"ל של החת"ס. וכ"כ בשו"ת מהר"ץ חיות [47] להתיר אפילו בסמי רפואה. וכן עיין במשנה ברורה [48] שכותב בשם הפ"ת: דאפילו בשבת יש להתיר בספוג, עכ"ל. וקצת קשה כי בסי' תרכא [49] כותב בשם המטה אפרים ; שהנוהגים למצוץ ביין לא יזלפו בפה ולא במוך משום חשש סחיטה רק יזלפו בפה [50] לבד, עכ"ל. ואולי צ"ל שבסי' שלא מדובי על מציצה בפה דרך הספוג, וצ"ע. ועיין בשו"ת שבט הלוי להג"ר שמואל הלוי ואזנר שליט"א [51].

                        אך לדעת הבנין ציון [52] וכן לדעת המהר"ם שיק [53] המציצה צריכה להיות דוקא בפה, וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד [54] ועיין גם במנחת יצחק [55].

                        וכתבו המהר"ם שיק [56] וכן בשו"ת עין הבדולח [57]דזה שהתיר החת"ס ע"י ספוג מפני שהיה חשש גזירה על המילה משום חולי רע והתיר זה להוראת שעה, וכן כשהמציאו מכונה (צינור זכוכית) למציצה והתיר זה הגאון ר' יצחק אלחנן, כותב השדי חמד [58] דזה היה הוראת שעה מפני שהיה שולט מין מחלה והממשלה אסרה עליהם המציצה בפה, ובשו"ת בית יצחק [59] גם כתב כן. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל [60] דהמבטל מצות מציצה מכל, יש לחוש דמינות נזרקה בו, וע"י מכונה אין להתיר בפשיטות אלא במקום שיש לחוש שהקלי דעת יפרצו ויבטלו המציצה לגמרי.

                        גם עיין בשו"ת מהר"ם שיק [61] דאם אין מניחים אותו למצוץ, אל יקבל למול בלא מציצה, והטעם לזה אמר הגאון הרש"ר הירש דאין המוהל מחויב לעבור על מסורת אבותינו מפני שאב הבן אין מניח אותו למצוץ, וכ"כ בספר אות חיים ושלום [62] ובשו"ת ציץ אליעזר [63]. ובכורת הברית [64] כותב דאם א"א בשום אופן למצוץ בפה, יקבל המצוה למול וימצוץ ע"י דבר המפסיק, דהא הרבה גדולי הדור התירו זה.

                        והלום ראיתי בשו"ת מטה לוי הורוויץ [65] שכותב: הנה זה י"ב שנה כתבה הממשלה אל רבני סביבתנו שבדעתה לבטל את המציצה מפני הסכנה וכו'. וכאשר המציא אחר כן רב אחד את כלי זכוכית למצוץ בו, נמנו וגמרו שכלי זכוכית הזה הוא ממש כמו הפה לענין המציצה. אבל אני לא הסכמתי לזה אלא אמרתי שאין זו מציצה בפה, וכיון שהמציצה בפה אי אפשר יעשו המוהלים לכל הפחות אותה הפעולה שמוצצת את הדם. וכאשר א"ל ידידי מהו' יעקב פוזנא, שע"י מוך וצמר גפן מוצצין את הדם מכל פינותיו משא"כ ע"י כלי זכוכית וכו' הסכמתי לדבריו וכו'.

                        ועיין בשו"ת הר צבי [66] שגם מביא את שו"ת החת"ס ואת שו"ת המהר"ם שיק וכותב: הנה גם בזמן הזה דשכיחי מחלות ע"י מציצה בפה, מאן דמיקל לעשות המציצה ע"י שפופרת של זכוכית לא משתבש אם עושה כן מפני שיש חשש, אבל המציצה ע"י שפופרת לאו כו"ע גמירי וצריך להתלמד אצל אומן כיצד לעשות המציצה באופן המועיל, עכ"ל.

                        וברור שאם למוהל מחלה מדבקת (כגון צהבת או שחפת) או פצעים או דלקת בפה, אסור לו למצוץ עד שיבריא לגמרי. וכ"כ מפורש בבנין ציון [67]. אכן עכ"ז אין להעלים עין גם מהסכנה אשר ע"פ הרופאים החדשים אפשר שתתהוה ע"י המציצה ואפילו באחד מני רבבות, כאשר נחלה המוצץ או יש מכה טריה בפיו, ויש לשמור מאד ולהקפיד משמרת לבל יקבל למלאכת המילה, ובפרט למציצה, איש אשר חולי בו ובזה תסור תלונת המתנגדים למציצה לבל יניעו עוד לבב אחינו ב"י לסור אחרי דברי רבותינו ז"ל אשר הם חיינו ובאורם נראה אור, עכ"ל. וכותב החלקת

    יעקב [68] דכשאפשר לעשות בביה"ח המציצה רק במכונה או ספוג ולא בפה, אין לדחות מילה בזמנה בכדי לעשות המציצה בפה, אך שלא בזמנה, מותר לדחות המילה עוד לאחר כמה ימים בכדי לעשות המציצה בפה.

     

     

    [1] ס"ק לב.

    [2] סי' רסא ס"ק מד.

    [3] מו"ק ח ע"ב.

    [4] ח"א סי' פה.

    [5] ס וסי' שמא.

    [6] יו"ד סי' שס.

    [7] שו"ת סי' ע, ומובא בט"ז שם.

    [8] גם מובא בט"ז שם.

    [9] סי' שמא ס"ק ח.

    [10] יו"ד סי' שכה.

    [11] ח"ו סי' לט.

    [12] הל' מילה סי' רסב סע' כ.

    [13] יו"ד סי' שמ.

    [14] סי' שנו.

    [15] מובא בספר הברית סי' רס סוס"ק עט. וכן בזוכר הברית סי' ח סע' לו.

    [16] ח"ו סי' לט.

    [17] סי' ח סע' כז.

    [18] עמ', 157.

    [19] בהגהותיו לברכות יט ע"ב.

    [20] סי' שמא ס"ק ו.

    [21] פתיחה כוללת ח"ב סי' כח.

    [22] סי' תלא.

    [23] ספר אבן יעקב סי' יח. (ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לב.

    [24] סי' שמא ס"ק כ.

    [25] ח"א סי' פה.

    [26] סידור בית יעקב אות ברית הלכות מילה ס"ק סא.

    [27] סי' רסד ס"ק יא.

    [28] ח"ח סי' צ ס"ק א.

    [29] שו"ת יחוה דעת ח"ו סי' נג.

    [30] ח"ד סי' קלד ס"ק ה וח"ה סי' קמח ס"ק ג.

    [31] יו"ד ח"ג סי' צט ועיין שם בסי' צח.

    [32] ח"ה סי' כד ס"ק ב.

    [33] ח"ח סי' כט וח"י סי' לח.

    [34] כאן ס"ק ג.

    [35] סף נד מובא גם בפ"ת ס"ק ו.

    [36] ע"ז כו ע"ב ד"ה ישראל ושהוא ערל.

    [37] בספר הברית עמ' רז ס"ק ב.

    [38] שבת קלז ע"ב.

    [39] סי' קו.

    [40] יו"ד ח"א סי' קנה.

    [41] יו"ד סי' רמ.

    [42] ח"א סי' כז.

    [43] ח"א סי' פח.

    [44] ח"ח קונטרס המציצה.

    [45] נדפס בספר כוכב יצחק, ומובא בספר הברית כאן בביאור הלכה סע' ז או"ק  ג.

    [46] משלי ל.

    [47] סי' ס.

    [48] סי' שלא סע' א בביה"ל ד"ה ופורעין.

    [49] מ"ב ס"ק יא.

    [50] צ"ל ביד, עיין במטה אפרים סי'  תרכא סע' ו וכן בשערי תשובה סי' תריב ס"ק ז.

    [51] יו"ד ח"א סי' קלא.

    [52] ח"א סי' כג ו-כד.

    [53] או"ח סי' קנב ויו"ד סי' רמד.

    [54] סי' ו וסי' רנח.

    [55] ח"ה סי' כד ס"ק ב וח"ח סי' צא.

    [56] או"ח סי' קנב.

    [57] סי' יג, מובא בשערים מצויינים בהלכה סי' קסג ס"ק י.

    [58] מערכת המציצה.

    [59] יו"ד ח"ב סי' צח.

    [60] ח"ד סי' פז.

    [61] יו"ד סי' רמד.

    [62] סי' רסד ס"ק יב.

    [63] ח"י סי' לח.

    [64] סי' רסד.

    [65] ח"ב סוסי' ס.

    [66] יו"ד סי' ריד.

    [67] ח"א סי' כג.

    [68] ח"ב סי' נג.

     

     


  • יורה דעה סימן רס"ד (עידכון)
  • יורה דעה סימן רס"ד (עידכון שני)