יורה דעה סימן רס"ו (עידכון)
סימן רסו איזה מילה דוחה שבת
ויום טוב
סעיף ח מי
שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק
שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק.
וכן אינו דוחה י"ט מספק, ואפילו י"ט שני של גליות. ואפילו לא הוציא (א)
אלא ראשו בין השמשות, אע"פ שיצא כולו בשבת, אינו נימול בשבת.
נשמת אברהם
(א) אלא ראשו. כותב
הש"ך [1] בשם הסמ"ק: וצריך לדקדק באשה מקשה בערב שבת אם הוציא
ראשו חוץ לפרוזדור בערב שבת, אז אין מלין אותו בשבת כי אם בערב שבת, וצריך
לשאול לנשים, ואם אינן יודעות יש לילך אחר המנהג, וכ"כ הכל בו סי' עג,
עכ"ל. וכותב הפ"ת [2]: ועיין בספר לבושי שרד שכתב בשם
מהרי"ע דהוצאת הראש חוץ לפרוזדור, היינו לאויר העולם דוקא ולא לבית החיצון,
עכ"ל. ועיין לעיל סי' רסב סע' ד. ועיין בסדרי טהרה [3] שכותב:
ודבריו אלו סתומים מאד וכו' ובספר כל בו כתב שיש לילך אחר החזקה וכו'. ע"ש
שמתרץ שכיון שנתפשט המנהג שתינוק שנולד בתחלת ליל שבת מלין אותו בשבת, ע"כ יש
להקל ולנהוג כן, ע"ש. אמנם אם יודע שהיה קצת שהוי בין לידת הראש לגוף יש
להחמיר דלומר דשמא היה אז בין השמשות. וכ"כ הזוכר הברית [4]. ועיין
גם בספר אות חיים ושלום [5]. ועיין גם לקמן סי' שה ס"ק ה בשם החשב
האפוד.
וכותב המ"ב [6]:
ואם יש לו מורה שעות שהולך בטוב ויודע בבירור שהיה אתמול בזה הזמן לילה ע"פ
הדין, דהיינו ג' כוכבים קטנים, נראה דיוכל לסמוך ע"ז, וכ"כ הברכ"י
דיוכל לסמוך על מורה שעות, עכ"ל. ועיין גם מה שכתב בסי' שלא [7].
וכן במה שכתב הג"ר שמואל הלוי ואזנר שליט"א בשו"ת שבט הלוי [8].
ועיין בנשמת אברהם [9], וכן לעיל סי' רסב ס"ק טו.
סעיף ט בשיעור
(ב) בין השמשות אפליגו תנאי ואמוראי בסוף פרק במה מדליקין, וכתב בעל העיטור
מספקא לן הלכה כדברי מי, הלכך אי איתיליד ינוקא משתשקע החמה ספק הוא, עד דשלים בין
השמשות דרבי יוסי, ונימול לעשרה. ואי איתיליד במוצאי שבת משתשקע החמה, עבדינן
לחומרא כדרבה (ועיין לעיל סימן רס"ב סעיף ה' ו').
נשמת אברהם
(ב) בין השמשות. עיין
בש"ך [10], ועיין
בדברינו בנשמת אברהם חאו"ח [11]. וגם השו"ת זבחי צדק [12] וגם הבן איש חי [13]
כותבים בפשטות שהתנהג להמתין במוצאי שבת עד עשרים דקות מן המגרב שהוא ז' דקות אחר
שקיעת החמה. ועיין בסדר הכנסת שבת של השו"ע הרב [14] שכותב בפשיטות שכבר חזר בו הב"י
בשו"ע יו"ד הל' מילה ופסק בפשיטות דאחר השקיעה מיד הוא בין השמשות,
וכ"פ הש"ך שם וכ"פ הפרי חדש או"ח סי' תריב וכו', ע"ש. אך
כותב השו"ת יביע אומר [15]. ואטו משום שהעתיק מרן כלשון הגמרא משתשקע החמה, ניקום ונימא דהדר ביה
ממ"ש באו"ח, הא ודאי דליתא. ומה שנפרש בלשון הגמרא (דהיינו סוף שקיעה וכמ"ש
ר"ת וסיעתו) נפרש בלשון השו"ע, ועיקר הדין מבואר הוא באו"ח כי שם
ביתו וע"ז סמך מרן שלא הרחיב בזה, והדברים פשוטים וברורים, עכ"ל (ועיין
שם אות י שכותב: שלענין מלאכה בערב שבת אחר השקיעה, נראה דצריך להחמיר
כדברי הגאונים אפילו לווי שסובר להלכה כר"ת וכו', ובודאי שכעת שנוהגים להחמיר
כדברי הגאונים שלא לעשות מלאכה בערב שבת אחר השקיעה, חלילה לפרוץ גדר וזה פשוט,
עכ"ל).
וכותב הברכ"י [16] והובא בכף החיים [17]: שכל שנראה שמש אפילו משהו אפילו בראש הדבר
הגבוה ביותר שיש בעיר, מונין מאותו יום וכשאין נראה כלל בשום דבר מונין להבא, הרב
בית דוד או"ח סי' קכו. וכן נתפשט התנהג בעיר קדשנו ירושלים תו' ועיר עז לנו
חברון תו' מזמן גאוני הדורות שלפני דורנו, עכ"ל. וכן כותב הספר נהר מצרים
[18]. נולד בע"ש בין
השמשות, מנהגינו כמנהג עיקו"ת ירושלים וחברון ת"ו שנהגו כהוראת הרב בית
דוד ז"ל שכל שנראה השמש אפילו משהו וכו' מונין מאותו יום ומלין אותו
בע"ש הבאה, ואם לא נראה שמכו כלל בשום מקום, מונין להבא ומלין אותו בשבת,
עכ"ל. וכתב הגר"ע יוסף שליט"א בהקדמה לספר נהר מצרים (הנדפס מחדש)
וז"ל: במחכ"ת שגיאה גדולה היא ובודאי שמכיון שהוא ספק יום ספק לילה אין
מילתו דוחה שבת ומונין אותו להבא, היינו שמלין אותו ביום ראשון לאחר שבת וזה ברור
מאד, עכ"ל.
סעיף י קטן שנולד כשהוא מהול
ומי שיש לו שתי ערלות ואנדרוגינוס (ג) ויוצא דופן ויליד בית שלא טבלה אמו
עד שילדה, אע"פ שנימולים לח' אינם דוחים את השבת (טומטום שנקרע ונמצא זכר,
מלין אותו בשבת, ויש אוסרין).
נשמת אברהם
(ג)
ויוצא דופן. דהיינו ע"י ניתוח קיסרי. ועי' בנשמת אברהם או"ח סי' שלא
ס"ק ז. ועיין בחזו"א [19].
סעיף יא מי שנולד (ד)
בחודש השביעי, מלין אותו בשבת אפילו אם לא גמרו שערו וצפרניו, אבל מי שנולד בחדש
השמיני, אין מלין אותו בשבת אא"כ גמרו שערו וצפרניו. וה"ה לספק בן ז'
ספק בן ח' שאין מלין אותו (ה) בשבת אא"כ גמרו שערו וצפרניו. הגה
וי"א דמהלינן ליה הואיל וספק בן שבעה הוא אלא (ו) דאין מחללין עליו השבת בשאר דבריו, וכנ"ל עיקר.
נשמת אברהם
(ד) בחודש השביעי.
כותב החזו"א [20]: יש טועין וסוברין דהנולד קודם ט' הוא נפל
ומתיאשין הימנו ואינם זריזין ברפואתו, וזו טעות, אלא כל שנגמרו שערו וצפורניו הרי
הוא ספק בן קיימא, וליש פוסקים הוא בחזקת ודאי בן קיימא, וחייבין להשתדל ברפואתו,
ומחללין עליו את השבת לרפואתו, וכן מעידין עכשיו עובדות רבות דבני ח' חיים
ומתקיימין. בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז' (ועי' ביבמות לז ע"א
נשי דידן לשבעה ילדן, ומשמע דהיתה משפחתם ילדן בקביעות לשבעה, ושמעתי דזה קיים גם
עכשיו) ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרין לשמונה, ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא
ואשתהי, וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר
ז' ונגמרו לח', והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין כמש"כ הרמ"א אהע"ז
סי' קנו סע' ד בהגה, עכ"ל. וז"ל הרמ"א שם: י"א דבזמן הזה
אפילו לא נכנסה בחדש הט' רק יום א' מלבד יום שנתעברה בו הוי ילד קיימא, ואע"ג
דאמרינן בגמ' יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה,
אלא שאנו צריכים לומר שעכשיו נשתנה הענין וכן בכמה דברים וכו', עכ"ל. והאידנא
שע"י טיפול באינקובטור וכו', רואים אנו, שגם בנולדים לפני ז', אחוז גדול מהם
נשארים בחיים, גם מהם חייבים אנו לחלל עליהם את השבת ואפילו כשלא נגמרו שערו
וצפרניו. וכן פוסקים החזו"א [21], המנחת יצחק [22]
והשש"כ [23]
ועיין בנשמת אברהם או"ח סי' של ס"ק יט.
(ה) בשבת. כתב לי
הגרש"ז אויערבאך שליט"א: משמע דבחול מלין לבן ח' ביום ח' אפילו כשלא
גמרו שערותיו, אך עיין בעיקרי הד"ט הל' מילה סי' כח אות ב דבכל אופן אין מלין
ביום השמיני רק ממתינים ל' יום ע"ש, עכ"ל.
(ו) דאין מחללין עליו השבת.
עיין ש"ך [24]. ועיין בנשמת אברהם או"ח סי' של ס"ק יט.
ועיין בשו"ת שבט הלוי [25].
[1] ס"ק ט.
[2] ס"ק ח.
[3] סי' קצד ס"ק
כו ד"ה הש"ך.
[4] סי' ה ס"ק יא.
[5] סי' רסו ס"ק
ד.
[6] סי' רצג ס"ק
ז.
[7] ס"ק יד
ובביה"ל שם ד"ה ביה"ש.
[8] ח"ד יו"ד
סי' קלד ס"ק ג.
[9] או"ח סי' שלא
ס"ק ו.
[10] ס"ק יא.
[11] סי' שלא ס"ק
ו.
[12] ח"ב
יו"ד סי' יז ד"ה ונכתוב.
[13] שנה ב פ' ויצא סע'
א.
[14] מובא בקצות השולחן
סוף ח"ג עמ' סט.
[15] ח"ב
או"ח סי' כא אות יד.
[16] או"ח סי' שלא
ס"ק ז וכן במחזיק ברכה שם ס"ק ח.
[17] או"ח סי' רלג
ס"ק ה.
[18] הל' מילה סע' יב -
הראה לי גיסי היקר ר' דוב אריה הלוי היל שליט"א.
[19] יו"ד סי' קנד
ס"ק ד.
[20] יו"ד סי' קנה
ס"ק ד.
[21] שם ס"ק ב.
[22] ח"ד סי' קכג.
[23] פל"ו סע' יב.
[24] ס"ק טו.
[25] ח"ד סי' קמא.
יורה דעה סימן רס"ו (עידכון)