הלכות תרומות ומעשרות
סימן שלא דין
נתינתם באיזה מקום וכיצד הכהן מקבלם ואם הם דאורייתא או דרבנן
סעיף יט תרומה גדולה, בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה, שיעורה כל
שהוא. הגה ונותן בזמן הזה לכל כהן שירצה, בין חבר בין עם הארץ, ואפילו אינו
מיוחס רק שמוחזק בכהן, והוא שורפה, ויכול להניחה ולשרפה, (עד) שיכול ליהנות ממנה
בשעת שריפתה. אבל זר אסור ליהנות ממנה בשעת שריפתה, אם לא שכהן נהנה עמו. אבל שאר
הנאות שאינו מכלה אותה, מותרת אפילו לזרים. כהן שאוכל אצל ישראל, נותן בנר שמן של
תרומה, ואע"פ שעומד הכהן והולך לו, אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו. וכל זה
מיירי בתרומה שהוכשרה, דאז נטמאת ומותר לשרפה. אבל אם לא הוכשרה, שלא נטמאת, אסור
לשרפה. וטוב להכשיר אותם קודם מירוח, כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשרפה. ואחר
כך מפריש מן השאר אחד מעשרה, והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי (וי"א אף
לכהן). ועל זה נאמר בתורה כי את מעשר בני ישראל וגו' ולבני לוי הנה נתתי את כל
מעשר בישראל וגו'. ואח"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה, והוא נקרא מעשר שני, והוא
לבעליו, ובסימן זה יתבארו משפטיו, ועליו נאמר עשר תעשר ועל הסדר הזה מפרישין בשנה
ראשונה מהשבוע, ובשנייה וברביעית ובחמישית. אבל בשלישית ובששית מהשבוע, אחר
שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מהשאר מעשר ראשון, ונותנים לעניים, והוא נקרא מעשר
עני. ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני, ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא
את כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו'. (א) שנת השמיטה כולה הפקר ואין בה
לא תרומה ולא מעשרות כלל. ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע, מפרישין בשנת השמטה בארץ
מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני. ובארץ שנער, מפרישין בה מעשר שני, כמו
ברוב השנים. ושנת השמטה האמיתית היתה שנת השי"ג וי"א אם עובד כוכבים
מכר פירות בשביעית לישראל, וגמר מלאכתו ביד ישראל, חייבים בתרומה ומעשר, ומפריש
מעשר עני כדין עמון ומואב.
נשמת אברהם
(א)
שנת השמטה. כותב הרמב"ם [1]: אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין
עושין מהם מלוגמא שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא
להקיא ולא למשרה ולא לכביסה, עכ"ל. וכותב מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א [2]: אין מכינים תרופות ממאכל אדם, כמו למשל תירס של שביעית
אין לוקחים אותו להכנת טבליות רפואה, כיון שטבליות אלה אינן עומדות לשימוש כל אדם,
והרי זה בגדר של הפסד פירות שביעית, עכ"ל.
כותב
החזו"א [3]: ישראל ששכר שדה מנכרי, ספיחין העולין בה בשביעית אסורין
דלא שייך בהו טעם הר"מ להתיר ספיחין העולין בשדה של נכרי, וכן ישראל שהוא
אריס בשדה של נכרי, הספיחין העולין מאליהן אסורין שהרי ישראל שותף בהן ושפיר שייך
למגזר, ואצ"ל אם עבר ישראל וזרעה שאסורין משום ספיחין, עכ"ל. ושמעתי
ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א בשם הגרש"ז אויערבאך
שליט"א, שמכיון שעצם איסור ספיחין הוא גזרה שמא יזרע בתוך שדהו בסתר ויאמר
שעלו מאליהן, היום שזורעים שטחים גדולים מאד בפרהסיא (בהסתמך על היתר מכירה), אמנם
נשאר גם על זה גזירת חז"ל, אך במקום הדחק, כגון חולה השוכב בבית חולים שמקבל
אוכל הכולל ירקות ותבלינין מסוג זה, מותר לו לאוכלם אעפ"י שהוא אינו סומך על
היתר מכירה. ועיין במנחת שלמה [4] במכתבו של הגרי"מ אהרנסון
שליט"א ובתשובתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א [5]. ועיין
בהמעין [6].
[1] הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"י.
[2] קיצור דיני שמיטת קרקעות תשמ"ו סע' נט.
[3] הל' שביעית סי' י ס"ק ו.
[4] סי' נ סע' ג.
[5] שם סע' ב.
[6] תשרי תשמ"ז עמ' 37 הערה 1.