• יורה דעה סימן של"ט (עידכון)
  • יורה דעה סימן של"ט (עידכון שני)

  • סימן שלט  דיני הגוסס (ואמירת צדוק הדין)

     

    סעיף א  (א) הגוסס, (ב) הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לחייו, ואין סכין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין הכר מתחתיו, ואין נותנין אותו על גבי חול, ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח, ואין משמיעין עליו עיירות, ואין שוכרין חלילין ומקוננות, ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו. (ג) וכל המעמץ עם יציאת הנפש, ה"ז שופך דמים. ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, ולא מכניסין עמו ארון לבית, עד שימות. ואין פותחין עליו בצדוק הדין, עד שתצא נפשו. הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית, עד אחר שימות. אסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום, ויש סכנה בדבר. (ד) וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד, (ה) אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו, כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע.

     

    נשמת אברהם

     

                        (א) הגוסס. איתא בגמ' [1]: אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב, לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם, מר מדמי ליה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים. מאן דמדמי ליה לטריפה מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים, גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה האי איתעביד ביה מעשה, ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים מ"ט לא מדמי ליה לטריפה, טריפה מחתכי סימנים הא לא מחתכי סימנים.

                        ובעיקר החילוק שבין גוסס בידי שמים ובין טריפה, עיין ביד רמה שם שכותב : ואית דאמרי מיחתכי סימני חיותיה וידיע דלא חיי, האי לא מיחתכי סימני, כלומר לא נראו בו סימני טריפה ואפשר דחיי, דהא ליכא מאז דאמר דכל גוסס למיתה, אלא רוב גוססין למיתה מכלל דאיכא מיעוטא דחיו, עכ"ל. וכותב השטמ"ק [2] בשם הר"ר יוסף הלוי בן מיגש: דטריפה איקרי מי שנתחדש נו אחד מי"ח טרפות כמו ניקב קרום של מוח וכיוצא בו שיהיה בו טרפות וסופו למות, וגם שהוא חי עומד על רגלו [3], אבל זה המוכה לא אירע בו אחד מי"ח טריפות והוא בריא בכלל, אבל אם הוא חולה שנחלש מאותם המכות והוא כגוסס וכל איבריו נצולים מהמאורעות שיהא בהם טריפה, ועכ"ז תחלה נפשו ותחלה עד שימות, והואיל וכל אבריו ניצולים מהמאורעות שיהא בהם טריפה עם היות שנחלשה נפשו, חי יקרא עד שימות' והיה אפשר שתחיה נפשו אחר זה ויתקיים שנים רבות, ומי שנולד בו אחד מי"ח טריפות עם היות שהוא הולך על רגליו הוא כמת שא"א לו לחיות ולא יתרפא מאותה המחלה, עכ"ל של השטמ"ק. ועיין בדברינו לעיל סי' כט.

                        (ב) הרי הוא כחי לכל דבריו. ואסור לעשות דבר המקרב מיתתו [4] וחייבים לחלל עליו את השבת כשיש צורך בדבר [5]. וכן פוסק המ"ב [6]: מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם מעט, מפקחין עליו ומוציאין אותו [7].

                        לכן, כל זמן שלא ברור שהחולה אמנם ודאי מת, נקרא חי לכל דבר, וחייב הרופא להשתדל לטפל בו בכל מה שאפשר וראוי לעשות, ולהמשיך לטפל ולעשות כל פעולה אפשרית של החייאה, כל זמן שיש סיכוי כל שהוא שהחולה עדיין חי. וכל זה אפילו כשקיימת רק תקוה מועטה שהחולה ישאר בחיים, ואפילו משום חיי שעה. ועיין בספר הלכה ורפואה [8] ועיין לעיל סי' רנב ס"ק ב, לגבי השתלת איברים.

     

    קביעת המוות

     

    המשנה ביומא [9] אומרת: מי שנפל עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל, מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו, ע"כ. ושואלת הגמ, [10]: ת"ר עד היכן הוא בודק, עד חוטמו וי"א עד לבו. ומפרש רש"י, עד היכן הוא בודק, אם דומה למת שאינו מזיז איבריו (דהיינו ללא סימנים של פעילות מוחית), עד היכן הוא מפקח לדעת את האמת, ע"כ. וממשיכה הגמ' שם שזה תלוי במחלוקת תנאים, ומסביר רש"י דמדובר כשבודקים מלמטה למעלה, שמוצאו דרך מרגלותיו תחלה ובודק והולך כלפי ראשו, דמר אמר בלבו יש להבחין אם יש בו חיות שנשמתו דופקת שם, ומר אמר עד חוטמו דזימנין דאין חיות ניכרת בלבו וניכרת בחוטמו. וכן היא מסקנת הגמ' : אמר רב פפא, מחלוקת מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה, כיון דבודק ליה עד חוטמו טוב אינו צריך, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. וכן פוסק מרן [11] ועיין בנשמת

    אברהם [12]. ולכאורה המסקנה הברורה מהגמ' ומפירוש רש"י היא, שאפשר לקבוע את המוות בהעדרות הוכחה לפעילות מוחית ונשימה בלבד, ללא צורך אפילו לבדוק את הלב, כי ברור לגמ' שלא יתכן שיהיה פעילות בלב כשאין נשמת רוח חיים באפיו. אולם מפורסמים דברי התוס' שם: אמר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל, עכ"ל. וממילא בזמנינו, שברור לנו שאפשר עוד להחיות אדם [13] שנפסקה לו נשימה עצמית, ע"י טיפול בהנשמה מלאכותית, ודאי שצריכים ליקח בחשבון את כל שלוש הקריטריונים המוזכרים בהגמ' וברש"י, דהיינו חוסר פעילות מוחית, הפסקת הנשימה ודום לב. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נראה שבאותם הזמנים שלא ידעו מהחיאה ושאר המצאות שנתחדשו בזמננו [14], אפשר דמ"מ לאחר שמת לגמרי חשיב למפרע כמת מהרגע שחדלה הנשמה מאפיו ולא לחשוב ח"ו טעו לחשוב על החי שהוא כבר מת, וקברוהו כשהוא חי, עכ"ל. ועיין גם בדבריו בנשמת אברהם או"ח סי' שכט ס"ק ה.

                        ועיין במ"ב [15] שכותב בשם האו"ה בשם סמ"ג וסמ"ק: מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם מעם, מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה וכו', עכ"ל. ולכאורה מכאן ראיה שאין הוא נקרא מת וחייבים לחלל עליו את השבת אפילו שאין פעילות מוחית. אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין מכאן ראיה כי אולי מדובר שחלק מהמוח עדיין חי, עכ"ל. וכן א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שנראה ממה שכתוב "נתרוצץ" 'שמדובר על גולגלתו ומוחו לאו דוקא.

                        וכותב החת"ס [16]: אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה ואם אח"כ בטל הנשימה, אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת וכו', עכ"ל. ועיין גם בשו"ת מהרש"ם [17] שכותב: אבל אם רואים איזו סימן של חיות בשאר איברים ואיתרע רובא לפנינו, י"ל דלא סמכינן אבדיקת חוטם וכו', עכ"ל. וכן עיין בשו"ת ציץ אליעזר [18]כותב האג"מ [19]: אבל האמת ודאי שלא זה שפסק המוח לפעול הוא מת, דכל זמן שהוא נושם הוא חי, רק זה שפסק המוח לפעול פעולתו הוא דבר שיביא למיתה שיפסוק לנשום, ואפשר כיון שעדיין הוא חי שאיכא מיני סמים בעולם, מהידועים לאינשי או שעדיין אינם ידועים, שיעשו שהמוח יחזור לפעול פעולתו, וכן שייך להתפלל להשי"ת שירפאנו שהוא רק בחשיבות חולה ומסוכן שרשאים להתפלל ולא שהוא בחשיבות מת שאסור להתפלל מפני תפלת שוא. שלכן פשוט שההורגו הוא רוצח וחייב מיתה אם ליכא חסרון המטריף בהמוח, דהא לא הוזכר בגמ' ובפוסקים שיהיה סימן חיות במוח, ולא שייך לומר נשתנו הטבעים בזה, דגם בימי חז"ל היה המוח פועל הפעולות כמו בזמננו וכל חיות האדם היה בא ממנו, ומ"מ לא היה נחשב מת אם אך הפסיק פעולת לנשום וכו', וא"כ במה שרואים ע"י העלעקטריק ראדיאגרם (א.א.ג.) נחשב מת בפסיקת פעולת המוח וכמו כן הוא ברור שגם בזמננו הוא בן. ומה שכתר"ה דן להקל באם הרופאים רואים תגובות הלב בעלעקטריק ראדיאגרם (א.ק.ג.) לומר שאינו כלום ונחשב מת אם אך הפסיק לנשום וכו', וא"כ במי שרואין ע"י הא.ק.ג. שיש לו איזה חיות, הרי על אופן זה ליכא שוב אפילו רוב לומר שהוא מת ,ואולי גם מיעוט ליכא, והוא חי ממש אף שאינו נושם וכו', ואדרבא יהיו מחוייבים להשתדל ברפואות אם אפשר, ומסתבר שגם בשבת, עכ"ל.

                        וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: קשה לי להאמין שאפשר לנשום בלי שום פעילות מהמוח. גם צ"ע במס' מוטה מה ע"ב איך זה פשוט לו שהראש נשאר במקום ואילו הגוף רהיט בלי ראש, עכ"ל.

                        ואמנם בתשובה אחרת [20] כותב האג"מ: חולים שלא יכלו לנשום והניחו הרופאים בפיהם מכונה שנושם ע"י זה וכו', הנה אם לא ניכר בו בענינים אחרים ענין חיות שנראה כלא מרגיש בכלום וכו' כל זמן שהמכונה עובדת אסור ליטול מפיו דשמא הוא חי ויהרגוהו בזה, אבל כשפסקה מלעבוד שנחסר החמצן שהיה שם, לא יחזירו לפיו עוד הפעם עד עבור זמן קצר כרבע שעה, שאם אינו חי כבר יפסיק מלנשום וידעו שהוא מת וכו'. אבל באלו שהוכו בתאונת דרכים וכו' שאלו אף שאין יכולין לנשום בעצמן וגם לא ניכרין בהם עניני חיות אחרים אפשר שאינם עדיין מתים, וכיון שאתה אומר שעתה איכא נסיון וכו' יכולין לברר ע"י זריקת איזו לחלוחית וכו' לידע שנפסק הקשר שיש להמוח עם כל הגוף וכו' שא"כ יש לנו להחמיר באלו שאף שאינו מרגיש כבר בכלום וכו' ואף שאינו נושם כלל בלא המכונה, שלא יחליטו שהוא מת עד שיעשו בדיקה זו, שאם יראו שיש קשר להמוח עם הגוף אף שאינו נושם יתנו המכונה בפיו אף זמן גדול, ורק כשיראו ע"י הבדיקה שאין קשר להמוח עם הגוף יחליטו ע"י זה שאינו נושם למת, עכ"ל.

                        ומזה רצה מי שרצה, להוכיח שהגאון שליט"א פוסק שמת-מוחי נקרא מת אף אם לבו עדיין פועם (כפי שברוב מקרים שבהם מתעוררת בעיא זו). וק"ל הא לא כאן ולא במקום אחר מזכיר האג"מ את הלב שהוא עדיין פועם, ואדרבה כותב: וגם לא ניכרין בהם עניני חיות אחרים. גם ברור שכתב כאן להחמיר ולא להקל, דבמקרים אלה של תאונת דרכים צריכים, בנוסף לכל הבדיקות אחרות, גם לעשות בדיקה המייחדת הזו לפני שקובעים שהחולה אמנם מת. ואיך אפשר בפשטות לבוא ולהגיד שהוא חזר בו מהתשובה הקודמת בצורה כה בולטת ועקרונית בלי שהוא שליט"א אפילו יזכיר את זה וגם לו כלאחר יד. אלא ברור לי שהגאון שליט"א מדבר כאן באופן שאין פעילות טבעית של הלב או של הריאות, והוא מחמיר ואומר שגם במקרה כזה, כשמדובר על נפגע בתאונת דרכים, לא יחליטו שהוא מת עד שיעשו בדיקה זו לוודא שאין קשר בין המוח והגוף.

                        (ג) וכל המעמץ עם יציאת הנפש. ובמס' שמחות מסיים: וכל הנוגע בו ה"ז שופך דמים, למה הדבר דומה לנר המטפטף, שכיון שנוגע בו האדם מיד נכבה. וכ"כ הרי"ף והרמב"ם [21], וכן הובא בשבת [22] וכותב בחידושי רע"ק כאן : ומ"מ אם יש דליקה מוציאין אותו מהבית, עכ"ל, דהיינו אם זה לטובת הגוסס, מותר להזיזו. ונ"ל שאפילו אם הוא בלי הכרה מותר לעשות כן כי אולי יתעורר או אולי טעו והוא לא לגמרי בלי הכרה, והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. וללא ספק שמותר לרופא, או כל אדם אחר, שמתכוון לרפאותו ולעזור לו ולהצילו, לנגוע בו ולהזיזו לפי הצורך, ולא רק מותר אלא גם חייב לעשות כל מה שביכולתו כדי להציל את החולה. והנה אפילו כהן, שאסור לו להיכנס לבית שבו נמצא גוסס [23], אם הוא יכול להציל את החולה, מותר לו וגם מחויב הוא להיכנס כדי לטפל בו ולהשתדל להצילו. ולא זה בלבד, אלא מותר לו לעשות זאת גם כשיש ספק שאולי החולה כבר מת, כי אפילו ספק ספיקא של פיקוח נפש דוחה איסור [24]. ויותר מזה, מותר לכהן לעשות זאת אפילו כשנמצא במקום אדם אחר שאינו כהן שגם יודע לטפל בחולה [25], כי לא מכל אדם זוכה חולה להתרפאות [26]. וע"ע לקמן סי' שע ס"ק ב.

    אך אם לא ניתן לעשות שום דבר כדי להצילו, אז צריכים מאד להזהר, ובמיוחד בבית חולים, שגם הדברים השגרתיים לא ייעשו לו, כבון בדיקות לחץ דם, חום או אפילו דופק, אם בין כה וכה תוצאות הבדיקות אלו לא יביאו לשום שינוי בטיפולו.

                        (ד) וכן אסור לגרום.

     

    הארכת חייו של הגוסס והסובל, ומיתת רחמים

     

    כותב המנחת חינוך [27]: אף אם יבוא אליהו ויאמר שלא יהיה לאדם חיים אלא שעה או רגע, מ"מ התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים ובין הורג זקן בן מאה, בכל ענין ההורג חייב אף דהוא למיתה עומד, מ"מ מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה, על זה חייב. וכן מסביר הגשר החיים [28] שמכיון שאין שיעור וגבול לערכי חיים תכליתיים, הרי לדבר שאין בו גבול ומידה אין לסמן בו הפרש בין חלק קטן לבין רבוא רבאות שלו. כי על כן אין חילוק בדין התורה בין הורג איש בריא צעיר לימים לבין הורג איש גוסס זקן בן מאה. וכ"כ הרב יעקובוביץ שליט"א [29]: כי ערכם של חיי אדם הוא ללא שיעור ולפיכך אינו ניתן לחלוקה, וכל חלק וחלק מהם הוא אינסופי. יוצא איפוא, שלשבעים שנות חיים אותו ערך בדיוק כלשלושים שנה, או שנה אחת או שעה אחת או שניה אחת. הגדרה קפדנית זו של קדושת חיי אדם מבוססת לא רק על מתמטיקה צרופה או הגיון, היא מיוסדת באותה מידה על שיקולים מוסריים. אם יגרע מערכם של חיי אדם בשל קיצו המתקרב, יפסידו חיי אדם בכלל את ערכם המוחלט ויקבלו ערך יחסי, יחסי לגבי תוחלת חייו, מצב בריאותו, תועלתו לחברה, או כל מודד שרירותי אחר. יהא אז צורך לדרג בני אדם, ושני אנשים לא יהיו לעולם בעלי ערך שוה. ברגע שנפגע בחייו של איזה חולה שהוא על ערש מותי משום שהם חסרי ערך, אנו פוגעים בערכם הבלתי מוגבל של חיי כל אדם ואדם וקובעים להם מימדים מוגבלים, עכ"ל. ועיין בדעת זקנים מבעלי התוס' [30].

                        לכן קדושת החיים עצמה היא כך שאין רשות בשום אופן להקל מהיסורין והסבל של החולה ע"י קיצור חייו ואפילו בשניה אחת. ואפילו אם נצחון המוות כעבור זמן מה ברור לחלוטין, חייו של החולה הם עדיין בעלי ערך בלתי מוגבל והריגתו היא פשע לא קטן מהריגת אדם בריא ביותר [31]. ואע"ג שהחולה סובל יסורים וכאבים קשים, אין לנו רשות להרוג אותו או לגרום למיתתו כדי שלא יסבול, ואדרבא זהו לזכותו. ועיין בגמ' [32] ורמב"ם [33]: סוטה שיש לה זכות וכו' הרי זו תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באין עליה עד שתמות אחר שנה או שנתיים או שלש לפי זכותה, והיא מתה בצביית בטן ובנפילת איברין, ע"כ.

                        וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שצריכים להבדיל בין טיפולים הממלאים

    צרכיו הטבעיים של החולה או המקובלים כשגרתיים, ובין טיפולים שהם מחוץ לגדר השגרה. ולכן חולה למשל, הסובל מסרטן שהתפשט בגופו והוא קרוב למיתה, על אף שיש לו יסורים וכאבים קשים, אסור להפסיק לו או למנוע ממנו חמצן או כל מזון או נוזל מזין אחר, שלהם הוא זקוק. אם הוא סובל מסכרת, אין להפסיק את מתן האינסולין כדי שימות יותר מהר. אין להפסיק את מתן דם או כל תרופה אחרת, כגון אנטיביוטיקה, הדרושה לטיפולו. גם אין למנוע ממנו דברים אלו, כשהמטרה בכל זה אינה כדי לגרום למיתה יותר מהירה של החולה. אולם מאידך, אין כל חיוב לטפל בחולה כזה בצורת קום ועשה כשהטיפול עצמו יגרום לו לסבל רב בנוסף ליסוריו, כשהטיפול הוא מחוץ לגדר השיגרה וכשאין לצפות אלא להארכת חייו במידת מה ולא לריפוי מהלתו היסודית, ובמיוחד אם גם החולה אינו מסכים עקב הכאבים הקשים או הסבל הרב, עכ"ד הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין גם לעיל סי' קנה ס"ק ב.

                        וכן חולה שמצבו ודאי מיואש, שהפסיק לנשום או שלבו הפסיק לפעום, אין כל חיוב לנסות להחיותו או להאריך את חיי שעה שלו, אם זה יוסיף יסורים על יסוריו [34].

                        עוד א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שמותר ליתן מורפיום וכדומה לחולה הגוסס כשזה חיוני כדי לשכך את הכאבים, אף שידוע שיש חשש שזה עלול לקרב את מיתתו, וזאת בתנאי שמטרת הטיפול הינה אך ורק לשכך את כאביו וסבלו. וכל זה כשאין כל זריקה וזריקה בפני עצמה מקצרת חיי החולה בהכרח אלא מבין רבות מתקצרים חייו, אולם חולה שבמצב כזה שאפילו זריקה אחת של מורפיום עלולה להפסיק את נשימתו העצמית, אסור ליתן לו התרופה אפילו כשיש לו כאבים קשים, אלא אם כן החולה יהיה מונשם בצורה מלאכותית [35]. ועיין במאמרו של הגר"א נבנצאל שליט"א [36].

                        (ה) אמור להשמט הכר והכסת. כותב הערוה"ש [37]: ביאור דבריו, דמקודם נתבאר שאין עושין מעשה שעי"ז יקרבו מיתתו כמו לשמוט הכר מתחתיו, ולזה הוסיף דאפילו אם לדעתם מצוה לקרב מיתתו דטובתו היא, כגון שהוא גוסס זמן ארוך ורואים שיש לו יסורים גדולים, מ"מ אסור לעשות שום מעשה לזה דכן הוא רצת הש"י, ולא מיבעיא לשמוט הכר מתחתיו שבזה ראשו מזיז הרבה מגבוה לנמוך, אלא אפילו להזיזו מעט אסור, ואפילו לא יעשו מעשה בנופו כלל אלא להניח תחת ראשו בלי הזזה כלל את מפתחות בהכ"נ ג"כ אסור, דסוף סוף עושה מעשה שימות מהרה אף אם אין המעשה בגופו של הגוסס. אמנם אם יש דבר מן הצד שמעככ יציאת הנפש, מותר להסירו, דממ"נ אם העיכוב מן הצד למה יסבול, דהלא זהו אינו מחמת עצם גופו וכו', ע"ש. ועיין היטב במעשה דר' חנינא בן תרדיון [38], וכן בסוטה [39]. אלא זקנים שבה (העיר לוז), בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתים, ע"כ. וכן עיין בילקוט שמעוני [40], מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה וכו' ועכשיו חיים של נוול הם וכו' ואני מבקשת להפטר מן העולם וכו', ומשכמת לבית הכנסת בכל יום, א"ל מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים וכו', וביום השלישי חלתה ומתה, ע"ש.

     

     

    סעיף ד  כיון שנטה אדם למות, (ו) אין רשאין ליפרד ממנו, כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי (ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה, שנאמר ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו').

     

    נשמת אברהם

     

                        (ו) אין רשאין ליפרד ממנו. מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאת מן

    הגוף [41]. וכותב הבית לחם יהודה בשם הספר חסידים: מי שיושב לפני החולה בשעה שנוטה למות ואין שם אדם אחר שיודע בענין המת לעיין עליו מתי תצא נפשו ויפשוט אבריו ויעצים עיניו ויעסוק בו, והגיע זמן התפלה, אל יצא משם להתפלל.

     

     

    סעיף ה  מנהג (ז) לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת.

     

    נשמת אברהם

     

                        (ז) לשפוך כל המים. כותב הש"ך [42]: והטעם שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יצטרך להודיע בפה ויהא מוציא דבה, ועוד שמלאך המות מפיל במים טפת דם, עכ"ל. ובבית חולים אינו נהוג לשפוך המים כשמת שם מישהו, ולטעם הראשון של הש"ך ברור שאין אנו רוצים להודיע ליתר החולים שמת חולה כדי שלא יפול רוחם [43], אך קשה לפי הטעם השני והלא חמירא סכנתא מאיסורא. אך כל מים שנשתנו ע"י בישול או ע"י תערובות (מיצים למיניהם) או שיש להם שם לווי או הפסד ממון או מים של מצוה, אין צריך לשפכן [44] אך עיין בחידושי רעק"א כאן שכותב: אפילו דיעבד שלשה פת במים אלו, אסורים. וכותב הערוה"ש [45]: ובודאי שטעם זה (השני) טפל לטעם הראשון, ותמיהני על כמה שמחמירים בזה הרבה כאילו היא גמ' מפורשת וכו', והרי אפילו בסכנות המבוארים בגמ' אמרו חז"ל ג"כ והאידנא דדשו בו רבים שומר פתאים ד' וק"ו במילתא כי האי וכו', ולזה נלע"ד להקל הרבה בדבר וכן ראיתי מגדולי הוראה וכו', עכ"ל.

                        וכותב המהר"ש ענגיל [46] לגבי שפיכת המים שבשכונת אשה שהפילה וז"ל: יש לומר דרק אחר שיצא לאויר העולם דיש רוב דהוי קיימא בזה שפיר יש לשפוך המים, אבל בנפל קודם שיצא לאויר העולם דבזה קי"ל דמה"ת צריכה חליצה כמו"ש ברי"ט אלגאזי דקודם שיצא לאויר העולם ליכא רוב דבני קיימא הן וכו'. עכ"פ בנפל ממש, היינו שהפילו אמו, דבכה"ג שיטת המהרי"ק דהבא אחריו חייב בבכורה וכו' ורוב הפוסקים הסכימו כשיטתו וכו', כמדומה לי שאין המנהג לשפוך את המים וכו', וע"כ המיקל יש לו על מה לסמוך, עכ"ל.

     

     

     

    [1] סנהדרין עח ע"א.

    [2] ב"ק כו ע"ב.

    [3] וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נראה דכוונתו לשניהם יחד, טרפה, וגם

                        לדעת סופו ודאי למות, אבל לא סגי בטרפה גרידא, אף שמסוף דבריו לא

                        משמע הכי וצ"ע, עכ"ל.

    [4] ש"ך ס"ק א.

    [5] מנ"ח סוף מוסך השבת ד"ה והנה; ברכ"י או"ח סי' שכט סע' ד; שו"ת שבות יעקב

                        ח"א סי' יג.

    [6] שם בביה"ל ד"ה אלא.

    [7] ועיין ביומא פה ע"א; פהמ"ש להרמב"ם ערכין פ"א מ"ג; תויו"ט שם; רמ"א אהע"ז

                        סי' קכא סע' ז; פרישה כאן ס"ק ה; אנציקלופדיה תלמודית ערך גוסס כרך ה

                        עמ' שצג.

    [8] ח"ב עמ' קפה.

    [9] פג ע"א.

    [10] פה ע"א.

    [11] או"ח סי' שכט סע' ד.

    [12] שם.

    [13] ובכל מקום שהשתמשתי במושג "להחיות" אין כוונתי ח"ו שלנו יש הכח להחיות

                        מתים, אלא שבפעולות החייאה מתברר למפרע בס"ד שהחולה לא מת אלא

                        היה גוסס.      

    [14] עיין בילקוט שמעוני פ' שלח לך על הפסוק וישלח אותם משה: צווח בהם תלמי

                        צוחה אחת ונפלו על פניהם ארצה, התחילו מנפחים בפיהם ומנשבים באפם

                        עד שנתישבה דעתם עליהם, וכותב הזית רענן : אנשי כנען היו מנפחים

                        בפיהם כדי להחיותן.

    [15] סי' שכט סע' ד בביה"ל ד"ה אלא.

    [16] שו"ת יו"ד סי' שלח.

    [17] ח"ו סי' קכד.

    [18] ח"ט סי' מו וח"י סי' כה פ"ד.

    [19] יו"ד ח"ב סי' קמו.

    [20] יו"ד ח"ג סי' קלב.

    [21] ש"ך ס"ק ה.

    [22] קנא ע"ב.

    [23] יו"ד סי' שע.

    [24] שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלח; גשר החיים ח"א פ"ב ס"ק ב.

    [25] פ"ת יו"ד סי' שע ס"ק א.

    [26] יו"ד סי' רכא סע' ד בט"ז וש"ך ס"ק כ.

    [27] מצוה לד.

    [28] ח"א פ"ב סע' ב הערה 3.

    [29] הרפואה והיהדות עמ' 152.

    [30] בראשית ט ה, מובא בב"י יו"ד סי' קנז.

    [31] הרפואה והיהדות עמ' 152.

    [32] סוטה כ ע"א.

    [33] הל' סוטה פ"ג ה"כ.

    [34] וראה גם בשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' קעו וכן במאמרו במוריה אלול תשד"מ עמ' נב

    ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פט אות יא.

    [35] וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פז.

    [36] אסיא, סיון תש"מ עמ' 39.

    [37] סע' ד.

    [38] ע"ז יח ע"א.

    [39] מו ע"ב.

    [40] פ' עקב סי' תתעא, ומשלי סי' תתקמג.

    [41] ט"ז ס"ק ג.

    [42] ס"ק ט.

    [43] ראה סי' שלז.

    [44] עיין בשדי חמד מערכת אבלות סי' קמו; שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קנ; שו"ת

    מהרש"ם ח"ג סי' שעה; שו"ת יביע אומר ח"א  יו"ד סי' כג. ועיין באו"ח סי'

    תנה סע' א בהגה ומ"ב סי' רו סוס"ק כו.

    [45] סע' ט.

    [46] ח"ז סי' צה.

     

     


  • יורה דעה סימן של"ט (עידכון)
  • יורה דעה סימן של"ט (עידכון שני)