סימן
שלט דיני הגוסס (ואמירת צדוק הדין)
סעיף א
(א) הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין לחייו
ואין סכין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין הכר מתחתיו,
ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על
כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח, ואין משמיעין עליו
עיירות, ואין שוכרין חלילין ומקוננות, ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו, וכל המעמץ
עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים. ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, ולא
מכניסין עמו ארון לבית עד שימות, ואין פותחין עליו בצדוק הדין, עד שתצא נפשו. הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ
שאינו עמו בבית, עד אחר שימות. אסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו
בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר. וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא
גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד, אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרין שיש נוצות
מקצת עופות שגורמים זה. וכן (ב)
לא יזיזנו ממקומו, וכן אסור לשום מפתחות
בית הכנסת תחת ראשו, כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש
סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת
הנפש, (ג) מותר להסירו משם (ד) דאין בזה מעשה
כלל אלא שמסיר המונע.
נשמת
אברהם
(א) הגוסס. ראה מה שכתבתי בנשמת אברהם [1]
ובאסיא [2] בהגדרה של מות מוחי. מאז כתבו שלושה רופאים מומחים
מארה"ב מכתב להגרש"ז אויערבאך זצ"ל לפי בקשתו בזה הלשון:
ב"ה כ"ד אדר ב תשנ"ב,
לכבוד הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך (שליט"א)
זצ"ל,
כבוד הרב,
אחרי שיחות רבות בינינו ורופאים אחרים בענין קביעות עת
המות, אם נעשו כל הבדיקות הדרושות המראות שאין שום נשימה עצמונית ושגזע המוח נפגע
בצורה מוחלטת ולא הפיכה, וכן בדיקות המראות שאין שום זרימת דם למוח בכלל (הבדיקות
נעשו באיסור), כך שברור ומוחלט שהחולה מת מות מוחי (כל המוח כולל גזע המוח), אז
אחרי שהופסקה מכונת ההנשמה ועקב זה שהחולה אינו נושם כלל, הלב יפסיק לפעום כעבור
כמה דקות, אז 15-20 שניות אחרי שהלב הפסיק לפעום לגמרי, דעתנו הוא שבאותו רגע
החולה נקרא מת לכל דבר ואנו מוכנים אז לחתום על תעודת פטירה.
בכבוד רב,
רפאל צבי שולמן
יעקב פליישמן יעקב שאכטער
וביום כ"ה אדר ב' תשנ"ב כתב להם הגאון
(שליט"א) זצ"ל תשובה כדלקמן:
ישפות ד' שלו' וברכה לחבר טוב של רופאים
חשובים יראים ושלמים לד' ותורתו הי"ו.
הנני בזה בתשובה קצרה וברורה לשאלותיכם כפי
הנלענ"ד, במכתבכם אלי ע"י ידידנו המשותף פרופסור אברהם ס. אברהם
הי"ו, אשר גם הנימוקים לתשובתי מבוארים בספרו "נשמת אברהם".
חולה אנוש אף לאחר שהרופאים כבר עשו כל
הבדיקות כולל בדיקת זרימת הדם ומוחלט אצלם שכל המוח וגם גזע המוח כבר מתו,
אעפ"י כן אם הוא עדיין מונשם ע"י מכשיר באופן מלאכותי, לפי דין
תוה"ק עדיין דינו כספק גוסס אשר המזיז גוסס דינו ידוע כשופך דמים, וכל שכן
שאין להוציא ממנו שום אבר, וכל זמן שהלב פועם אף שיתכן שהפעימה היא רק בגלל מכשיר
ההנשמה, אפי"ה עדיין לא יצא מכלל ספק גוסס ואסור. והדרך היחידה לשומרי תורה
לדעת ברור שהחולה כבר מת הוא לדעתי רק שלאחר שכבר נעשו כל הבדיקות של המוח והגזע
וכבר מוחלט אצלם שכבר מתו, להפסיק אז את מכשיר ההנשמה, ואז אם הלב לא פועם כלל
וכלל והוא מונח דומם כאבן, רק אז הוא נחשב כמת וכל זה הוא כפי שנודע לי מרופאים
מומחים שומרי תורה שבחולה שכזה אחר המתנה של שלשים שניות בלי שום פעימת לב כלל
וכלל, הם מוכנים ליתן תעודת פטירה.
ולכן, בחו"ל שהחולים והרופאים רובם
נכרים המתחשבים עם המדע הרפואי ואינם חוששים להזזת גוסס, ולאחר שעשו כל הבדיקות של
הגזע הם חושבים אותו כמת גם לפני הפסקת מכשיר ההנשמה והלב עדיין פועם, רק שם מותר
לקבל השתלה ולא בא"י שהחולים והרופאים רובם יהודים אשר הם חייבים בכל חוקי
תוה"ק.
כל זה כתבתי רק מה שנלענ"ד אף שיודע
אני שגם יש שסוברים אחרת.
והנני מסיים בברכה שתשכילו היטב ותצליחו בעבודתכם
החשובה ויהא ד' עמכם להביא תרף וישע לחולים וסובלים.
החותם ברעדה וביקרא דאורייתא ובכבוד רב,
שלמה
זלמן אויערבאך
ולגבי
מה שכתב האג"מ בתשובותיו בנושא של מות מותי שהובאו בנשמת אברהם (שם), מאז
פורסמו עוד שתי תשובות מהגר"מ פיינשטיין זצ"ל כדלקמן:
א. בשו"ת
אג"מ (חו"מ ח"ב סי' עב):
עש"ק ב' דר"ח אדר השני תשל"ח.
מע"כ
ידידי הנכבד והחשוב מאד כש"ת הרה"ג מוהר"ר קלמן כהנא שליט"א,
שלום וברכה וכל הטוב לעולם. הנה בדבר חולשת בריאותי ל"ע נתאחר כתיבתי איזה
ימים, ולדינא השבתי בטעלעגראמא שאסור והוא רציחה בידים לשתי נפשות כדכתבתי עוד
בשנת תשכ"ח והיא גם נדפסה בספרי אג"מ ח"ב דיו"ד סימן
קע"ד וכדכתבתי שם שאין להאריך בזה בפלפולים שלא ידמו לטועים שיש גם מקום
להתיר. אבל באתי בזה כי בררנו הדבר וחתני הרה"ג מוהר"ר משה דוד טענדלער
שליט"א ראה גם כל הזשורנאלן שבעניני רפואה שליכא שום שינוי לטוב אפילו לפני
זה ששתלו בו שלא נראה מי שחי איזו שנים ואף אלו החדשים שהוא חי הם חיים של יסורים
ומכאובות וצריך לרופאים, ובמדינתנו ארצות הברית דאמעריקא אסרו זה לבד מדינה אחת
הנקרא סטייט שהתירו לרופא אחד שחושבין אותו לגדול ביותר. והוא בלא טעם אך
אוה"ע אין חוששין לרציחה, וכן הרבה מלוכות אסרו זה מטעם שהוא רציחה בלא
תועלת, ולכן שקר אמרו הרופאים שהוטב המצב לענין החולה שנשתל בו. ואדרבה יש לענוש
את הרופאים שעושין זה בחיוב רוצחים במזיד כי גם הם יודעים שלא הוטב כלל, עכ"ל
התשובה.
ב. ובקיץ
תשנ"ב פורסם מכתב מהגאון זצ"ל שנכתב לד"ר בנדי בר"ח כסלו
תשמ"ה. וז"ל:
הנה
נכדי, הרב וכו' מרדכי טענדלער שליט"א, דיבר לי באריכות בכמה מהספיקות
והחקירות שנתחדש אצל ידידי, מחמת הפסק שערכאות הראשיות בנוא יארק הכריעו, לקבל
"מיתת המוח" כהגדרת מיתה. למעשה, כפי ששמעתי מחתני, הרב וכו' משה דוד
טענדלער שליט"א, הערכאות רק קבלו הגדרה שגם מוצדק לדינא, הגדרה שקוראים
ה"הארבערד קריטיראי" שנחשב ממש כ"מחתך ראשו" ר"ל של
החולה, שהמוח כבר, ר"ל, ממש מתעכל. והנה, אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה
ימים, מ"מ כל זמן שאין להחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת, וכדביארתי בתשובתי
בא"מ יו"ד ח"ג סימן קל"ב. במקרה שביוז חולים, או איזה מדינה,
יתחיל להחשיב כמתים גם חולים שלדינא חיים, ויתחייבו הרופא שמטפל בחולה זה, לצוות
שיסלקו החולה ממכשירי נשימה, הנה מעצם הדין, נחשב כ"חד עברא דנהרא",
שהרי בלעדו, יש עוד רופאים שכך יצוו, ומ"מ עדיף שיסלק עצמו מטיפול החולה,
וישאר ביד הבית חולים לצוות כרצונם. אבל במקרה שהחולה יהודי, מחוייב הרופא
וה"ה שאר יהודים, לעשות כל שיכלתם להצילו, אף שרק מצילו לכמה ימים, שהרי כבר
הוי כגוסס, וגם אם הצלה זו יתחייב הרופא להוציאו הון רב, לשלם להשכרת המכשירי
נשימה ושאר טיפולין, מחוייב כך לעשות, וכפי הגדרים של הארכת חיי שעה. ואם יהיה
איבה, יהיו מחוייבים לעשות גם לגוים, עכ"ל המכתב.
וכתב
לי [3] הגרש"ז אויערבאך זצ"ל תגובתו על שתי התשובות הנ"ל,
וז"ל:
בענין השתלת איברים מגוף מת לחולה מסוכן,
דעתי היא שבחו"ל בבתי חולים אשר הרופאים והחולים רובם נכרים והם הרי מתנהגים
רק לפי המדע הרפואי וחוק המדינה, ואם לפי החוק החולה נתשב למת הרי הם מיד מוציאים
ממנו איברים הצריכים להשתלות, שם מותר גם לשומר תורה ומצוות לרשום עצמו בתור לקבל
השתלה.
אולם
בא"י שחייבים להתנהג גם לפי דין תוה"ק וכהלכה, אם החולה מונשם באופן
מלאכותי ממכשיר הנשמה, גם לאחר שנתברר ע"י הבדיקות שיש לנו היום שהמוח כולו
מת, עדיין דינו לענין הוצאת אברים כספק גוסס. אך אעפ"י כן אמרתי שלענ"ד
היות וע"י בדיקת נוצה על יד האף והוא כבר הרבה שעות ללא שום תנועה כי אין לו
נשימה עצמאית, ומכיון שאת המכשיר רק שמו הרופאים, יש לראותו כאילו הוא רק מאריך את
סוף הגסיסה ומעכב את הנשמה לצאת מן הגוף, ולכן מותר להסיר אותו ממנו.
[ואף
שכן מבואר גם באגרות משה יו"ד ח"ג סי' קל"ב, מ"מ הואיל
ובדבריו שם אפשר קצת לדחוק ולפרש אחרת, לכן נהניתי כאשר הראו לי מכתב שהגאון
הנ"ל כתב לד"ר בנדי הי"ו ושם כתב ברור ומפורש שמותר. אך
נלענ"ד דאף שכתב שם "שגם מוצדק לדינא" ו"שנחשב כמחתך
ראשו" ו"אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים", מ"מ חושבני שכל
הביטויים הללו הם רק לענין זה שנתכוין להורות "שמותר לסלק החולה ממכשיר
הנשימה", שהרי הזמן של המכתב הוא כסלו תשמ"ה אשר בכל עולם התורה דנו אז
על ההשתלות אם מותר או אסור, ואילו היה דעתו שנחשב ממש כמת גם לענין הוצאת איברים,
הרי פלא גדול הוא איך לא הזכיר שיש גם מצוה לקחת ממנו איברים לצורך הצלת נפשות של
חולים מסוכנים. ואף שהאי גאון זצ"ל נקט בפשיטות באג"מ גם בשנת
תשל"ח [4] דהשתלת לב היא רציחה של שתי נפשות, מ"מ במכתב זה
דכתב אותו בשנת תשמ"ה לאחר שנים רבות שכבר ידע מהבדיקה החשובה, היה צריך ודאי
להזכיר את זה שמותר להוציא אותם. ולכן חושבני שלא רצה כלל לסמוך על הבדיקות לעשות
מעשה בקום ועשה להוציא איברים בידים].
אך
אעפ"י כן הואיל ובש"ס ופוסקים לא נזכר כלל ענין של מות מוחי, ובעיקר
מפני זה שלא נראה כלל לעינים וגם לא ברור עד כמה שהבדיקה היא כבר באמת מוחלטת, לכן
צריכים עדיין לחכות עד שפעימת הלב תיפסק לגמרי ולהמתין אח"כ עוד חצי דקה, ורק
אז אם הגוף מונח כאבן דומם דינו ממש כמת לכל דבר. ואת זה הנני אומר מפני שקיבלתי
מכתב משלשה רופאים מומחים שומרי תורה [המכתב מובא לעיל, עמ' צג].
ברם
מיד כשהרופאים החליטו על גזע המוח שכבר מת דינו ודאי כגוסם שאסור להזיז אותו אפילו
זיז כלשהו כשזה לא לטובתו ולכן אותה הבדיקה החשובה שמכניסים חומר תוך הגוף לבדוק
אם הדם מגיע למוח אף אם לא מזיזים ממש את הגוף גם זה אולי חמור יותר מהזזה ואסור
אפילו לצורך הצלה של חולה אחר מסוכן. ואפילו אם החולה ציוה על כך בחייו חושבני דאף
שמותר לאדם לסכן עצמו להצלת אחרים ממות, מ"מ רק הוא עצמו מותר לו לעשות כן
אבל לא שהרופא יעקור עכשיו איברים וספק שהוא ממש ממית אותו בידים. ולכן היות
שלצערנו לא זהירים כלל בזה בבתי חולים שבא"י לכן לא נכון לרשום עצמו כמועמד
להשתלה.
ומכל
מקום הנני אומר בפירוש שזה רק דעתי הפרטית, ולמעשה לא לסמוך על זה רק אם יסכימו
לכך גם מגדולי התורה שבדורנו.
שלמה זלמן אויערבאך
וחשוב
לדעת שבזמן אחרון יש יותר ויותר עדויות שלגבי בני אדם שהוגדר מצבם כמתו מות מוחי
לפי כל הבדיקות, כולל בדיקת זרימת הדם למוח, יש עדיין עדות לכך שפרט לגזע המות,
הרי חלקים מסויימים של המוח - ההיפותלמום ובלוטת יותרת המוח (hypothaIamus-pituitary) - עדיין חיים
ופעילים. לפיכך:
א. עדיין יש הפרשות של הורמונים שונים מחלקים שונים של המוח (בכמעט 100%
מהמקרים),
ב. עדיין יש ויסות של חום הגוף שמקומו במות,
ג. יש ויסות תקין של לחץ הדם, למשל בזמן ניתוח, שמקורו במוח. כן ידוע שגם
כשבדיקת זרימת הדם במוח מראה שאין זרימה כלל וכלל, עדיין יכול להיות שעוד קיימת עד
כ20%- מזרימת תקינה של הדם במוח על אף התוצאה השלילית של הבדיקה. כמו כן אין
אפשרות לאבחן בודאות, לפני שהלב מפסיק לפעום, שאמנם כל המוח הרוס [5].
בנוסף, ממכתב ממרכז
ההשתלות שבניו יורק (המרכז את התורמים מכל בתי החולים שבאיזור) מתאריך 9 ביוני
1993 (כ בסיון תשנ"ג) [6] עולה כי מתוך 155 תורמי אברים, רק ב36-
מהם נערכה בדיקה של זרימת הדם למוח.
ובר"ח מנ"א תשנ"ג שוב כתב לי הגאון זצ"ל:
אולם לאחר זמן נודע
לי שגם בחולה כזה שדברנו, אשר פעימת לבו פסקה וגם המתינו חצי דקה, יתכן שעדיין עוד
חי במוח חלק הנקרא "היפתלמס" [hypothalamus] המתפקד על כל האיברים של האדם, ואם שוב יצמידו
לחולה את מכשיר ההנשמה ויפעילו את הלב והנשימה יוכל עוד להמשיך ולתפקד ימים רבים,
וא"כ מסופקני דאפשר שמצד ההלכה לא מספיק כלל חצי דקה רק צריכים להמתין שיעור
זמן שגם חלק זה של המוח ודאי מת, הואיל ואפשר שחלק חשוב במוח עדיין חי ויכול
לתפקד, ונמצא דאף שתעודת פטירה שפיר יכולים ליתן אחרי המתנה של חצי דקה אבל לא
להוציא איברים. לכן הנני כותב לך בפירוש שאני חוזר ממה שכתבתי וכאילו לא אמרתי
כלום.
שלמה זלמן ארערבאך
באביב תשנ"ד,
במכתב למערכת של כתב העת התורני “TRADITION” בניו יורק, התיימרו הכותבים לטעון שכביכול חזרו בהם
הגרא"י וולדינברג שליט"א והגרש"ז אויערבאך (שליט"א) זצ"ל
מקביעתם הידועה שמי שמת מות מוחי אינו נחשב כמת ממש, ודעתם עתה היא שאדם כזה נחשב
כמת ממש עפ"י ההלכה [7].
בהמשך למכתב זה פנה
הד"ר שולמן הי"ו מניו-יורק אל הרה"ג בבקשת הבהרה והם ענו לו
כדלהלן:
כ"ה מרחשון תשנ"ה
מכתבו קבלתי היום
ואני ממהר להשיבו כדלקמן. נדהמתי לקרוא במכתבו האמירה כאילו חזרתי מפסיקתי לאיסור
השתלת לב או שאר אברים לצורך חולו מסוכן שלב התורם פועם ומוחו כולל גזע המוח אינו
מתפקד כלל הנקרא "מיתת המוח" ואני מצהיר בזה בגלוי כי כדעתי אז כן דעתי
עתה לאסור דבר זה ע"פ ההלכה ובתקיפות גדולה. וזה לא מכבר חזרתי לכתוב על כך
והדפסתי שוב חות דעתי לאיסורא בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק תשע-עשרה סימן נז
ובמפתחות ומילואים שבסוף הספר. ולחיזוק הפסק הדפסתי גם חות דעתם לאיסורא של ידידי
הגאונים הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב שליט"א. ומתמה אני איפוא
איך החי יכול להכתיש את החי.
לזאת אני מצהיר
גלויות כי הפרסום שנכתב בירחון "תרדישון" השנה בקשר לחות דעתי בנושא
הנ"ל אין לו כל אחיזה.
אליעזר יהודה וולדינברג
י כסלו תשנ"ה
את מכתבו קבלתי
והנני להודיעך שלא שיניתי את דעתי ממה שכתבתי לך (פורסם באסיא אלול תשנ"ד עמ'
23-22), ועדיין אני חושב שמי שמת מות מוחי, לפי דין תוה"ק עדיין דינו כספק
גוסס אשר המזיז גוסס דינו כשופך דמים, וכל שכן שאין להוציא ממנו שום אבר, וכפי
שכתבתי לפרופ' אברהם הי"ו (פורסם באסיא שם עמ' 28-26) וכמבואר במאמרו של
ד"ר שטיינברג הי"ו (אסיא שם עמ' 16-10).
שלמה זלמן אויערבאך
כאן המקום לציין את
הצער הרב שגרם להגרש"ז אויערבאך זצ"ל המכתב הנ"ל ב--TRADITION כשיוחסה לו פסיקה הפוכה לחלוטין ומנוגדת לפסיקתו
הידועה והמפורסמת [8].
החייאה בחולה שמת מות קליני. כותב האג"מ [9]: ולכן במי שהותז ראשו וכו' ואף אם נימא
שאיכא מציאות לחבר הראש להגוף ויחיה ליכא חיוב זה אף בחול דאין חיוב להחיות מתים
שלכן בשבת היה אסור, עכ"ל. ולא הבינותי, כי לכאורה גם מי שמת מות קליני -
דהיינו אינו נושם כלל אין לו דפיקות לב ואינו זז - נחשב כמת בהלכה (ולא ידוע לי
שבחז"ל נקבע כמה זמן צריך אדם להיות במצב כזה כדי שיחשב כמת), ובכל זאת,
מעשים בכל יום שמנסים ל"החיותו" ע"י עיסוי לב, מכת חשמל, הנשמה
מלאכותית וכו', וגם בשבת, ומעולם לא שמעתי שאין זה נחשב כמצוה גדולה ושחייבים
לעשות כן, ואפילו בשבת. וה"ה בן שמונה שבזמן חז"ל היה מוגדר כודאי מת
והיה אסור לחלל עליו את השבת ואפילו בטילטול בעלמא [10], ומאידך היום
חייבים לעשות לו כל מה שצריך כדי להחיותו ואפילו תוך כדי איסורי דאורייתא.
וצע"ג כי לא מצאנו בחז"ל ופוסקים שבמצבים אלו - האדם שמת מות קליני
וה"בן שמונה", וה"ה בהותז ראשו - שיהיה אסור לחלל עליהם את השבת גם
בעתיד, כשיש סיכוי להצילו.
(ב) לא יזיזנו ממקומו. נשאל הגרש"ז
אויערבאך זצ"ל לגבי גוסס הנמצא בחדר מיון, ומיטתו מונחת במקום שאי אפשר
להעביר דרכו חולה מסוכן אחר, שלצורך הצלתו זקוקים להעבירו למחלקה מסוימת או לקרבו
לאחד המכשירים, ודבר זה בלתי אפשרי לביצוע ללא הזזת מיטת הגוסס או אבר מאבריו, האם
מותר לעשות זאת. וענה הגאון זצ"ל: לענין הזזת גוסס לצורך טיפול והצלת חיים של
חולה אחר, כיון שהוא צורך גדול לנסות ולהציל חיי אדם, מותר להזיז יד בזהירות, או
את מיטתו של החולה הגוסס, ואף מה שנחשב טורח מרובה בטילטולו של הגוסס, מכיון
שהטילטול נעשה בזהירות ואין ממיתו בזה הנגיעה, אלא ספק שמקרב מיתתו. להבדיל מהוצאת
מכשיר מפיו או מגופו של הגוסס עבור חולה אחר, שאסור, ע"כ [11].
ואמר לנו
(למו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א ולי) מורנו ורבנו זצ"ל, שמה
שמובא בשו"ע הכוונה כשמזיזו סתם או לטובת אחר שאינו בסכנה, אבל כשיש חולה שיש
בו סכנה וכדי להצילו צריכים להזיז את הגוסס - מותר להזיז חלק מגופו או את מיטתו, בזהירות
רבה. וכן מותר ללטף את ידו של הגוסס המפחד, כדי להרגיעו, אך אסור לאם לקחת את בנה
הגוסס בזרועותיה כדי לחבקו, ואפילו אם עושה זאת כדי להרגיעו. ואין להיתר הנ"ל
כל דמיון להזרקת חומר לתוך גופו של אדם גוסס (אפילו כשעושה זאת מבלי לגעת בו) כדי
לוודא אם מותו מת, עכ"ד.
וכן כותב
ההגר"ש הלוי ואזנר שליט"א [12]: אבל פשוט בעיני דחז"ל
החמירו (מהתורה) לנגוע בגוסס, מפני חשש של מקרב מיתתו, דדבר פשוט וידוע במציאות,
שגם אם מזיזים אותו אין הכרח עכ"פ שבודאי מקרב מיתתו וכו', ונוסף לזה דכידוע
מבעלי מקצוע דהרבה ספיקות ישנם עוד, מתי מתחיל הגסיסה באמת. עכ"פ בנדון כזה
דע"י העברת הגוסס במטתו בזהירות רבה, שיש עדיין ספק רחוק אם יכול להשפיע לקרב
מיתתו, ועי"ז יכולים להציל את מי שאפשר להציל בודאי, יראה לפום ריהטא
שדע"ת מחייב להציל את השני בדרך הנ"ל, עכ"ל.
(ג) מותר להסירו. חולה שלקה באוטם טרי
גדול בשריר הלב (התקף לב) ועקב זה עבר החייאה והנשמה מלאכותית, היה בהכרה מעורפלת.
כעבור יום-יומיים שקע ושוב הזדקק להחייאה, כאשר אחרי ההחייאה נשאר לגמרי ללא הכרה.
בנוסף, הפסיק ליתן שתן ולחץ הדם נשמר רק באמצעות תרופה שהוא קיבל בדרך הוריד
ולמעשה החזיקה אותו בחיים. לאחר שמצבו נמשך כך במשך כחצי-יום, הרי לדעת כמה רופאים
מומחים לא היתה לו שום תקוה להתאושש והוא הוגדר כגוסס. שאלתי את הגרש"ז
אויערבאך זצ"ל האם מותר, כאשר שקית האינפוזיה ובה התרופה הנ"ל מתרוקנת,
שלא להחליפה בשקית חדשה ומלאה במטרה שלא להוסיף ולווסת את לחץ הדם באופן מלאכותי
ובכך להאריך את גסיסתו של החולה. ופסק הגאון זצ"ל שנכון לעשות כן ואין חובה
לחדש את מתן התרופה כי זה נקרא הסרת המונע, עכ"ד. ואמנם, כשהשקית עם התרופה
התרוקנה היא לא הוחלפה בחדשה וכעבור כמה שעות נפטר החולה.
תינוק שנולד עם
בעיה בהתפתחות כלי הדם הריאתיים ועקב זה אין זרימת הדם בתוך הריאות עוברת מהמצב
שהיה בשלב העוברי (בו חימצון הדם של העובר התרחש בשלית האם אך לא בריאותיו) למצב
של יילוד נורמאלי מיד אחרי הלידה (שאז הדם עובר ומתחמצן בריאות), ועל כן היילוד
מתקשה מאד בחימצון הדם. רוב רובם של תינוקות אלו מגיבים היטב לטיפול בהנשמה
מלאכותית ובתרופות, וכעבור כמה ימים מתחיל התינוק לנשום ולחמצן את דמו ככל תינוק
אחר. לעומתם, חלק קטן מתינוקות אלו אינו נרפא בטיפול זה, ולעתים יודעים מראש שאין
טעם בטיפול כזה, ואז יש מקום לטיפול במכשיר מיוחד, "אקמו" (ECMO), אשר מחמצן את דם
התינוק המועבר בהתמדה דרכו. בינתיים ניתנת לריאות אפשרות "לנוח",
ולהתפתח למצב ותיפקוד תקינים במשך ימים ספורים. כמובן, לא ניתן להשאיר תינוק מחובר
למכשיר כזה יותר ממספר ימים. הפעלת המכשיר עצמו והטיפול בתינוק מסובכים מאד
ודורשים צוות מיומן, צמוד לתינוק בכל שעות היממה. נשאלת השאלה: באותו תינוק שגם
טיפול זה נכשל - דהיינו שאין התפתחות של הריאות ומעבר לתיפקוד תקין - האם צריכים
בכל זאת להשאירו מחובר למכשיר עד שימות, או האם מותר לנתק אותו מהמכשיר, ביודעין
שהוא ימות תוך זמן קצר. ועוד, האם ניתן לעשות זאת רק כשיש בנמצא עוד תינוק הזקוק
לאותו מכשיר, או האם גם כשאין תינוק אחר לפנינו מותר לנתק אותו ברגע שברור מעל כל
ספק שאינו יכול להתרפא, כיון שצריכים להכין את המכשיר לתינוק הבא, שלא יוכל לחכות.
שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שכיון שלתינוק זה אין חזקת חיים וכל ההחיים
שלו הם חיים מלאכותיים בלבד שניתנו לו ע"י הרופאים, מותר להם גם לנתק אותו
מהמכשיר כשברור ובטוח שאין לו כל סיכוי להתרפא. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב
שליט"א שלתינוק זה יש דין של נפל ולכן במצב כזה מותר לנתק אותו גם כשאין
תינוק אחר שמחכה למכשיר, עכ"ד. עלי להדגיש - אין מדובר בהיתר כללי הלכה
למעשה, אלא בכל מקרה ומקרה חייבים לשאול פוסק מובהק, כי מדובר בפרטים רבים המשתנים
מחולה לחולה, ואשר עשויים להשפיע על פסק ההלכה.
(ד) דאין בזה מעשה כלל. במעשה דר' חנינא בן תרדיון [13]
מפורסמת הקושיא כי בתחילה כשאמרו תלמידיו פתח פיך ותיכנס בך האש, אמר להן מוטב
שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו - דהיינו שאסור לאדם לקרב את מיתתו אפילו
במעשה קל כפתיחת הפה כשעושה זה בכוונה שימות מהר. ומאידך, כשאמר לו קלצטונירי, רבי
אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא, אמר
לו הן וכו' - וכך היה. ולכאורה הורדת הספוגין של צמר מעל לבו - שהיו שרויים במים
ומונחים על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה - היה מעשה של הסרת המונע ואולי ר' חנינא
כבר היה במצב של גוסס או לפחות במצב של ודאי ימות, והסרת המונע במצב זה מותרת
כדמבואר ברמ"א [14] ועיין
בתפארת ישראל [15], ובשו"ת חת"ס [16].
אולם, איך הסכים ר'
חנינא בן תרדיון לריבוי השלהבת ועוד הבטיח לו חיי העולם הבא. הלא זה בקום ועשה
ונחשב כמעשה רצח ממש ולמה אין כאן לפני עיור דרציחה?
ולולא דמסתפינא
הייתי אומר שיתכן דלרוצח עצמו, אמנם עשה מעשה נורא ואיום של רציחה, אך מותר להסכים
אתו אם הוא ירצה לעשות את מעשה ההריגה בצורה מהירה ולא בצורה איטית הכרוכה בסבל
וצער רב. ואמנם אדם אחר אסור לו לקרב מיתתו של הנרצח בידים, אבל הרוצח עצמו - אחרי
שביצע את מעשיו והנרצח במצב שכבר אי אפשר להצילו - מותר לנרצח להסכים אתו אם ירצה
להחיש את תהליך המיתה. ולכן הסכים אתו ר' חנינא בן תרדיון.
ויתרה מזו מצאנו
במעשה דעולא [17] שאחרי שהבן חוזאי קם ושחט את חבירו וכו', אמר לו עולא
ופרע ליה בית השחיטה (שימות מהר - ר"ן, והרא"ש כותב מחמת מורא החזיק
ידיו וגם כדי שימהר למות עכ"ל. אך ע"ע במאירי שלדעתו כבר היה מת) -
דהיינו גם אדם שלישי מותר לו לומר לרוצח, אחרי שכבר ביצע את מעשיו ואין כל אפשרות
להציל את הנרצח, שיעשה מעשה בידים כדי למהר את מיתתו.
ושמחתי מאד כשמצאתי
אחרי כן בשו"ת אג"מ, שבין הטעמים שהוא נותן בתשובות שונות [18], כדי לתרץ את הקושיא הנ"ל, כתב גם כן [19]
וז"ל: ועובדא דר' חנינא בן תרדיון
בע"ז דף יח שהםכים להקלצטונירי להרבות בשלהבת ולהסיר הספוגין של צמר מעל לבו
וגם נשבע לו שיביאנו לחיי עוה"ב, אולי לעכו"ם התיר [20], אף שגם הם מצווים על רציחה ואולי באותה המיתה
שממיתין אותו בני אדם כהא דר' חנינא בן תרדיון רשאים לעשות שתהיה המיתה בקלות אף
שהוא קירוב זמן ועדיין צ"ע בהעובדא, עכ"ל. וברוך שכיונתי. והסכים אתי
מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
והסכים
הגרש"ז אויערבאך זצ"ל עם מה שכתבתי, אך אמר לי שלשיטת התפארת ישראל [21]
אין ראיה מהגמ' בנדרים כי הלא לשיטתו מותר להרוג טריפה כדי להציל את עצמו,
עכ"ד. וכן כותבים המאירי [22] והמנחת חינוך [23]. ועיין גם בשו"ת בית יצחק [24]
וכן דעת הג"ר ישעיה פיק
בשאלתו להנודע ביהודה [25] אך
הנו"ב עצמו דוחה את דבריו, ע"ש.
ועיין גם בחידושי בית
הלוי [26] ובשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין [27]. ראה בשו"ת ציץ
אליעזר [28].
בנוגע לטיפול של
חיי שעה בחולה אנוש, עיין בדברינו לעיל חאו"ח סי' שכט ס"ק א.
[1] כרך ב יו"ד סי' שלט (עמ' רמב-רמד) וכרך ד
חיו"ד סי' שלט (עמ' קלג-קן ועמ' קעה).
[2] אסיא, ניסן תשמ"ז עמ' 82.
[3] ועבר שוב על מכתבו ותיקן והוסיף בתאריך יותר מאוחר.
[4] מכתבו להגר"ק כהנא זצ"ל באג"מ
חו"מ ח"ב סי' עב, מובא לעיל עמ' צד.
[5] Crit. Care Med. 20:1705,1992
[6] באדיבותו של ד"ר רפאל צבי (בוב)
שולמן הי"ו מבורו פארק ניו יורק.
[7] ראה אסיא חוב' נ"ו, תשרי תשנ"ו, עמ' 121.
[8] וראה מאמרו של מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א, המעין, כרך
לה, ניסן תטנ"ה עמ' 3.
[9] יו"ד ח"ב סי' קעד סוף ענף א ד"ה ולכן.
[10] שבת קלה ע"א. או"ח סי' של סע' ח.
[11] אסיא חוברת נ"ה, טבת תשנ"ה, עמ' 43.
[12] שם עמ' 45-44.
[13] ע"ז יח ע"א.
[14] יו"ד סי' שלט סע' א.
[15] בועז יומא פ"ח מ"ז או"ק ג ופאה פ"א מ"א
או"ק א.
[16] יו"ד סי' שכו ס"ק ג.
[17] נדרים כב ע"א.
[18] חו"מ ח"ב סי' עג עמ' שה ושם סי' עד עמ' שיב.
[19] יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ג עמ' רצ.
[20] ולפי הגמ' בנדרים ה"ה ביהודי, שבני חוזאי לדעת רוב הראשונים
יהודים היו, אך עיין בשיטה
מקובצת שכותב שנראה
קצת שגוים היו.
[21] שם.
[22] סנהדרין עב ע"ב ד"ה יראה לי.
[23] מצוה רצו ד"ה והנה אך ראה במצות תר שכותב שדבריו בזה באו רק
לעורר ולמעשה צ"ע.
[24] יו"ד ח"ב סי' קסב ואו"ח סי' יח ס"ק טו.
[25] מהד"ת חו"מ סי' נט.
[26] על הרמב"ם הל' רוצח פ"ב ה"ז ו-ח.
[27] אהע"ז סי' מב ס"ק ה.
[28] ח"ט סי' יז פ"ו ופ"י ס"ק ה.