יורה דעה סימן שמ"ט (עידכון)
יורה דעה סימן שמ"ט (עידכון שני)
סימן שמט איסור הנאה במת
ובתכריכיו
סעיף א מת, (א)
בין עובד כוכבים (ב) בין ישראל, תכריכיו אסורים בהנאה. ודוקא שהזמינם לצרכו
ונתנם עליו, אבל בהזמנה לבד, אפילו עשאם לצרכו לאחר שמת, לא נאסרו, דהזמנה לאו
מלתא. וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחלה, עדיין לא נאסרו.
נשמת אברהם
(א)
בין עובד כוכבים. מקור ההלכה של השו"ע בשו"ת הרשב"א [1].
ניתוח מת עכו"ם
למעשה קיימת מחלוקת
גדולה בראשונים והאחרונים אם מת עכו"ם מותר או אסור בהנאה ואם איסור הוא מן
התורה או מדרבנן. ונפ"מ לגבי ניתוח מתים כדי להתלמד. (את רוב המקורות המובאים
לקמן שאבתי מהשדי חמד [2] ומהשו"ת יביע אומר [3]).
מובא
בירושלמי [4]: המוציא את המת במיטה (בשבת) חייב דברי הכל (אפילו לרבי
שמעון - קרבן העדה), לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואמר רבי אילא אף רבי שמעון מודה
בזה, ומודה רבי שמעון באיסורי הנייה (וא"ר אילא דאף ר"ש מודה בהוצאת ריח
רע וחייב, ומודה נמי ר"ש במוציא איסורי הנייה דחייב, ההכא דאיכא תרתי דדרך
המת להסריח וגם מת אסור בהנאה, מ"ט פוטר ר"ש - קרבן העדה), א"ר
יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו (במת עכו"ם שהוא
מותר בהנאה - קרבן העדה). וראה שם בהמשך הגמ'. ולהגר"א גירסא אחרת והוא מסכם [5]:
מ"מ נשמע בהדיא דמותר. וראה גם בתפא"י [6] (ועיין בחזון יחזקאל
[7] שמפרש "תיפתר במת עכו"ם" שאין בו מצות קבורה).
ועל
אף שמרן המחבר מסתמך על שו"ת הרשב"א, הרשב"א עצמו בחידושיו על
הש"ס פוסק בשלושה מקומות להיתר. וז"ל בב"ק [8]: אלא שיש
לומר דאצטריך שור ולא אדם לאיפטורי נכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאתו דלא ילפינן
ממרים אלא בן ברית כמוהו. וכ"כ במקום שני [9] ההנאה במת (נכרי)
מותרת שממרים נפקא לן, כדאיתא בע"ז כט ע"ב, והלכך בישראל דוקא כמרים ולא
בנכרים. ובמקום השלישי [10] הוא כותב: שהרי אפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך
לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי בעכו"ם שהוציא לכלבו וכו'. וכלשון
זה גם כתבו הר"ן [11] והמאירי [12]. וראה בשדי חמד [13]
שמביא כמה ראיות להוכיח שדעת הרשב"א היא כפי שהוא כתב בחידושיו דמת
עכו"ם מותר בהנאה, וכל מה שכתב בתשובה אינו אלא דרך שקלא וטריא כלפי דברי
השואל.
גם
בעלי התוס' נוקטים דמותר ליהנות ממת עכו"ם, וז"ל [14]:
וי"ל דמיירי בעבד כנעני של ישראל שלא מל ולא טבל, דשרי בהנאה כדאמרינן
בירושלמי. וכן דעתם בב"ק [15]: איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל
שנפל לבור דההוא שרי כהנאה, עכ"ל. ועל אף שבשו"ת שבות יעקב [16]
רוצה לחלק בין עכו"ם הקנוי לו או לא, דוחה דבריו הברכ"י [17].
וכ"כ הרמב"ן [18], ובסוף דבריו מסיים : ובמסכת שבת פ' המצניע,
יש ראיה להתיר הנאה זו (והסיום הזה היה כנראה חסר בגירסא שהיתה לפני המשנה למלך
(מובא להלן) שמסתפק בכוונת הרמב"ן). וכן גם דעתם של הרוקח [19]
והיראים [20] להתיר. וראה גם בחינוך [21]
ובדעת
הריטב"א יש לכאורה סתירה בין דבריו. בחידושיו על שבת [22] הוא
כותב: שאפילו במת אמרי בירושלמי דמשכחת ביה מלאכה
הצריכה לנופה כגון עכו"ם שהוציאו וכו'. לעומת זאת בכתובות [23] הוא
כותב: ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם מעגלה ערופה וזה ברור מפי רבינו
ז"ל, עכ"ל. ומכיון שאינו מחלק בין מת ישראל למת עכו"ם, למדו
הפוסקים (המשנה למלך, הברכ"י והשד"ח) שדעתו שגם מת עכו"ם אסור
בהנאה. וב"ה מצאתי פתרון לסתירה זו בשדי חמד [24] שמביא בשם כמה מחברים
להוכיח שחידושי הריטב"א על שבת הם למעשה חידושי הר"ן ותו לא קשיא מידי.
וכשיטת הריטב"א שאוסר הנאה ממת עכו"ם גם סובר הרא"ה [25]
והוא הלא רבו של הריטב"א [26].
ובנוגע
לדעת הרמב"ם כאן, כותב המשנה למלך [27]. הכלל העולה ממה שכתבנו הוא
דבדברי רבינו הללו ליכא הוכחה אי ס"ל דגם עכו"ם אסור בהנאה או אם לא
נאמר דין זה כי אם בישראל. אולם אח"כ הוא כותב: נראה דרבינו אית ליה דמת
עכו"ם מותר בהנאה ומתני' דכזית מן המת מיירי במת עכו"ם וחזי לכלבו
ושונרו, ואף שסתם ולא פירש, סמך על מה שיכתוב בסמוך מתני' דכל הכשר להצניע,
עכ"ל. אולם לא כן דעת הרדב"ז בדעת הרמב"ם, וז"ל [28].
ויש מי שלמד דוקא מת ישראל דומיא דמרים אבל מתי עכו"ם מותרים בהנאה, ורבינו
לא חילק. והרדב"ז עצמו כותב בפשטות בתשובה [29]: קי"ל דמתי
עכו"ם אינן אסורין בהנאה דילפינן מותמת שם מרים. וכן בתשובה אחרת [30]:
ונ"ל שאין אסור בהנאה אלא מתי ישראל אבל מתי עכו"ם אינם אסורים בהנאה,
שכן ראיתי בתוס' פ"ק דב"ק, וטעמא דילפינן מותמת שם מרים, מה התם ישראל
אף כאן ישראל לאפוקי עכו"ם שאינם אסורים בהנחה, עכ"ל.
גם
הברכת הזבח [31] מקשה על דעת הב"י וכותב: ולא ידעתי אנא מצא לחלוק
אדברי התוס' לאסור אפילו מת עכו"ם בהנאה, והתוס' כתבו בפשיטות בלי ראיות
כאילו הדבר ברור בעיניהם שהוא מותר. שוב ראיתי וכו' שכ"כ בשו"ת
הרשב"א, ואיברא דהמעיין שם יראה דאינו ברירא להרשב"א כ"כ בפשיטות
לאסור, רק דחה להשואל ראייתו בבירור מהא דגזירה שמא יעשה וכו' להתיר מת עכו"ם
ע"ש, עכ"ל.
וממשיך
הברכת הזבח להביא ראיה מהגמ' בסנהדרין יט ע"ב מדוד המלך שקידש את מיכל במאה
ערלות פלשתים וכותב: וליכא למימר דשוינהו גוססין כדאמר בריש נזיר גבי שמשון
ע"ש, וגם הת"י תרגם וקטל דוד וכו'. ומצאתי להרב בכסף משנה שכתב
בפ"ח מהל' ערכין דין יז אמה שהשיג הראב"ד ז"ל אהרמב"ם וכי מה
ישוה האדם כאשר יסור ראשו ואפילו לכלבים אינו ראוי שהרי אסורי הנאה הוא,
עכ"ל. וכתב הכ"מ ז"ל אלו לא היה קשה אלא מעבד הוי מתרצינן דבעבד
שלא קיבל עליו ז' מצות עסקינן דנכרי הוא ואינו אפור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים,
עכ"ל. והרי דברים אלה סותרים לפסק הרשב"א בתשובה ולפסק השו"ע,
וצ"ע עוד להתיישב בדין זה. אח"כ מצאתי בירושלמי דשבת וכו' והרי להדיא
מבואר דמת עכו"ם מותר בהנאה, וכן דעת התוס' בפשיטות כנ"ל עיקר ודוק,
עכ"ל של הברכת הזבח. וכן ראה במשנה למלך [32] שגם מתמה על הסתירה
במרן ומתרץ בדוחק.
והרבה
אחרונים פוסקים שמת עכו"ם מותר בהנחה. והם הפרי חדש [33],
הש"ך [34], החת"ס [35]
והמהר"ם שיק [36]. וכ"כ הגר"א כאן שאין הכרח מתשובות
הרשב"א דפשיטא ליה דאסור, ומסכם שהרי התוס', הרמב"ן, הרשב"א
(בחידושיו) והר"ן התירו, וכן בירושלמי, וכן משמע בגמ' סנהדרין יט ע"ב
אמרינן דחזו לכלבי ולשונרי.
ועל
הגמ' בסנהדרין שמביאים הגר"א והחיד"א [37], דנים גם במשנה למלך
הנ"ל וגם היעב"ץ [38], כי מפשטות המקרא והגמ' משמע שדוד המלך
כרת את ערלותיהם אחרי המיתה וכן מפרש שם התרגום יונתן "וקטל". ואולם
התשובה מאהבה [39] כותב: דההיא איכא לאוקמה בבשר הפורש מן החי שאינו אסור
בהנאה, ואע"ג דכתיב ויך מהם מאתים איש ויכרות את ערלותיהם, שמא לא הרג אותם
מתחלה אלא הכם שוק על ירך והפילם וחתך ערלותיהם קודם שמתו דשרו בהנאה, וכן אצל
שמשון, וכן מובא בריש הנחנקין (סנהדרין פד ע"ב), ש"מ כל היכא דאיכא הכאה
סתם לאו מיתה היא, עכ"ל. וראה לעיל בשם ברכת הזבח.
גם
המראה פנים, בפירושו על הירושלמי [40], מסיק שמת עכו"ם מותר בהנאה,
וכותב בסוף דבריו: שכן גם דעת הרשב"ש סי' תקיח, שהביא בשם הרמב"ן וכן
דעת הרשב"א כאן (ובתשובה לא החליט בדבריו כלום). ונמצינו למדין דהתוס' ורוב
הגאונים פסקו כהירושלמי, והרמב"ם סתם דבריו, והתימה על הב"י שכתב אסור
בהנאה, עכ"ל.
וכן פוסק האג"מ [41]
שיש להורות לצורך גדול כלרפואה בהמתירין בהנאה במת עכו"ם. והגרא"י הכהן
קוק ז"ל ייעץ לקנות גופות של עכו"ם למטרה זו [42], וכ"כ
השו"ת ישכיל עבדי [43] וראה גם בשו"ת יביע אומר [44].
והרב
חיד"א דן באריכות בספרו ברכ"י (כאן) וכן בפירושו על הש"ס [45].
ובספרו שיורי ברכה (כאן) הוא מסכם: המורם מהם דהתוספות והרמב"ן (רק נדפסו
ע"ש הרשב"א) והרקח וספר יראים כולהו ס"ל דמת גוי מותר בהנאה. אולם
בסוף דבריו הוא כותב: דאע"ג דאשכחן במה גדולים דשרו בשר מת (עכו"ם)
בהנאה, מ"מ כיון דמרן אסר בפירוש ויש מן הראשונים נמי דאסרו, לא מלאני לבי
להתיר, עכ"ל. וכ"כ המסגרת השולחן [46]: ואמת אגיד שהיה בדעתי
להתיר כהירושלמי ורבנן תקיפי הנ"ל, ובטלתי דעתי מפני דעת עליון הרב
חיד"א שלא מלאו לבו להתיר נגד פסק מרן, אף שכל יקר ראתה עינו ולדעתו יותר היה
נ"ל להתיר, בכל זאת למעשה לא נטה מפסק מרן.
וכן
מצאנו הרבה אחרונים שאוסרים כמרן, והם הרמ"א (כי הלא אינו חולק על פסק
המחבר), הלבוש (כאן), הרב פלאג'י [47], הקיצור שו"ע [48],
הערוה"ש [49], הזבחי צדק [50] והחלקת יעקב [51].
וראה גם בקצות החושן [52]. וראה בחידושי רע"ק (כאן) שמביא בשם
השו"ת גינת ורדים ח"א יו"ד כלל א סי' ד ו-ה, דמתי עכו"ם
אסורים בהנאה אף שלא כדרך הנאתן ולצורך חולה. וראה גם בדרכי משה [53]
שכותב שדבר האסור בהנאה פשיטא דאפילו לרפואה אסור. וכן עיין בפמ"ג [54]
שכותב: אנו אין לנו אלא דברי המחבר בסי' שמט דאין חילוק ובכל גווני אסור.
וכ"כ הבן איש חי [54]*
אולם
ראה בפ"ת [55] ובצבי לצדיק [56] שכותבים שבמת עכו"ם
האיסור הוא רק מדרבנן, וכ"כ הט"ז [57] בשם הרא"ש [58],
וכ"כ היעב"ץ [59]. וכן חוסר התשובה מאהבה [60]ומפלפל
להוכיח שגם דעת הרמב"ם הוא לאסור ודוחה את הראיה מהירושלמי בכותבו: דמה שאמר
תפתר במת גוי, אין כוונת הירושלמי כמו שפירש המשנה למלך לפי שמת גוי מותר בהנאה,
אלא כוונת הירושלמי קאי תפתר במת גוי וגוי אינו מטמא באוהל לרבי שמעון, לפיכך לא
הוי הוצאה חשובה, דהאי מת הוי הוצאה חשובה דוקא לפי שמטמא באוהל וא"א להסיר
הטומאה אלא ע"י הוצאה גמורה, עכ"ל. ואני הדל אינני מבין את דבריו, הלא
כתוב מפורש "והוציאו לכלבו". אמנם הוא ז"ל מציין שכתב במקום אחר
בחידושיו באריכות כדי להתיר את הראיה מהירושלמי ושהם מובאים בספר הורה גבר, ואין
הספר הנ"ל ת"י. ודעת הש"ך שכותב [61]: אבל בשר המת אסור
אפילו בהנאה דבר תורה לכ"ע וכדלקמן בסי' שמט, עכ"ל. וצ"ע, כי הלא
שם בנקוה"כ הוא מביא דברי התוס' שמת עכו"ם מותר בהנאה. וצ"ל שמה
שהוא כותב שאסור בהנאה דבר תורה, מדובר על מת ישראל דוקא [62].
וממש
פלא בעיני שלא ראיתי באף אחד מהראשונים ואחרונים הנ"ל שיזכיר גמ' מפורשת על
מעשה שהיה. וז"ל הגמ' [63]: א"ר יהודה אמר שמואל, מעשה
בתלמידהן של רבי ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים
וחמשים ושנים וכו'. וכעת מצאתי בחת"ס [64] שכותב: שהאי שפחה עמלקית
היתה דמותר בהנאה או אפילו כנענית של ישראל, עכ"ל. והטעם ששלקו אותה תלמידיו
של ר' ישמעאל כתב הבן איש חי בספרו בן יהוידע שם: נראה גזירת המלך היתה שגזר עליהם
שהם ושלקו את הזונה, ולכך לפי דרכם רצו ללמוד דבר לענין הלכה שמנו את האברים שלה,
עכ"ל. אבל מכל מקום איך בדקו אותה אחרי כן כדי לספור מנין העצמות, הלא זה
מצוה הבאה בעברה, ומוכח מכאן שאין כאן עבירה ומת עכו"ם מותר בהנאה. ועיין במה
שכתבתי עוד בהמעין [65]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בגמ'
ב"ב קנד ע"א מבואר שהלוקח מותר אפילו לנויל את המת, לבודקו אם הביא ב'
שערות לדעת אם הנכסים שלהם, אע"ג שודאי נהנים מזה. גם חושבני בהא דפליגי אם
סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה, וכן בשאר הדברים דתנו בשלהי יבמות מסתבר דלא
סמכו על אחרים אלא בדקו בעצמם לבדוק את הדבר, וכמו כן לבדוק בסימני המת כדי להתיר
את אשתו ודאי מותר [66] גם למ"ד מצוות ליהנות ניתנו, וע"כ
דכיון שאין זה להתלמד מקצוע אין זה חשיב בגדר הנאה. אגב נתעוררתי דיש לדון בהנחה
של ספירת האיברים וכדומה, הרי חשיב ודאי שלא כדרך הנאתן, וכיון שכן יתכן דדוקא
בישראל שחייבין בקבורתן הו"ל בכלל הנקברין דעפרן אסור, ומבואר באחרונים דגם
שלא כדרך הנאתן אסור, משא"כ בשל נכרי שפיר מותר בכה"ג לצורך מצוה,
עכ"ל של הגאון שליט"א.
אגב,
עיין בחת"ס [67] שכותב : איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו,
מימי תמהתי אחר שבערה אין לנו מדרש חכמות הרפואות וכל רופאי ישראל לומדים בבית
מדרש לאומים וחכמיהם, וכל חכמתם בתיה על טבעי גופיהם דאכלי שקצים ורמשים ולא דאיגי
במצות, ואיך ישפוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקצים ודאיגי במצות, הרי קמן אלו
מסתכנים בגילוי ואלו שתו וחיו, ושכבת זרע של אלו מסריח משא"כ אלו, והוא
איבעיא דלא איפשטא פר"ע (שבת פג ע"א), ע"ש בדבריו.
(ב)
בין ישראל.
ניתוחי
מתים
1. לימוד חכמת הרפואה. הסיבות שדנו בהם הפוסקים לאסור ניתוחי מתים
הם: א)
בזיון המת; ב) הנאה מן המת; ג) ביטול מצות קבורה; ד) קדושת המת; ה) קשה לנפש המת.
א) בזיון המת - הוא איסור תורה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כי
קבור תקברנו וגו' (דברים כא כג). ועיין שם ברמב"ן שהטעם הוא משום ניוול
ובזיון. ועיין
בגמ' [68]: מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר
רובא וכו' רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דילמא טריפה
הרה, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכי תימא דבדקינן ליה, הא קא מינוול,
ע"כ. וכותב הגר"י אריאלי
ז"ל [69]: הרי מה שצוותה תורה להרוג את
הרוצח הוא דוקא לאחר שיבדקו את הנרצח אם איננו טרפה ואעפ"כ אמרו לא לבדקו
משום דמנוול, ע"כ שניוול המת אסור מה"ת. וכ"כ גם הנו"ב [70],
החת"ס [71], השאגת אריה [72] והכתב סופר [73].
ב) הנאה מהמת - לרוב רובם של הפוסקים איסורה מן התורה [74].
אולם
היעב"ץ [75] סובר שאיסורה מדרבנן. וראה
במנחת שלמה תנינא סי' צז.
ג) ביטול מצות הקבורה - קיימת מחלוקת אם מצות קבורה מן התורה [76]
או
מדרבנן [77]. ולגבי חלקי הגוף, עיין
במשל"מ [78] שאין מצות קבורה חלה אלא על ראשו ורובו, ומהתויו"ט
[79] משמע שמצות הקבורה חלה אף על כזית מן המת. ודעת הנו"ב [80]
והמנחת חינוך [81] שיש לחייב קבורה אף לכל חלק אפילו פחות מכזית.
ד) קדושת המת - חז"ל דימו קדושתו לקדושת ספר תורה : וכדרך
שאמרו בעצמות המת כך אמרו בספר תורה [82], וכן העומד בשעת יציאת נשמה
דומה כאילו רואה ספר תורה נשרף וחייב לקרוע [83]. יותר מזה, אין הגוף רק
נרתיק של קדושה ששימש לנשמה העילאית אלא שהוא עצמו נתקדש גם בקדושה עצמית [84].
ועיין בחת"ס [85].
ה) קשה לנפש המת - לראות שהגוף מתבזה [86].
מכל
הטעמים הנ"ל, רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים אוסרים ניתוח מת ישראל כדי
להתלמד עליו. והם השו"ת נו"ב [87], השאילת יעב"ץ [88],
החת"ס [89], המהר"ם שיק [90], השו"ת בנין ציון [91],
החזו"א [92], הכל בו על אבלות [93], הגשר
החיים [94], השו"ת שרידי אש [95],
השו"ת יביע אומר [96], השו"ת אג"מ [97],
השו"ת ציץ אליעזר [98] והשו"ת מנחת יצחק [99]. וראה
רשימה ארוכה של מראי מקומות שמביא הגר"ק כהנא שליט"א [100],
וכן בספר אסיא [101].
אך
המשפטי עוזיאל [102] מתיר לנתח מת לשם לימוד רפואה, כי לדעתו ההיתר (הוא
שיש גם בזה משום הצלת נפשות, שאם לא ינתחו לא ידעו חכמת הרפואה [103] אך
גם לפי דעה זו צריך שהניתוח ייעשה בצורה מכובדת ולא בזלזול ובקלות ראש ומאד צריך
להקפיד אחרי הניתוח שהמת יקבר בכבוד ושלא ישאר שום חלק ממנו, ואפילו הקטן ביותר,
בלי קבורה.
והיום
עם עצם ההתפתחות של המידע הרפואי ובעיקר של בדיקות משוכללות ע"י צילומים וכן
ביופסיות מהחולה החי גם ממקומות העמוקים בחלל הגוף, פחתה מאד החשיבות של ניתוחי
מתים בלימוד הרפואה ובאבחנת מחלות, עד כדי כך שהיום השתנה החוק בארה"ב ואין
בית החולים חייב לבצע ניתוח מתים כלל כדי לזכות לסינוף לבית חולים אוניברסיטאי.
כמו כן אין שום ראיה שרמת הרפואה בבית חולים, בו אינם מבצעים ניתוחי מתים, יורדת
עקב זה מביה"ח אחר, או שהרופאים או סטודנטים הלומדים שם נופלים ברמת ידיעתם
ברפואה מעמיתיהם הלומדים בבתי חולים שם מבצעים ניתוחי מתים.
2. לצורך הצלת נפש.
במקרה שיש חולה שיש בו סכנה לפנינו באותו בית חולים שם נפטר חולה אחר, וקרוב הדבר
שעל ידי ניתוח המת יינצל החולה החי, מותר. אך אם אין חולה מצוי לפנינו עכשיו אלא
שמא יזדמן, אסור הדבר [104]. ואין לומר שהיום, שקיימת אפשרות להתקשר בכל
קצווי עולם במהירות מירבית באמצעות הטלפון וכדומה, כל העולם נקרא
"לפנינו", כי המציאות מכחישה את זאת ולא שמענו על אף מקרה שמיד אחרי
ניתוח המת התקשרו לכל בתי חולים בעולם להודיע על התוצאות, אלא אפילו במקרים שהתוצאות
היו חדישות וחשובות ביותר פרסמו אותם בעיתונות הרפואית רק כעבור שנה או יותר.
וכותב
החזו"א [105]: בפ"ת סי' שסג ס"ק ה בשם הנו"ב
והחת"ס דאם יש חולה קמן מותר לנוילו משום פקו"נ אבל אין חולה קמן אסור,
ואין החילוק בין איתא לקמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה (אף
שאין בשעה זו חולה קמן) משום חולי מהלכת הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר
וכדאמר עירובין מה ע"א ובתענית כא ע"ב, ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה
פקו"נ אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה, כמו שאין עושין כלי זיין כשבת
בשעת שלום דא"כ בטלת כל המצות, אלא לא מקרי ספק פקו"נ בדברים עתידים
שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה
מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות, וגם משום צורך רבים אפשר דלא
הותר אלא כשמזיק את הרבים, עכ"ל. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א
דכוונת החזו"א הוא שאפילו אין החולה לפניך ממש, אך אם המחלה נפוצה כך שהחולה
ודאי נמצא במקום אחר ואפשר לעזור ולו מיד ע"י הניתוח של המת, מותר.
ועיין
בשו"ת בנין ציון [106] שאוסר ניתוח אחרי המות אפילו כשמדובר על הצלת
חולה אחר הנמצא לפנינו.
גם
במקרה של מחלה תורשתית, כשקיימת תקוה שעל ידי הניתוח שאחרי המות ניתן יהיה למצוא
טיפול שיגרום להצלת יתר בני המשפחה, מותר לנתח [107]. וה"ה במחלה
מדבקת שיהיה אפשר ליתן טיפול מניעתי לאחרים שבאו במגע עם החולה. וראה במנחת שלמה
תנינא סי' פו אות ה.
3. תרם או מכר את
גופן. קיימת מחלוקת הפוסקים לגבי אדם שמכר או תרם את גופו מחיים לשם ניתוח
אחרי מותו, אם אסור [108] או מותר [109] לנתח שתו לשם לימוד.
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אולם חלילא לאדם למכור או לתרום את
גופו, עכ"ל. ואף לפי דעת המתרת, צריך לקבור כל חלקי גופו באותו היום וכאמור
לעיל.
וכותב האג"מ [110]:
כי על פי דין תורה שקיבלו חז"ל איש טפי איש עד משה רבינו ע"ה שקבלנו
מסיני, אין שים אדם בעלים על גופו לצוות שיעשו בגופו, ואפילו רק באבר אחד מאיבריו,
שום דבר אף לא לצורכי השגת ידיעה לעניני רפואה, וכ"ש שבנים וקרובים אינם
בעלים ע"ז, וגם בלא זה אסור בהנאה מגופו של אדם ואפילו מאבר אחד, אלא
מחוייבין לקברו תיכף כשאפשר בו ביום בלא שום שינוי בגופו, ואסור לנתח את גופו ואף
לא בחתך אחד, אלא צריך לקברו בשלימותו כמו שהיה ברגע שמת, ואף כשלא היה אפשר לקברו
בו ביום אלא אחר איזה ימים או שנשלח לקברו במקום אחר, צריך לקברו בשלימותו כמו
שהיה כשמת, עכ"ל.
4. ניתוח נפל. גם ניתוח נפל לשם
לימוד, אסור [111]. וראה גם בשו"ת בנין ציון [112]
ושו"ת מהר"ם שיק [113] וא"ל מו"ר הגרי"י
נויבירט שליט"א דהיינו בנפל שנרקמו אבריו, אולם לפני כן, מותר בכל אופן. ועוד
א"ל מו"ר שליט"א: שאם אשה הפילה כמה פעמים וקיימת אפשרות שעל ידי
ניתוח של הנפל יהיה אפשרי למנוע הפלה חוזרת בהריון הבא יש להקל, אך צריכים להביא
את הנפל לקבורה אחרי כן, עכ"ד. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א:
שהדין נכון גם בילד שנפטר בתוך שלושים יום אחרי הלידה כיון שהוא ספק נפל וגם
מונעים בכך סכנה מהאמה ע"י עוד לידות של נפלים, עכ"ד. וראה גם
ביו"ד [114], במג"א [115], בשו"ת בנין ציון [116],
בגשר החיים [117] ובשו"ת ציץ אליעזר [118], אם קיים חיוב
קבורה בנפלים או לא.
5. נוכחות בעת ניתוח
המת. אם כי, כאמור, האיסור
לנתח מת קיים אף אם הכוונה היא ללמוד בדרך זאת חכמת הרפואה, מ"מ יש מי שטתיר
להיות נוכח בזמן שאחרים מנתחים את המת [119] ויש שאוסרים גם את זאת [120].
6. ביופסיה מן המת.
מותר לבצע ביופסיה מהמת או להוציא דם או נוזל אחר ממנו כדי ללמוד מזה דברים
הנוגעים למחלתו [121]. וכן מותר לבצע ביופסיה מנפל לשם אותה המטרה [122].
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א להוסיף: האפשר שתצא מזה תועלת לאחרים.
ואפילו
בשבת מותר לבצע ביופסיה מהמת, אבל אך ורק אם חולה אחר נמצא לפנינו, ומתוצאות
הבדיקה אפשר יהיה ללמוד איך לעזור לי. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א:
אין כאן איסור של דש בעצם הביצוע כי מחתך בבשר הוא (שבת קלו ע"א), וכן יתכן
שאין לאסור משום מוקצה (לא של המחט וגם לא של הרקמה שהוא מוציא מהמת) כי מותר
לטלטל מוקצה במקום הפסד, ובנוסף, איסור מוקצה יותר קל מאיסור דרבנן אחר כי מותר
לטלטלו כלאחר יד (אך אפשר דחשיב כמשתמש במוקצה דחמור יותר מטלטול גרידא). אולם
להוציא דם ממנו לבדיקות יהיה אסור כשלא מדובר על עזרה לתולה מסוכן, עכ"ד. שוב
כתב לי הגאון שליט"א: דכיון שצריך להדם שבתוך הוריד דמיפקד פקיד, הרי פסק
הרמב"ם דאם יש בו כשיעור חייב משום מפרק [123] (גם צ"ע בזה
לענין בורר בכלי), ולא דמי למליחת בשר דחשיב כסוחט פירות שאין עומדים לסחיטה
וכמבואר במנחת חינוך [124], עכ"ל ועיין בפמ"ג [125]
וכן בנשמת אברהם [126].
וליהודי
אסור בשבת להכניס את הרקמה הנלקחת מהמת לתוך פורמלין כדי לשמור עליה ולמנוע את
תהליך הרקבון, כי יש בזה ספק איסור דאורייתא של
עיבוד [127], ורק במקום שהבדיקה נעשית כדי
לעזור לחולה מסוכן הנמצא לפניו יהיה מותר [128].
סעיף ב (ג) נויי המת המחוברים בגופו, כגון פאה נכרית
וכיוצא בה, אסורים כמו המת עצמו. (ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן, אבל אינן
קשורים, מותר ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים, וכיוצא בזה). במה דברים אמורים,
בסתם, אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר,
מותרים. אבל שערו ממש, אפילו (ד) אם צוה עליו, אסור בהנאה. הגה אשה
שיוצאת ליהרג, נהנין בשערה, אף על פי שנגמר דינה, אין שערותיה נאסרים עד שתקטל.
נשמת אברהם
(ג)
נויי המת.
א. הוצאת קוצב לב אחרי
המוות
מעשים בכל יום
שמשתילים לחולים מסויימים קוצבי לב, דהיינו חוט שהוכנס דרך וריד לתוך חלל הלב,
שמפעיל את חדר הלב להתכווץ ע"י סוללה קטנה שהוכנסה בדרך כלל תחת העור בחלק
העליון עול החזה על יד הכתף. כל כמה שנים צריכים (בהרדמה מקומית) להחליף את הסוללה
שמתחת העור, מבלי שנוגעים בחוט הנמצא בחלל הלב. נשאלת השאלה, מכיון שהמכשיר
הנ"ל יקר מאד ויש רופאים שמשתמשים בהם פעם שנית (אחרי טיהור), האם מותר
להוציא את המכשיר אחרי המוות.
כותב
השו"ת ציץ אליעזר [129] להתיר ונימוקו עמו: על אף שהשו"ע כאן
פוסק ששערו ממש, אפילו אם ציוה, אסור בהנאה, אך השיג עליו הנקודת הכסף
מהרמב"ם [130] והסמ"ג וכן עיין
בפ"ת [131].ובנוסף,
כאן שהדבר כרוך בהפסד ממון רב, ועוד זאת, שצורך ההוצאה הוא כדי שיהא מן המוכן
להצלת נפשות כשעת הצורך, בודאי יש לומר דיש לסמוך על כגון דא על דיעות המתירין דקא
סברי שהמחוברים והקשורים לגוף המת לא נאסרים בהנאה מפני דאינו גופו וכו'. ובאשר
לניוול המת, נראה דגם משום זה אין לאסור, כי מתבאר מהסוגיא דב"ב קנד ע"ב
דמשום פסידא דלקוחות מותר לנוולו, וכן נפסק ברמב"ם פכ"ט
מהל' מכירה הט"ז ובחו"מ סי' רלה סע' יג וביו"ד סי' שסג סע' ז. וכן
עיין בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' רלא, דאם אין עושין כן כדי
לנוולו ורק בשביל המעות, אין זה מקרי ניוול. ולכן בנידוננו, מכיוון שלא הקרובים
דורשים זאת כי אם הבית חולים, ודה אך ורק בשביל הפסד הממון הגדול שיש מזה, דהא הם
השאילו לו את המכשיר, א"כ בכל כגון דא מותר שפיר לנוולו ע"י פתיחת העור
וכו'. וכמובן צריכים ליזהר לבצע זאת ביראת הכבוד ובכובד ראש ולהצטמצם לפתוח מהעור
רק מהנצרך כדי להוציא את המכשיר ולא יותר, ולסוגרו ולתופרו מיד לאחר מיכן וכו'.
וכדי לצאת כל הדעות והספקות יש לסדר שבעת שמשתילים לחולה קוצב לב, להחתימו אז על
כתב התחייבות שמקבל אותו מהביה"ח בהשאלה לכל ימי חייו וכי מצווה שלאחר מותו
יוציאו אותו בחזרה מגופו ולהחזירו לביה"ח. ואם החולה לא יהא מוכן לחתום כנזכר
ואם יבקשו ממנו לחתום בכזאת יוותר על ההשתלה ויבוא הדבר לידי פקו"נ, אזי אפשר
להשתיל בסתם ולאחר מיכן כשימות, לסמוך על ההיתר שכתבנו ולהוציאו. ומובן שאם החולה
משלם שיווי הקוצב לב, אין להוציאו מגופו לאחר מותו בלי צואה מחיים על כך ממנו,
עכ"ל של הציץ אליעזר.
גם
הגרש"ז אויערבאך שליט"א א"ל: שכיון דאין זה חלק מגוף המת ובנוסף גם
בחייו היה מסכים לניתוח כזה, אין כאן ניוול. שוב כתב לי הגאון שליט"א
להוסיף : דאפשר שקוצב לב אינו דומה לאותם הדברים
שנטפלים לגוף האדם כמו שן תותבת של חיה שנחשב כמו שן או פאה נכרית מהודקת ומחוברת
דחשיב כשערות, וכן שאר כל הדברים שנזכרו לאיסור בפוסקים, שהרי כל אלה אינם צריכים
כלל לעזר וסיוע מבחוץ ולכן זה נחשב במדה מסויימת כחלק מהאדם, משא"כ
"קוצב" הוא מכשיר חשמלי שפועל ע"י בטריה אשר כעבור זמן מסוים היא
נגמרת וצריכים להכניס בטריה אחרת, ולכן יש לראות את המכשיר הזה כמכונה קבועה תחת
העור הפועלת ע"י חשמל אשר בודאי אין להשוות את זה כלב פלסתי או כדבר שהוא יפה
ונוי לגוף, וזה יותר דומה למכונת הנשמה שגם היא מחוברת ממש לגוף, אלא שהמכונה ההיא
עומדת בחוץ וגם נקבעה מראש אך ורוק לאותו הזמן שהאדם עדיין חי' ואילו הקוצב הוא
תחת העור ולזמן ארוך, ולכן יש מקום לומר דלאחר שהקוצב חדל מלהיות שימושי הרי זה
ממש גוף זר דלא חשיב כלל כטפל לגוף, ומסתמא ניחא ליה להאדם שיוציאו את המטנה הזרה
מגופו ולעזור בכך לחולים אחרים. וגם לענ"ד אין בזה משום ניוול המת, כיון שאין
מוציאים כלל את החוט שעובר מהוריד אל הלב, רק עושים אותה הפעולה שרגילים לעשות
כשצריכים להחליף את הבטריה, ומכיון שלמעשה כמדומני דאין חוששים לדעת הערוך לנר
(שאוסר ניתוח אחרי המוות אפילו לשם הצלת נפש - עיין לעיל ס"ק ב הערה 106),
וגם מסתבר דאין בזה משום חשש איסור תורה, לכן אפשר שבדרבנן חזי לאצטרופי חילוק זה
שאמרנו, עכ"ל.
אך
המנחת יצחק [132] כותב: לא מיבעיא דאסור לעשות כן לכתחילה, אלא בדיעבד אם
נעשה כן אסור להשתמש בו, דהנה אף אם היה מותר להשתמש בו, מ"מ אסור לנוולו
משום הפסד ממון דמוכח כן להדיא ממעשה דבני ברק, ב"ב קנד ע"א וכו',
וא"כ לא מיבעיא דהקרובים אינם רשאים לעשות כן, אלא אף אם הבית החולים נתנו
מכשיר משלהם, כיון דאי אפשר לעשות בלתי הסכמת הקרובים, אין הקרובים רשאים להסכים
למולו וכו'. וכ"ז אף אם היה מותר להשתמש בו לחולה אחר, אבל באמת פשיטא לי
דאסור להשתמש בו לחולה אחר מטעם איסור הנאה ועפי"מ דאיתא בשו"ע (כאן)
וכו', ומכ"ש היכא דמחובר בבלוע תוך גופו דבודאי בטל לגופו ויאסור בהנאה,
וא"כ מהאי טעמא אסור אף בדיעבד, ומכ"ש דאסור לכתחילה, דאף אם היה דררא
דממונא אסור כנ"ל, עכ"ל של המנחת יצחק.
ב. השתלת איברים מהמת
1. קרנית העין. צריכים אנו לדין
בעיקר האיסורים המובאים לעיל לגבי ניתוח מתים, והם: א) איסור הנאה מן המת; ב)
ניוול המת; ג) מניעת הקבורה.
א) איסור הנאה מן המת
שלרוב הפוסקים הוא איסור דאורייתא. אמנם מחדש הג"ר אונטרמן ז"ל [133]:
שאין כאן נכלל הנאה מן המת כי אבר המושתל בגוף חי, אותו אבר חוזר וקם לתחיה וממילא
פוקעים הימנו דיני מת וההנאה היא איפוא הנאה מן החי. וכותב ההר צבי [134]
שיש להתיר, דהרי קרום העין הוא פחות מכזית וחצי שיעור אינו ראוי לאצטרופי, ולכן יש
להתיר ובפרט אם נאמר דהוי שלא כדרך הנאה, עכ"ד. וזהו דעת הרדב"ז [135]
והשו"ת שיבת ציון [136] שאיסור הנאה במת שלא כדרך הנאתו אינו אסור
מן התורה. אך עיין בחידושי רע"ק (כאן) שמביא בשם הגינת ורדים שחולק על
הרדב"ז וס"ל דבמת אסור שלא כדרך הנאתו. וכ"כ האג"מ [137],
ועיין שם [138] שכותב: ואף שבמת איו נהנים כלל אף לא העכו"ם בזמננו
ונמצא שאין במת הנאה אחרת אלא זה שמחברין מאבריו ובשרו בחי, ולא דמי לחלב שמדליקין
בו ומושחין בו עורות שזה הוי דרך הנאתו ולא הרפואה שהוא מועט, אבל במת שאין בו
הנאה אחרת יש להחשיב לכאורה הרפואה מזה דרך הנאה, לא נראה זה כלל לע"ד כי לא
מסתבר שיהיה תלוי זה באיך הוא רוב תשמישו, שרפואה אף שהוא מועט הוא ודאי חשוב מאד
להחשיב שעומד חלב ליהנות ממנו גם לרפואה. אלא צריך לומר בטעם שלרפואה ליתן
ע"ג מכתו נחשב שלא כדרך הנאתן משום דכיון דכתיב אכילה שהוא כדרך כל אדם
ילפינן מזה רק ליחידים שהן החולים למחלה זו שהחלב ע"ג המכה זה רפואתן,
עכ"ל.
ב) ניוול המת. כותב
השו"ת יביע אומר [139]: להתיר עפמ"ש השו"מ [140]
והמהרי"ל דיסקין [141] שלא שייך ניוול המת רק אם עושים שלא לצורך,
אבל להתיר אשה מעיגון מותר. וכאן לצורך גדול כזה להוציא ממסגר אסיר לפקוח עינים
עורות, וידוע משאחז"ל [142] שהסומא חשוב כמת, ודאי שאפשר להכריע הכף
להקל. ואפילו סומא באחת מעיניו, כיון שבעל מום הוא ויש לו צער גדול ובזיון רב וכו'
וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, עכ"ל.
ג) מניעת הקבורה. עיין
בשו"ת יביע אומר [143] שכותב להתיר מכמה טעמים, כי לדעת
והרמב"ם [144] וכן לדעת השו"ת חות יאיר [145] מצות
הקבורה אינה אלא מדרבנן [146], ולדעת התוס' יו"ט [147]
אפשר דאין בכלל מצות קבורה בפחות מכזית, עכ"ד. וכתב לי מו"ר הגרי"י
נויבירט שליט"א: שלפי מה שמחדש הרב אונטרמן ז"ל (הובא לעיל), אין כאן
מצות קבורה מכיון שחוזר וקם לתחיה, עכ"ד. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: שאם היינו אומרים דחייב בקבורה אפשר דאף שנהפך אח"כ לחי ולא
חשיב כלל כנהנה מהמת, מ"מ מעיקרא הרי כבר חל על זה מצות קבורה ומנלן דשרי
לבטל מצות קבורה בגלל זה שמתחבר לגוף של איש אחר ולא דמי להחיאת מת שאותו הגוף של
האדם נהפך לחי ואין זה שייך כלל להחיאת מת, עכ"ל.
ומסכם
היביע אומר וז"ל: שאם עומד ושואל הסומא בב' עיניו אם מותר לו להעלות רפאות
תעלה לעיניו ע"י ניתוח פלסתי מבלי לדעת מהיכן השיגו הרופאים את קרומי עיני
המת אטר עומדים להרכיבם בעיניו, אורויי מורינן שמותר לו להתרפאות מהם, אפילו בעיר
שרובם ישראל, הואיל ויש כאן ספק ספיקא להתירא, שמא לא חשיב כה"ג הנאה מן המת
מאחר שחזרו קרומי העין לתחיה, ושמא הלכה כמ"ד דשלא כדרך הנאתן במת מותר. וגם
משום מצות קבורה שמתבטלת בהרכבת קרומי העין בעיני החי אין לחוש, שמאחר שחזרו לתחיה
בטלה מהם מצות קבורה. והניוול שנעשה למת כבר, מאי דהוה הוה, ולא שייך בכה"ג
אין מבטלין איסור לכתחלה ואם עבר ובטל במזיד אסור. ומכ"ש במקום שמצויים שם
גוים שיש לתלות שקרומי העין הם ממתי עכו"ם [148] וחזי לאצטרופי שיטת
הסוברים דסומא חשיב כמסוכן לענין שאר איסורים חוץ משבת. אולם רופא דתי שעומד ושואל
אם מותר לו לנקר עיני המת לצורך הניתוח הנ"ל, אין לנו להורות לו היתר כלל
מכמה טעמים, וביחוד מפני ניוול המתים. ורק אם המת ציוה על כן מחיים להרשות לרופאים
לעשות דבר זה, אז יש מקום לסמוך על המתירים בזה בשעת הדחק גדול, באופן שקשה מאד
להשיג זאת ממתי עכו"ם. אבל אם אפשר לעשות כן מקרומי עיני מתי עכו"ם, אין
להתיר כלל להשתמש בקרומי עיני מתי ישראל, עכ"ל. וכן מתיר, בסומא בשתי עיניו,
השו"ת שרידי אש [149].
אך
כותב השו"ת מנחת יצחק [150] לאסור: דאין על המת שום חיוב מצוות,
דבמתים חפשי מן המצוות, ואין בידינו למחול על כבודו ומטעמים כיוצא באלו ס"ל
לכ"פ דלא כהנו"ב והחת"ס (שמתירים ניתוח מת כשהחולה מסוכן לפנינו),
אלא דאסור בניתוח אף לצורך חולה לפנינו וכו', ומכ"ש דבודאי אין בבזיון גדול
כזה, דהוי בזיון דשכבי ודחיי, משום חיוב להמשפחה לוותר על כבודם ועל כבוד המת, וגם
על צערם אף לשיטת הנו"ב והחת"ס, עכ"ל. וכ"כ השו"ת ציץ
אליעזר [151]: דקיום המצוה דכי קבור תקברנו כמאמרה ובשלימותה הכתובה במת
נאמרה על החיים, עכ"ל. וכותב השבט הלוי [152]: אמנם לענ"ד קשה
להתיר (להוציא עין ממי שציוה שיעשו כן אחרי מותו לשלחם לבנק העינים), כי יסוד
ההיתר בזה אינו מה שמחל זה בחייו וכו' דאין בידו למחול על זה, אם משום בזיון החיים
אם משום כי קבור תקברנו וכו', רק עיקר היסוד להתיר הוא מש"כ הנו"ב וכו'.
אמנם רבותינו לא דברו רק ביש חולה לפניו, אבל להוציא ע"מ לשלחם לפקדון
סו"ס עדיין ספק גמור וכו', ואם נכניס בזה בדין ספק פקו"נ, א"כ נבוא
ח"ו לכך שיוציאו העינים של כל המתים להפקיד אותם בבנק עינים וכו', ואין לנו
אלא מה שהתירו רבותינו, עכ"ל. ובמקום אחר כותב הציץ אליעזר [153]
דכשעין המת כבר נמצאת, אז לא רק כשבספק אם היא מנכרי או יהודי, אך אפילו אם היא
ודאי מיהודי, שנתן הסכמתו מחיים, ויש סכנת עורון אפילו בעין אחת של החולה, יש
להתיר את ההשתלה. ועיין גם שם בתשובה אחרת [154].
2. עור. עיין בשו"ת יביע אומר [155] אם עור המת
מותר או אסור בהנאה. ועיין
בתוס' [156] ובפסקי התוס' [157] שאין
בו איסור הנאה. אך רוב הפוסקים סוברים שעור המת אסור בהנאה, והמה ר"ת [158],
הרשב"א [159], הרמב"ן [160], הרא"ה
והריטב"א [161], הרמב"ם [162], הר"ן, תוס'
הרא"ש והמאירי [163]. והחת"ס כותב [164] שלדעת
הרמב"ם האיסור הוא מן התורה, אך הוא עצמו פוסק [165] שהאיסור הוא רק
מדרבנן [166].
כמו
המחלוקת לעיל לגבי קרנית העין, נ"ל שתהיה אותה המחלוקת גם לגבי השתלת עור המת
אפילו לחולה מסוכן שלפנינו. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שאם נמצא
לפנינו חולה עם כויות גדולות כך שהוא במצב של סכנת חיים, מותר לקחת עור ממת (אפילו
ישראל) כדי להשתילו לחולה, הואיל ולמעשה לא חוששים לדעת הגאון בעל ערוך לנר להמובא
לעיל ס"ק ב 2 הערה 106).
ג. השתלת איברים מתורם חי
ובריא
הדבר תלוי באם מותר לאדם
להכניס את עצמו אפילו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. ועיין מה שכתבנו
בהמעין [167] בשם הרדב"ז [168] שכותב: שאפילו יש בו קצת
ספק סכנה (להמציל) כגון ראה אותו טובע בים וכו' שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה
חייב להציל וכו'. ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את
חברו, ואפילו בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית וכו', אבל אם הספק אינו
מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל, עבר על לא תעמוד על דם רעך,
עכ"ל. ועיין בדברינו בנשמת אברהם או"ח סי' שכט ס"ק ו.
1. כליה. כותב האג"מ [169]:
אין לחייב לאדם ליכנס בספק סכנה להצלת חברו מודאי סכנה וכו', אבל יהיה מותר לו
לעשות כן דעכ"פ יוצל נפש מישראל. וכן פוסק הציץ אליעזר [170] שאם
לפי אפשרות סבירה, לא יצא מדה נזק לבריאות שלו, מותר לאדם לנדב אבר מאיבריו כדי
שישתלו את האבר בגופו של חברו הנמצא במצב מסוכן, וגם למצוה גדולה מאד של הצלת נפש
מישראל תיחשב לו. ולכן השתלת כליה, ממתנדב חי ובריא לחברו המסוכן, תהיה מותרת אם
החליט צוות של רופאים מומחים, אחרי עיון מדוקדק בדבר, שאיננה כרוכה בסכנת נפשות
למתנדב [171], עכ"ל. וכן פוסק הגר"ע יוסף שליט"א [172]
אולם כותב המנחת יצחק [173] , ובנד"ד בודאי איכא סכנה על הניתוח
בעצמו, וגם להבא על חסרת כליה שלו, וגם מה דמשמע לכאורה דהפלוגתא רק אם צריך או
לא, אבל מותר אם רוצה, כל זה דוקא אם יכניס עצמו לספק סכנה יציל את חבירו בבירור,
ועי' בזה בספר כלי חמדה על התורה פ' תצא בדקצ"ב מדפי הספר, ויש לברר כל זה
וכתבתי כעת רק להעיר, עכ"ל. וראה מה שכתבתי לעיל סי' קנז סוס"ק ד
ד"ה אך כתב לי, בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
2. מיח עצם. כאן אין כל סכנת ניתוח מבחינת התורם, אך יש סכנה של
מיעוט דמיעוטא עקב ההרדמה כללית בזמן לקיחת מוח העצם ממנו (מרדימים את התורם עקב
הכאבים מרוב השאיבות במזרק ומחט). כאן לכאורה לכל הדעות יהיה מותר, ומצוה לקרוב
משפחה לנדב את עצמו לעת הצורך כדי להציל נפש מישראל והסכים אתי הגרש"ז
אויערבאך שליט"א.
3. דם. נשאל האג"מ [174] אם מותר ,לתרום דם
לבנק הדם כשאין כאן חולה לפנינו, ומי יודע אם לבוא הדם הזה לחולה שדוחים איסורים
בשבילו, ואם רשאי בשביל הריוח שמשלמין בעד זה שהוא צריך להמעות. וכותב: שיש טעם
גדול שלא לאסור, דהא מצינו שבדורות הקודמים היו נוהגין להקיז דם אף רק לאקולי,
כמפורש בשבת דף קכט וכו'. ולכן אף שנשתנה אח"כ כמו בזמן הרמב"ם כדכתב
בפ"ד מדעות הי"ח וכו', ועתה נשתנה עוד יותר שאין מניחין להקיז כלל'
מ"מ ודאי גם עתה איכא גם רפואה בזה דלא יהיה שינוי גדול כל כך, וגם היום
מוציאין הרופאים כמעט בלא צער. ולכן אפשר אין לאסור בחבלה זו דהקזת דם, והרוצה
להקל אין למחות בו כיון שהיא סברא גדולה, עכ"ל. ואין לדמות דין זה למה שהובא
לעיל לגבי התרמת כליה או מוח עצם מתורם חי, כי שם ,מכיר הוא את המקבל שהוא קרוב
משפחה, אך כאן מי יודע אם יבוא הדם הזה לחולה שדוחים איסורים בשבילו, וכלשון הגאון
שליט"א.
אך
כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: דיל"ע בדברי האג"מ,
איך הוא משוה הקזת דם (שבזמן חז"ל) לבנק הדם ולהקזה לשם רווחים, ושנית איזה
ראיה הוא מביא מגמרא שבת קכט ע"א שמדובר שם לאקולי גרידא, ולא רק במקרה של
רפואה ממש (בזמנם), עכ"ל.
ולכאורה
היה נ"ל שאפשר ללמוד היתר להתרמת דם ממה שכותב
הרמב"ם [175]: אסור לאדם לחבול בין בעצמו
בין בחברו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש
בין אשה דרך נציון (בזיון), הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וכו', עכ"ל. וממה
שכתב "דרך נציון" משמע דוקא דרך נציון, דהיינו ריב (או דרך בזיון), אבל
אם עשה זאת לא לשם ריב (או בזיון) אלא לתועלת, ולא מיבעיא לתועלת של ריפוי אלא
אפילו לתועלת של ממון, מותר. וצ"ע למה לא הביא את זה האג"מ והסתמך על
סברא בלבד. ויותר מזה, האג"מ במקום אחר [176] כן מביא את
הרמב"ם וכותב: משמע דאם אינו דרך נציון לא הוי בכלל הלאו כלל, והוא מטעם
שהלאו נאמר בחייבי מלקיות שלא יוסיף, ומלקות, כיון שהוא על העבר הרי זה דרך נציון,
שלכן אין להחשיב זה שמכוין לאפרושי מאיסורא ולקיים עשה, וכן אב את בנו לחנכו,
להותר מכללו, שהרי אינם דרך נציון וכו', עכ"ל.
וכן
עיין במנחת חינוך [177] שכותב: שאין עובר על איסור רק בחובל בחברו ללא
רשות, אבל אם חובל בו ברשותו, מותר, עכ"ל. ומכיון שלתורם אין איסור, גם לרופא
אין איסור [178].
ואמר
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שלמעשה גם הוא מתיר, כי מכיון שהתורם עושה
מצוה של הצלת נפש מישראל (ואפילו אם הוא עושה את זה רק עבור הכסף, למעשה יש כאן
מעשה הצלה), מסתבר שאין על זה שם של חבלה כלל, עכ"ל.
מחקר
בבני אדם
אפשר לחלק את הנסיינות
בבני אדם לשני סוגים:
א) כשמדובר על החולה
עצמו שסובל או שבמצב מסוכן, ורוצים לנסות עליו תרופה או טיפול נסיוני שעלול
לרפאותו או להזיקו; ב) כשהנסיון הוא
על אדם בריא שמנדב את עצמו לשם המחקר ולתועלת הכלל, אך גם כאן יש נזק או אפשרות של
נזק קטן או גדול.
א) נסיון על חולה עצמו. וכאן שוב צריכים אנו לחלק בין חולה שיש בו סבנה שודאי
ימות ללא כל טיפול וחולה שאין בו סכנה:
חולה
שיש בו סכנה - האם מותר לנסות עליו תרופה חדשה או טיפול חדש כשללא כל טיפול
הוא ודאי ימות תוך, למשל, שבועות מספר, אך עם הטיפול יתכן מאד שינצל ממחלתו, אך גם
יתכן שהוא ימות מעצם הנסיון יותר מהר, דהיינו תוך כמה ימים. ולעצם הדבר דבמקום
סכנת נפשות ודאית, אם חיישינן לחיי שעה או לא, כל שיש לו סיכוי, אפילו קטן, לחיי
עולם, עיין לעיל סי' קנה ס"ק ב מה שכתבנו בשם האחרונים שמותר (אך אין חיוב)
לאדם לסכן את חיי שעה שלו עבור חיי עולם, אם הסיכוי להצלה הוא גדול יותר מהסיכוי
למוות.
חולה
שאין בו סכנה - חולה כזה הסובל ממחלתו, האם מותר לו לסכן את עצמו בקבלת טיפול
חדיש שעלול לרפאותו מחד גיסא או לגרום לו נזק או אפילו מות מאידך גיסא. ועיין
בדברינו לעיל סימן קנה ס"ק ב בשם הראשונים והאחרונים שמותר לאדם לעשות ניתוח
כדי להנצל מצער או לצורך הבראה.
ומכל
האמור מסתבר שמותר לחולה להסכים (ולרופא לבצע) טיפול כזה שהוא נסיוני ועלול כמידת
מה לסכן את חייו, אך יחד עם זה יש סיכוי נדול יותר שהטיפול יגרום להעלות תרופה
למחלתו. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : אם אי אפשר לדבר על כך עם
החולה, אפשר שיכולים גם לסמוך על בני המשפחה אשר יודעים ברור שהם חפצים מאד בטובתו
של החולה, עכ"ל. ובכל מקרה צריך יישוב הדעת גדול, התייעצות עם מומחים אחרים
והחלטה של מורה הוראה מובהק.
נסיונות
בשבת - כותב השמירת שבת כהלכתה [179]: שמותר לערוך בשבת ניסויים
לצורך הטיפול בחולה שיש בו סכנה, וגם אם תועלתם של נסיונות אלה מוטלת בספק לגבי
חולה זה, ואפילו כאשר נסיונות אלה קשורים בחילול שבת באיסורי תורה, עכ"ד.
ועיין גם בנשמת אברהם [180].
ב) נסיון על מתנדב בריא - הדבר תלוי באם מותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה
כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. ועיין בדברינו לעיל בס"ק זה לענין השתלת כליה
שכתבנו בשם כמה פוסקי דורינו שמותר (אך אינו חייב) לאדם למכן את עצמו כדי להציל את
הזולת הנמצא לפניו, רק אם הסיכוי של הצלה הוא גדול והסיכון של מות המתנדב הוא קטן. ומכל האמור שם,
מסתבר שיהיה מותר לאדם לנדב את עצמו למחקר אם יש בו רק נזק קטן, כגון התרמת דם,
וכ"ש למחקר שאין בו כל נזק עצמי אך נ"ל שיהיה אסור לו להתנדב לסוג מחקר
בו קיימת אפשרות סבירה של נזק לא קטן וכ"ש אם יש סיכון בדבר, וגם לרופא יהיה
אסור לבצע מחקר כזה. אך אם החולה מסוכן ונמצא לפניו, אז מותר לבריא לנדב את עצמו
ואפילו אם יש קצת סכנה בדבר, והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
ועיין
לעיל סי' כח ס"ק ב לגבי מחקר בבעלי חיים.
(ד)
אם צוה. עיין לעיל ס"ק א ([3], מה שכתבנו לגבי אדם שתרם או מכר גופו כולו
או חלקו לשם ניתוח אחרי המות.
[1] סי' שסה, ומובא בבדק הבית כאן. וראה גם בב"י.
[2] דברי חכמים סי' נב.
3) ח"ג סי' כ-כג.
[4] שבת
פ"י ה"ה.
[5] כאן ס"ק א.
[6] שבת פ"י מ"ה בבועז.
[7] מס' שבת צד ע"א.
[8] ט ע"ב ד"ה הא דקאמר.
[9] שם נג ע"ב סוד"ה מי שהמתה שלו.
[10] שבת צד ע"ב ד"ה מי קאמינא.
[11] שם ד"ה ודאמרינן.
[12] צג ע"ב במשנה.
[13] דברי חכמים סי' נב.
[14] פי' על התורה, שמות כא לג.
[15] י ע"א סוד"ה שהשור.
[16] ח"א סי' פט.
[17] כאן.
[18] כתובות ס ע"א סוד"ה הכי גרסינן. ונדפסו
ע"ש הרשב"א (עיין הרב חיד"א בשיורי
ברכה סי' שמט וכן בשם
הרשב"ש בנו של התשב"ץ).
[19] סי' תסד.
[20] סי' קיג (שי).
[21] מצוה קנד.
[22] צד ע"ב ד"ה גדול כבוד הבריות.
[23] ס ע"א סוד"ה יכול יהא חלב.
[24] כללים מערכת המ"ם כלל קג.
[25] מובא בשטמ"ק על כתובות ס ע"א.
[26] וראה בפמ"ג כללים בהוראת איסור והיתר סע' יא.
[27] הל' אבל פי"ד הכ"א.
[28] שם.
[29] סי' תשמא.
[30] סי' תתקעט (תקמח).
[31] זבחים עא ע"ב ד"ה ובטריפה - הראה לי
ידידי הדגול הג"ר משה שרבני שליט"א.
[32] הל' אבל פי"ד הכ"א.
[33] יו"ד בקונטרס אחרון סי' עט.
[34] נקה"כ כאן.
[35] שו"ת יו"ד סי' שלו.
[36] שו"ת יו"ד סי' שמט.
[37] פתח עינים על סנהדרין יט ע"ב ד"ה ודוד
סבר.
[38] סי' מא.
[39] סי' מז.
[40] ב"ק פ"א ה"א ד"ה יצא אדם.
[41] יו"ד ח"א סי' רכט ענף ו וכן הוא כותב
בפשיטות במאמרו במוריה, אלול תשד"מ
עמ'
ס.
[42] דעת כהן סי' קצט.
[43] ח"ו יו"ד סי' יט.
[44] ח"ג סי' כ, מאת הגרב"צ אבא שאול
שליט"א, וסי' כא-כג מאת הגר"ע יוסף
שליט"א.
[45] פתח עינים על סנהדרין יט ע"ב ד"ה ודוד
סבר.
[46] דף קעה ע"ג.
[47] שו"ת חיים ביד סי' צו.
[48] סי' קצו סע' יג.
[49] כאן סע' ג.
[50] יו"ד סי' עט סע' ז.
[51] ח"א סי' פד.
[52] סי' תי.
[53] יו"ד סי' שסח ס"ק ד.
[54] יו"ד סי' עט ש"ד ס"ק ג.
54*) שנה ב' פ' אמור סע' ו.
[55] כאן ס"ק א. .
[56] יו"ד סי' עט.
[57] שם ס"ק ג.
[58] כתובות ס ע"א סי' יט.
[59] סי' מא, וראה שם שכותב שקרוב הדבר אפילו בישראל.
[60] סי' מז.
[61] יו"ד סי' עט ס"ק ג.
[62] א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א.
[63] בכורות מה ע"א.
[64] שו"ת יו"ד סי' שלו.
[65] תשרי תשמ"א עמ' 57.
[66] וכ"כ השו"מ (קמא ח"א סי' רלא)
והמהרי"ל דיסקין (יו"ד סי' לא) דלא שייך ניוול
המת
רק אם עושים בחנם שלא לצורך, אבל להתיר אשה מעיגון מותר. אך עיין בפ"ת
יו"ד סי' שסג ס"ק ז שמביא בשם השו"ת שיבת ציון לאסור
בכה"ג
ושגם הודה לו הרב אלעזר פלעקלש (התשובה מאהבה), וצ"ע.
[67] חידושיו על ע"ז לא ע"ב.
[68] חולין יא ע"א.
[69] תורה שבעל פה, תשכ"ד עמ' מ.
[70] מה"ת יו"ד סי' רי.
[71] שו"ת יו"ד סי' שלו.
[72] סי' ו.
[73] יו"ד סי' קעד.
[74] רש"י סנה' מז ע"ב ד"ה פינהו;
ר"ת שם מח ע"א ד"ה משמשין; הרמב"ן, מובא
בכסף
משנה הל' מאכ"א פ"ד ה"ד; היראים סי' שי; הש"ך יו"ד סי'
עט ס"ק
ג;
שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלו.
[75] סי' מא.
[76] רמב"ם ספר המצוות עשה רלא והל' אבל פי"ב
ה"א - עיין גשר החיים ח"ב פי"ב.
[77] שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כב
בדעת הרמב"ם.
[78] הל' אבל פי"ד הכ"א.
[79] שבת פ"י מ"ה.
[80] מהד"ק יו"ד סי' צ.
[81] מצוה תקלז ס"ק א.
[82] ברכות יח ע"א.
[83] שבת קה ע"ב.
[84] גשר החיים ח"א פ"ה סע' א ס"ק א.
[85] שו"ת, יו"ד סי' שלו.
[86] תויו"ט אבות פ"ב מ"ז; שו"ת
הרשב"א ח"א סי' שסט; ספר חסידים סי' תתשסג.
[87] מה"ת יו"ד סי' רי.
[88] סי' מא.
[89] יו"ד סי' שלו.
[90] יו"ד סי' שמד ו-שמז.
[91] סי' קע ו-קעא.
[92] אהלות סי' כב ס"ק לב.
[93] ח"א סי' ג סע' יב.
[94] ח"א פ"ה ס"ק ו.
[95] ח"ב סי' קיט.
[96] ח"ג סי' כג אות כו.
[97] יו"ד ח"א סי' קנא.
[98] ח"ד סי' יד.
[99] ח"ה סי' ט.
[100] המעיין כרך ז תשכ"ז.
[101] ד עמ' 32.
[102] יו"ד סי' כה ו-כט.
[103] ועיין מה שכתב הבן איש חי בספרו בן יהוידע על
פסחים מט ע"ב בד"ה ודע.
[104] הגר"י אריאלי ז"ל, תורה שבעל פה
תשכ"ד עמ' מ ע"פ הפוסקים המובאים
לעיל.
[105] אהלות סי' כב סוסע' לב.
[106] סי' קע ו-קעא.
[107] כל בו על אבלות ח"א סי' ג סע' יב ס"ק
10; הגר"י אריאלי ז"ל, תורה שבעל פה
שם.
[108] שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלו; שו"ת
מהר"ם שיק יו"ד סי' שמז.
[109] שו"ת בנין ציון סי' קעו שו"ת ציץ אליעזר
ח"ד סי' יד. ועיין גם בשו"ת חלקת
יעקב
ח"ד סי' לט ובשו"ת חת"ס או"ח סי' קמד.
[110] יו"ד ח"ג סי' קמ.
[111] הגר"י אריאלי ז"ל, תורה שבעל פה שם.
[112] סי' קיט.
[113] יו"ד סי' שמד.
[114] סי' רסג סע' ה.
[115] סי' תקכו ס"ק כ.
[116] סי' קיג
[117] ח"א פט"ז סע' ג.
[118] ח"י סי' כה פ"ה או"ק ז.
[119] שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' פד: שו"ת
הר צבי יו"ד סי' רעח.
[120] שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שמד; כל
בו אבלות ח"א סי' ג סע' יב ס"ק 3.
[121] שו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סו"ס
קנא. וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[122] שבילין, מרחשון תשכ"ג עמ' לג.
[123] עיין פמ"ג פתיחה כוללת, הל' שבת ד"ה
וראיתי להפני יהושע.
[124] מצוה לב, מוסך השבת מלאכת הדש ד"ה והנה המל"מ
[125] או"ח סי' שטז א"א ס"ק טו.
[126] שם ס"ק ב.
[127] עיין חי"א כלל לג סע' יב.
[128] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א,
והסכים אתו הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[129] חי"ד סי' פב.
[130] הל' אבל פי"ד הכ"א.
[131] ס"ק ד.
[132] ח"ז סי'
קא.
[133] שבט מיהודה עמ' שיד.
[134] יו"ד סי' רעו.
[135] ח"ג סי' תקמח (תתקעט).
[136] סו"ס סב.
[137] יו"ד ח"א סי' רכט ענף ג.
[138] שם ענף ה.
[139] ח"ג יו"ד סי' כג.
[140] קמא ח"א סי' רלא.
[141] יו"ד סי' לא.
[142] נדרים סדי ע"ב.
[143] ח"ג יו"ד סי' כב.
[144] הל' אבל ר"פ יד.
[145] סי' קלט.
[146] וע"ע בספר המצות מצוה רלא. ואמנם כותב הארעא
דרבנן בספר עפרא דארעא
אות
תקמו דחיוב הקבורה על הקרובים דאורייתא ועל שאר כל אדם דרבנן,
וכ"כ
בגשר החיים ח"ב פי"ב שגם להרמב"ם מצות קבורה דאורייתא, אך
כותב
היביע אומר: ועכ"פ הואיל ולא יצא דבר זה מכלל מחלוקת, חזי
לאצטרופי
הך סברא דבנ"ד חי הוא ולא מת, ואין בזה מצות קבורה כלל,
עכ"ל.
[147] שבת פ"י מ"ה.
[148] ולפי הפוסקים שמת עכו"ם מותר בהנאה מן התורה.
ועיין בדברינו בהמעין תשרי
תשמ"א עמ' 52.
[149] ח"ב סי' קכ.
[150] ח"ה סי' ח.
[151] חי"ג סי' צא.
[152] יו"ד ח"א סי' ריא.
[153] חי"ד סי' פד.
[154] חט"ו סי' יג ס"ק ב.
[155] ח"ג יו"ד סי' כ ו-כא.
[156] נדה נה ע"א ד"ה ושמא וזבחים עא ע"ב
ד"ה ובטריפה.
[157] נדה סי' צז.
[158] סנהדרין מח ע"א ד"ה משמשין.
[159] שו"ת סי' שסה.
[160] חי' לחולין קכב ע"א וכתובות ס ע"א.
[161] חי' הריטב"א נדה נה ע"א.
[162] פ"ג מטומאת מת הי"א ופי"ד מאבל
הכ"א.
[163] נדה נה ע"א.
[164] בחי' לע"ז כט ע"ב.
[165] שו"ת יו"ד סי' שלו.
[166] כל זה ביביע אומר הנ"ל.
[167] ניסן תשמ"ב עמ' 31.
[168] לשונות הרמב"ם סי' אלף תקפב (ריח).
[169] יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד.
[170] ח"י סי' כה פ"ז.
[171] שם ח"ט סי' מה.
[172] שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' פד.
[173] ח"ו סי' קג.
[174] חו"מ סי' קג.
[175] פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א
[176] חו"מ סי' ג.
[177] מצוה מח.
[178] א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט
שליט"א.
[179] פל"ב סע' לו.
[180] או"ח סי' שכח ס"ק ח.
יורה דעה סימן שמ"ט (עידכון)
יורה דעה סימן שמ"ט (עידכון שני)