יורה דעה סימן שס"ט (עידכון)
סימן שסט על איזה טומאה הכהן
מוזהר
סעיף א (א) הכהן מוזהר שלא ליטמא במת, ולא לכל טומאות
הפורשות ממנו, ולא לגולל, ולא לדופק, ולא (ב) לאבר מן החי שאין בו כדי
להעלות ארוכה אם היה מחובר, ולא לאילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים זה מזה וטומאה
תחת אחד מהן ואין ידוע תחת איזה, או אבנים היוצאים מהגדר וטומאה תחת אחד מהם ואין
ידוע תחת איזה, וכן שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו וכל ארץ העמים, אסור לכהן
ליטמא בהן. הגה יש אומרים דכהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת, ויש מקילין, וכן
נהגו להקל ואין נזהרין מזה.
נשמת אברהם
(א)
הכהן מוזהר. אסור לכהן להיטמא למת או להיכנס לאוהל המת שנאמר לנפש לא יטמא,
והוא איסור לאו בפני עצמו, לא רק משום שעי"ז נטמא, וזהו גם בזה"ז.
ומה"ט ס"ל להפוסקים שלאו זה ישנו אף בכהן שכבר נטמא וכמשמעות הסוגיא
דנזיר מב ע"ב. רק הראב"ד [1] הוא דס"ל שבזה"ז
שהכהנים טמאים, המחייב אותם על לאו, עליו להביא ראיה. ואפילו לדידיה היה אפשר לומר
שרק חיוב ליכא וישנו באיסור תורה, אולם האחרונים כתבו דלהראב"ד בזה"ז
האיסור הוא רק מדרבנן, וראה מנחת חינוך, מצוה רכג ומשנה למלך ה' אבל רפ"ג [2]
ועיין בפ"ת [3]ודגול מרבבה [4], וכן עיין בשו"ת
חת"ס [5] וראה להלן ס"ק ב השלכות הדין הנ"ל בנוגע לענינים
קשורים לרפואה.
(ב)
לאבר מן החי. כותב הפ"ת [6] בשם הנו"ב תניינא יו"ד
סי' רט: דכהן שנחתך רגלהו ויש עליהם בשר באופן שמטמאים, דפשוט שאסור להכהן להחזיקם
אצלו כדי להראות אשר נעשה בו למען יכמרו רחמים עליו דאף באבר מן החי של עצמו מוזהר
ע"ש, ועיין בספר הר אבל ריש ענף יח שכתב דאם לצו אבר שלם הוא, רשאי ליגע בו
ולא שייך כאן חצי שיעור כיון דליכא אבר שלם לא חל שם טומאה עליו, ע"ש, עכ"ל של
הפ"ת. ואבר שלם זהו אבר שלם כברייתו, בשר גידים ועצמות שנאמר או בעצם אדם,
עצם שהוא כאדם, מה אדם בשר וגידים ועצמות אף אבר מן החי עד שיהיה כברייתו, בשר
וגידים ועצמות
וכו' [7].
וכהן
שנקטעה לו אצבע בתאונה, אם מותר לנסות לחבר לו את האצבע חזרה לגופו ע"י ניתוח
פלסתי ולא לחוש מה שבינתיים נטמא עי"כ הן באהל והן במגע, כתב לי הגרא"י
וולדינברג שליט"א [8] שאין בכדי להתיר מסברא שהאצבע לא יטמא היות
ולבסוף חוזר לחיות במקום חיותו שמקודם, כי מלבד מה שכתב הנו"ב [9],
הנה מהגמ' נדה ע ע"ב, בן השונמית מהו שיטמא, אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא,
משמע שהתשובה היתה שאינו מטמא רק לאחר שהחיוהו, אבל על מה שנגעו בו לפני שהחיוהו
שפיר נשארו בטומאתם הגם שהחיוהו בסוף, ועיין שם ברש"י וכן בשו"ת
חת"ס יו"ד סי' שלז. וממה שנטמא אליהו לבן הצרפית גם אין ראיה, כי היה
בזה משום פיקוח נפש [10]. אך בכל זאת יש להתיר בנד"ד עפי"ד
הש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק ג שכותב: ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי
לממון או לנפש עיין בריב"ש סי' שכו ובא"ח סי' שכח סע' יז, ונראה לקולא,
עכ"ל. הרי שהש"ך הכריע דמשום סכנת אבר מותר לעבור על לא תעשה, ורק בשבת
החמורה אין מחללין באיסור דאורייתא משום סכנת אבר. וכן בפמ"ג סי' שכח
מ"ז ס"ק ז, אחרי שמביא דברי הש"ך הנ"ל, כותב לפרש וליישב דזה
בשאר ל"ת הא דשבת דחמיר לא, ומצטרף הפמ"ג שם לדעתו של הש"ך ומוסיף
ללמוד, דמינה בשאר ל"ת בחולה סכנת אבר י"ל דמותר לרפאות באיסורי תורה
ושאני שבת דחמיר. וא"כ לפי דברי הש"ך והפמ"ג האמורים, יש ללמוד
להתיר גם בנידוננו שהכהן יעבור על ל"ת דאיסור טומאה כדי לרפאות ולהשיב
עי"ז לתחיה אברו שנקטע ממנו, עכ"ל של הציץ אליעזר. וראה גם בשו"ת
אג"מ [11].
וכתב
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נלענ"ד דיתכן שמותר לחבר את היד או
אפילו אצבע גם בשבת כיון שבלא"ה צריכים לחלל שבת למנוע סכנה של זיהום וכדומה
לכן דינו כחולה שיש בו סכנה שחייבים להציל אותו מסכנה באותו טיפול טוב כדרך
שרגילים לעשות בימות החול הואיל וגם מה שמטפלים בו עכשיו הוא גם כן למנוע סכנה.
ואף שע"י זה מרבים יותר במלאכות, מ"מ כל מה שהרופא עושה הוא בגדר של
פיקוח נפש. ודעת המבי"ט בקרית ספר בסוף פי"ד ממאכלות אסורות, שהחיוב של
הקל הקל תחלה הוא רק מדרבנן, וגם קצת דוגמא לכך ממה שכתבנו במקום אחר שמעיקר הדין
מותר לאדם להדליק נר (בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה ואינו חייב ליתן את הנר שלו
שדולק אצלו בבית, וצ"ע, עכ"ל.
[1] הל' נזיר פ"ה הט"ו.
[2] גשר החיים ח"ב פכ"ה סע' א.
[3] סי' שעב ס"ק ט.
[4] שם.
[5] יו"ד סי' שלח ו-שלט.
[6] ס"ק ג.
[7] רמב"ם פ"ב ה"ג, וראה שם פרטי דינים.
[8] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' צ.
[9] הובא לעיל.
[10] וכתב לי הגרש"ז אויערבאך ושליט"א: להחיות
מת ממש מסתבר דלא חשיב כלל
בגדר
של פקוח נפש ועיין בתוס' ב"מ קיד ע"ב ד"ה אמר, ונאמרו בזה
פירושים
שונים, עכ"ל. ועיין לקמן סי' שע ס"ק א.
[11] יו"ד ח"א סי' רל. אך קשה לי להבין את
המציאות שמתוארת שם.
יורה דעה סימן שס"ט (עידכון)