סימן
שעג איזה כהן מוזהר על הטומאה ולאיזה מתים
מטמא ועד מתי מטמא
סעיף ד אלו הם
הקרובים שמיטמא להם, אשתו נשואה שהיא כשרה, אבל פסולה או גרושה או ארוסה, לא אונן
ולא מיטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו. ומיטמא לאמו, אפילו נתחללה, ולבנו
ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו, או שהם (א) משלשים יום ואילך, אפילו הם
פסולים, חוץ מבנו ובתו משפחה או נוכרית. ולאחיו ולאחותו מאביו, אפילו הם פסולים,
אלא אם כן הם בני שפחה או כותית, אבל לאחיו ולאחותו מאמו, אינו מיטמא. [וכן אינו
מיטמא] לאחותו ארוסה, אפילו היא ארוסה לכהן, ולא לאנוסה ומפותה, אבל מיטמא לאחותו
ארוסה שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ, ומיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת
בלא בניו תהדר כתובתה לבי נשא (פירוש לבית אביה).
נשמת
אברהם
(א) משלשים יום. כותב הש"ך [1]:
לאפוקי ספק נפל דאין מיטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהן ספק נפלים אין
מטמא להם. וראה גם במגן אברהם [2].
סעיף ה כל אלו שמיטמא להם, (ב) אפילו שלא לצורך וי"א דדוקא
לצורך. הגה ולסברא הראשונה, אפילו מת לו מת
בשבת, שאי אפשר לקוברו בו ביום, שרי לטמאות לו ולשמרו, כדי שלא יהא מוטל בבזיון,
ונכון להחמיר כסברא האחרונה, שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין.
נשמת
אברהם
(ב) אפילו שלא לצורך. וכותב הנקודות הכסף: והעיקר כסברא
הראשונה וכן המנהג פשוט, עכ"ל. וכן כותב הפ"ת [3]: כתב הגאון
ז"ל מליסא בסדור תפלה שלו דמ"מ בחול מותר להיות בבית המת שמצוה ליטמא לו
אף שאחרים עסוקים עמו, מ"מ צריך להיות שם שאפשר שיצטרכו שום דבר לצורך ארון
ותכריכין וכדומה הוי לצורך קבורה ומותר להיות שם, ע"ש, עכ"ל. וכן שמעתי
ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שכהן שנפטר, הבן מחוייב לטפל בו ולשמור
עליו, ובבית החולים ללוות אותו לחדר המתים והכל משום כבוד אב ואפילו אם נמצאים שם
יהודים אחרים שיכולים לטפל בהנפטר. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א.
וכן
כותב הגשר החיים [4]: והכהן האבל שהמת מוטל עליו - שרי לו להיטמא בשביל
שמירתו. וי"א שאפילו בשבת, אם כי אז אין טיפול בקבורתו, שרי האבל להיטמא
בשביל השמירה (דעת הת"ה המובאה ברמ"א סי' שעג שם), עכ"ל.
וכותב
השמירת שבת כהלכתה [5]: נכון שכהן יחמיר על עצמו ולא ייטמא לקרובו בשבת
וגם לא ביום-טוב אלא אם כן קוברו בו ביום. ואם הכהן צריך לשמור את המת מבזיון
נסמוך על הנקודות הכסף דהעיקר כהדעה הראשונה ובפרט שסברא זו מביאה ראיה מברייתא
באבל רבתי ע"ש בביאור הגר"א ס"ק יג. ועיין מנחת חינוך מצוה רסד
ס"ק ד דנראה דלשמור על הנפטר שרי אף לדעה השניה כל שהוא משום כבוד שלא יהא
מוטל בבזיון (ושלא כדמשמע מדברי הרמ"א שם). וגם מהגרש"ז אויערבאך (שליט"א)
זצ"ל שמעתי דיש נוהגים שהכהנים נכנסים לחדר שהמת בו לומר תהילים שזה גם כן
כבוד למת והוא מפני שהנקודות הכסף ועוד כתבו שהעיקר כדעה הראשונה שבשולחן ערוך
שמותר גם שלא לצורך. ואף דמלשון הרמ"א לא משמע הכי ע"ש בערוך השולחן
שכתב שזה תמוה מאד, ומ"מ טוב להחמיר, ועיין במנחת חינוך (הוצאת מכון ירושלים)
מצוה רסד ושם בהערה יב. אך אם יש שם גם מת אחר, צריכים להיזהר שלא לגעת בו ואינם
צריכים לחשוש לטומאת אהל עכ"ד, עכ"ל השמירת שבת כהלכתה [6].
ועיין
בשו"ת שבות יעקב [7] שנשאל על כהן שמת לו בנו ועדיין המת בבית ואשתו
הולידה מקודם בן זכר והמילה הוא בו ביום, אי מותר להחזיר התינוק מבית הכנסת שמל
בתוכו לבית היולדת בעוד שמת בבית או לו. וכותב (אחרי שמביא את הגמ' ביבמות קיד
ע"א והרמב"ם פ"ג מהל' אבל הי"ב שגדולים מוזהרים על הקטנים
ואסור לטמאות כהן בידים אפילו תינוק קטן שלא הגיע לחינוך כלל): מ"מ בנדון
שלפנינו שהמת הוא אחיו של הילד והוא אחד משבעה קרובים שמותר לכהן ליטמא לו, ואף
שמבואר ביו"ד סי' שעג סע' יא די"א כל אלו שמיטמא להם היינו דוקא לצורך
קבורה וכתב הרמ"א שם בהגה ונכון להחמיר כסברא אחרונה, וכן נוהגין להורות שלא
ליטמא רק לצורך קבורה ומה"ט בשבת אין מיטמאין הכהנים לקרובים כיון שאין צורך
קבורה וה"ה בילד קטן כזה שאין בו צורך קבורה כלל, מ"מ כיון שהילד לא
הגיע לחינוך אין להחמיר כולי האי כיון שהוא צורך לכבוד מצות מילה בפרסום בבית
הכנסת, אם אי אפשר לפנות המת קודם שיכניס הילד וכו', עכ"ל.
כותב
הפ"ת [8]: עי' במג"א סי' שיא ס"ק יד שכתב דאם יש כהן חולה
שאינו יכול לצאת מביתו, כופין הקרובים להוציא המת מביתו שלא יעבור לאו דאורייתא
ע"ש, ועי' בשו"ת דת אש סי' ח באשת כהן שילדה בן זכר שאירע המילה בשבת
ובליל שבת מת אחד בשכונתה שמאהיל על בית היולדת ואבי הבן הוא מוהל בעצמו, וכתב
דכופין את הקרובים להוציא המת מהבית [9] - חדא דהעיקר כדעת הטור לקמן סי'
שעג שבית דין מצווים גם בקטנים להפרישם מטומאת המת וא"כ הרי התינוק כמו כהן
החולה שאינו יכול להוציאו מן הבית, ועוד כיון שאבי הבן מוהל בעצמו ועליה רמיא
המצוה, וא"כ אין יכולים למול התינוק בביתו כי האב כהן וע"כ צריכים למולו
בבית הכנסת, וא"כ יהיה אסור שוב להחזירו לביתו אל אמו דהוי כמו שמטמאים אותו
בידים דאמור לכו"ע, עכ"ל. ועיין גם במנחת חינוך [10], פ"ת
[11], שו"ת אחיעזר [12], מ"ב [13] וגשר
החיים [14].
סעיף ט אין הכהן מיטמא (ג)
לאבר מן החי מאביו, ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מיטמא להם
אע"פ שהשדרה קיימת. חסר ממנו כל שהוא, אפי' הוא (ד) מונח אצלו, אינו
מיטמא לו (ה) שאינו מיטמא אלא (ו) לשלם. (ז) ויש מי שאומר
דהני מילי כשחסר לאחר מיתה, אבל אם חסר ממנו אבר בחייו ומת מיטמא לו, אע"פ
שאינו שלם (וי"א שאינו מיטמא
להרוג, דמקרי חסר).
נשמת
אברהם
(ג) לאבר מן החי. כתבתי בנשמת אברהם [15]
שאבר שלם מן החי מטמא במגע, ע"כ. ואבר שלם מן החי כשהאבר כברייתו - בשר
וגידים ועצמות - גם מטמא באהל [16]. לכן, אם הורידו אבר כזה, כגון אצבע,
בחדר ניתוח, אסור לכהן ליכנס לבית החולים אם הוא יהיה תחת אהל אחד עם האבר.
(ד) מונח אצלו. כותב הרדב"ז [17]
דאפילו תפרו את האבר עם הגוף (אחר מותו) אין זה חיבור והרי הוא חסר ואינו מטמא לו.
(ה) שאינו מיטמא אלא לשלם. פוסק
השו"ת אגרות משה [18]: שצריך כהן ליטמא לאחיו שעשו לו ניתוח בחלל
גופו (בחייו) אף שהוא חסר דהא שיטה השניה שהובא בשו"ע (כאן) דהוא שיטת
הרמב"ן מיטמא לחסר בחיים אף בחסר מבחוץ. ואף לשיטה הראשונה שמשמע שפליג וסובר
דאף בחסר מחיים אינו מיטמא לו, מסתבר שחסרון מבפנים לא שמיה חסרון וכו' ע"ש.
וכ"כ הגשר החיים [19]דאם היה חסר אבר מחיים י"א שמיטמא עליו
וכ"פ גם החכמת אדם, עכ"ל.
ולגבי
ניתוח אחרי המות, כותב השו"ת אגרות משה [20]: בדבר כהן שעשו לו
ניתוח לאחר מיתה שסמכו על מה שכתבתי באג"מ חיו"ד סי' רנא בעשו לו ניתוח
מחיים שמותרין הקרובים ליטמא משום דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון וכו', גם בניתוח
שאחרי המיתה הרי ניכר מבחוץ דאף אם תפרו את החתך, עדיין יש להתחשב כניכר, דהא לאחר
מיתה אי אפשר שיתדבקו ע"י התפירה דרק באדם מכח החיות נסתם ולא לאחר מיתה, אבל
מ"מ מאחר שמשמע שהמחבר לא פסק כמותו (הי"א, דהיינו הכל בו בשם הר"ש
מאויר"א, שאינו מיטמא להרוג דמיקרי חסר - מובא ברמ"א כאן), דאף שהביאו
בב"י לא הביאו בשו"ע וכו', יש להתיר לכהן הקרוב אם רואין שלא חסר כלום
מבחוץ ושפיר עבדו, עכ"ל.
כותב
השמירת שבת כהלכתה [21]: לא ייטמא הכהן לקרובו אלא אם הוא שלם אבל אם חסר
ממנו כלשהו אינו מיטמא לו. ובהערה שם [22] כותב: ועיין באגרות משה
יו"ד סי' רנא, דחסרון מבפנים לא מיקרי חסרון, ואילו מדברי החזו"א
יו"ד סי' רי ס"ק טו סוד"ה בב"י לא משמע הכי, ע"ש [23],
והנפקא מינא לענין מי שעשו לו ניתוח שלאחר המות. ועיין שו"ת משנה הלכות
ח"ג סי' קכא, דכשהרצה את דבריו לפני בעל האג"מ זצ"ל, דחסרון מבפנים
מיקרי חסרון הודה בעל האג"מ זצ"ל ואמר שכן יתקן בספר היקר [הספר משנה
הלכות נדפס בשנת 1960 דהיינו בתש"ך אך בשו"ת אג"מ המובא לעיל
מיו"ד ח"ב (עיין לעיל הערה 19) מתשל"ב חוזר בעל האג"מ ומתיר
לכהן קרוב להיטמא, וצ"ע - א.ס.א.], ע"ש דלפי זה מת כהן שעשו לו ניתוח
שאחר המות אסור לבניו הכהנים להיטמא לו וה"ה לשאר שבעה קרובים. אבל אם הסר
ממנו אבר בחייו ומת, י"א דמיטמא לו אע"פ שאינו שלם, שם ביו"ד, עיין
כל בו על הל' אבלות עמ' 69 הערה 6 דכן הוא דעת האחרונים, עכ"ל של השמירת שבת
כהלכתה.
(ו) לשלם. ואם נחסר דמו, כותב השו"ת
מהר"ם שיק [24] שדווקא אם נשתנה לאחר מותו ממה שהיה והיינו דווקא
בחסרון הניכר וגלוי וכו' אבל אם נחסר דמו אינו ניכר ועדיין שמו עליו וכו', אבל כאן
דממעטינן רק מכח "אביו" או "לה" [25] והיינו דווקא
בנשתנה ואז נפקע שמו ע"י שינוי, ודם לא מקרי שינוי דגזעו מחליף ולכך משום
חסרון דם יוכל ליטמא לאביו, עכ"ל. וכן פוסק השו"ת שבט הלוי [26]
וע"ע במשנה הלכות [27].
(ז) ויש שאומר. וכן פוסק הרדב"ז [28]
וראה גם בדברי שאול על יו"ד [29].
[1] ס"ק ז.
[2] סי' תקכו סוס"ק כ.
[3] ס"ק ד.
[4] פ"ה סע' ד ס"ק ג.
[5] פס"ד סע' ו.
[6] שם הערה לא.
[7] ח"ג סי' צב.
[8] יו"ד סי' שעא ס"ק יב.
[9] ע"י ככר או תינוק, או ע"י גוי, אבל
בלא"ה אסור - מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[10] מצוה רסד.
[11] סי' שעג ס"ק א.
[12] ח"ג סי' פא ס"ק ו.
[13] סי' שמג ס"ק ג.
[14] ח"א פ"ו ס"ק י.
[15] כרך ב יו"ד סי' שסט ס"ק ב (עמ' רסט).
[16] רמב"ם הל' טומאת מת פ"ב ה"ג.
[17] על הרמב"ם הל' אבל פ"ב הט"ו.
[18] יו"ד ח"א סי' רנא.
[19] פ"ו סע' ה ס"ק ב.
[20] יו"ד ח"ב סי' קסה.
[21] פס"ד סע' ו*.
[22] לא*.
[23] וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (תנינא סי' קסא):
ועיין בחזו"א אהלות סי' כב ס"ק לה דלענין נקב שיש בו
חסרון
בלב או בושט מיפשט פשיטא ליה דהוי חסרון אע"ג דהוא מבפנים.
[24] יו"ד סי' שנט.
[25] נזיר מג ע"ב.
[26] שם.
[27] ח"ג סי' קכא.
[28] שו"ת ח"ו סי' שני אלפים ערב, וכן על
הרמב"ם הל' אבל פ"ב הי"ד.
[29] כאן.