סימן תב  דין שמועה קרובה ורחוקה

 

סעיף יב  מי שמת לו מת ולא נודע לו, (א) אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו, ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל, ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, (ב) אין לו לשקר ולומר חי הוא, שנאמר מדבר שקר תרחק. הגה ומכל מקום בבנים זכרים, נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש, אבל בבנות, אין מנהג כלל להודיעם. מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו, ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה,  אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה. ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון, אין מתענין כלל. ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון אע"פ שיש חולקין, כך הוא עיקר. ואם מתו בשנת העיבור באדר השני, מתענה גם כן בעיבור באדר השני. ועיין באורח חיים סימן תקס"ח סעיף ז. ועיין לעיל סימן שצ"א שאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת, דינו כשאר תענית. ועיין בא"ח סימן רמ"ט. מיהו אם בפעם ראשון השלים, ינהוג כן כל ימיו.

 

נשמת אברהם

 

                    (א) אינו חובה שיאמרו לו. ומה הדין לגבי רופא או אחות שצריכים להודיע למשפחתו על פטירת חולה במחלקה. עיין בקיצור שו"ע [1] שכותב בלשון מי שמת לו מת ולא נודע לו, אין להגיד לו ועל המגיד נאמר ומוציא ודבה הוא כסיל [2]. וכותב בשו"ת מהר"ם שיק [3] שאין להודיע לאח על פטירת אחותו ואע"פ שהוא ימשיך להתפלל עבורה בתוך תפלתו ויש לחוש משום תפלת שוא [4], מ"מ אין אומרים לאדם חטא להוציא דבה כדי שיזכה חברו שלא להתפלל תפלת שוא. וראיתי כשו"ת חיים ביד להגר"ח פלאג'י ז"ל [5] שאם בין כה וכה יוודע הדבר, אין בזה משום מוציא דבה. ועל אף שכותב הרמ"א שבבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש (וצ"ע מה יהיה הדין אם הבן כבר אומר קדיש, למשל על אמו, ועיין שם בשו"ת חיים ביד), אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם, כותב השי"ת חות יאיר [6] שהמנהג הוא להודיע גם לבנות משום שאומרים כדאי אב ואם שיתאבלו בניהם עליהם. ועיין בהלכה

ורפואה [7]. ונראה שלכן מותר לרופא או אחות בתוקף תפקידם להודיע לקרוב משפחה על פטירת החולה. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שבבית חולים צריכים להודיע למשפחה על פטירת החולה כדי שיוכלו לטפל בו ובקבורתו ואין כל איסור בדבר. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שבן לא יגיד להוריו משום כיבוד אב ואם שמצערם.

                    ומאוד מאוד צריכים להיזהר בצורה ונוסח בהם מודיעים לקרוב על פטירת בן משפחתו, כי יש וזה יכול לגרום להלם ואפילו למיתת הבן משפחה, וכן מצאנו לגבי עלי הכהן [8] וכן לגבי שרה אמנו [9] וכן עיין לעיל סי' שלז לגבי חולה שמת לו מת שאין מודיעין לו שמא תטרף דעתו עליו. ואם מת חולה ואין בני המשפחה על ידו, אין להודיע להם בטלפון שהוא נפטר אלא צריכים לקרוא להם לביה"ח עקב "מצבו" ורק כשהם בביה"ח אומרים להם לאט לאט פנים אל פנים. ובשבת, אין כל היתר לצלצל אליהם ואפילו על ידי גוי, אלא מה טוב שיחכה להם בכניסה למחלקה מי שמכיר אותם כדי שיוכל לבשרם לפני כניסתם לחדר ששכב בו החולה.

                    (ב) אין לו לשקר. וכותב הט"ז [10]: נראה דיש לומר בלשון דמשתמע לתרי אפי, דהיינו שאין תבואר בפירוש בדבריו שהוא מת אלא הלשון סובל לחיים ולמיתה, וראיה מדאיתא מו"ק כ ע"א ברבי חייא ששאל לרב אבא קיים וכו' ופירשו התוס' וכו' ע"ש עכ"ל. ועיין במעשה דרבי מאיר כשמתו שני בניו [11] ושאל לאשתו היכן שני בני והיא אמרה לו לבית המדרש הלכו, שאפשר לפרש לבית המדרש של מעלה. ועיין גם בשו"ת שבות יעקב [12] ובבית לחם יהודה [13], וכן בפ"ת [14] ובגליון מהרש"א כאן.

 

 

[1] סי' רו סע' ט.

[2] משלי י יח.

[3] או"ח סי' כו.

[4] וכן עיין במחצית השקל או"ח סי' רפח ס"ק יד בשם המהרי"ל.

[5] סי' קג.

[6] סי' רא.

[7] ח"א עמ' שנג.

[8] שמואל-א ד יב.

[9] רש"י בראשית כג ב.

[10] ס"ק ח.

[11] ילקו"ש משלי רמז תתקסד. ועיין גם במג"א סי' רצ ובשעה"צ שם ס"ק ה.

[12] ח"ב סי' צט.

[13] סי' שצג סע' ד.

[14] כאן ס"ק א.