סימן קח  מאיזה ענין נפרע מלוה מיורשיו ואיזה שבועה אדם מוריש לבניו

 

סעיף א  מלוה על פה, אינה נגבית מהיורשים, אלא באחד משלשה דרכים, ואלו הם, כשחייב מודה בה וצוה בחוליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין, או שהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן, או שנדוהו עד שיתן ומת בנידויו, כל אלו גובים מהיורשים בלא שבועה. אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב לזה מנה, אינו גובה מהיורש כלום, שמא פרעו. הגה מיהו אם טענו היתומים לא לוה אבינו מעולם, הוי כאלו אמרו לא נפרע החוב, ומאחר דאיכא עדים שלוה, חייבים לשלם וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ו סימן זה. וכן אם הוציא כתב יד אביהם שהוא חייב לו, אינו גובה בו כלום, שמא פרעו (וע"ל סימן ס"ט ס"ה). ואם מת המלוה, והיורשים באים לגבות מיורשי הלוה, אם הוא על אחד מג' דרכים אלו, גובים מהם בלא שבועה, אע"פ שמת לוה בחיי מלוה. ואם אינה על אחת מג' דרכים אלו, אפילו יורשי הלוה אין טוענים כלל, אינם גובין מהם, דאנן טענינן להו שמא פרע אביהם. הגה (א) ואם הוציאו על רפואות בחליו, יש לו דין שאר חוב, שאם ידוע כמה הוציאו ושלא נפרע בחייו, נפרעין מן היתומים, אבל בלאו הכי אין נפרעין, ואשתו אינה נאמנת.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) ואם הוציאו על רפואות בחליו. ועיין גם ביו"ד [1] ובש"ך [2]. כותב הערוה"ש [3]: ואם הוציאו אנשים הוצאות על מורישם בעת חליו על רפואות ורופאים. אף שהחולה לא ציום, מ"מ יש לזה דין שאר חוב וכו'. ובסמ"ע [4] ובאורים [5] כתבו דנפרעים מן היתומים אע"פ שלא צוה לפורעם וגם הוא קרוב דמת, מ"מ ברשות הוציא וחייבים לשלם.

 

 

 

[1] סי' רנב סע' יב בהגה.

[2] שם ס"ק יג.

[3] סע' ג.

[4] ס"ק ט.

[5] ס"ק ו.