הלכות אונאה ומקח טעות
סימן רלה
קטן וחרש ושוטה ושכור מתי מוכר מטלטלין והקונה בשבת
וביום טוב
סעיף יג מי שמכר, בין בנכסיו בין
בנכסי אביו, ומת, ובאו קרוביו וערערו לומר (א) שקטן היה בשעת המכר ובקשו
לבדקו, אין שומעין להם. הגה דחזקה אין עדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעים
שהמוכר נעשה גדול, ועוד דסימנים עשויין להשתנות, ועוד (ב) דאין מנוולין
את המת.
נשמת אברהם
(א)
שקטן היה. אגב, עיין ברש"י [1] שכותב: שלא מצינו בכל
התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג וכו'. ועיין בדעת וקנים מבעלי התוספות על
הפסוק ויעש האיש [2] שכותבים: אמרו רז"ל זה מנשה ותימה
דפרש"י במס' אבות ילפינן בן שלש עשרה למצות משמעון ולוי וכו' וכשתחשוב שנותיו
של מנשה תמצא שלא היה כי אם ט' שנים לכל היותר וכו' ואפ"ה קורהו איש, מהרב
חיים שאמר משם הרב אליעזר אבי העזרי וצ"ע, עכ"ל. ועיין גם בתוס' ס' סנה' [3]. וכותב הגר"י
קמנצקי ז"ל [4], ויעש האיש, בת"י על פט"ז כתב
שהאיש הממונה על בית יוסף הוא מנשה עי"ש ולכל היותר היה בן ח' שנים וא"כ
צ"ל שאיש הנוכר הכא היינו מלשון בעלות כמו ד' איש מלחמה, עכ"ל.
וכעת
ראיתי מה שכתב החיד"א [5]: ועל רש"י בנזיר שכתב דלא
מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג יקשה ביותר קושית ראבי"ה הנז'
דאתאן עלה, דהרי מנשה קראו הכתוב איש ולא הי"ל ט' שנים. איברא דכעת לא מצאתי
מדרש זה דהא דכתיב ויעש האיש הוא מנשה וכו', עכ"ל. ופלא כי הלא בפסוק הקודם
כתוב כך בתרגום יונתן.
(ב)
דאין מנוולין את המת. עיין בגמ' [6]: מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי
אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא
מהו לבודקו, אמר להם אי אתם רשאים לנוולו, ועוד, סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה
וכו'. הכי נמי מסתברא מדקאמר להו אי אתם רשאים לנוולו ואישתיקו, אי אמרת בשלמא בני
משפחה קא מערערי משום הכי אישתיקו, אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי, אמאי שתקי,
לימרו ליה אנו זוזי יהבינן ליה לינוול ולינוול. אי משום הא לא איריא, הכי קאמר להו
חדא דאי אתם רשאים לנוולו ועוד כי תימרו זוזי שקל לינוול ולינוול, סימנין עשויין
להשתנות לאחר מיתה, עכ"ל הגמ'. עוד שם בגמ' [7]: מאי קאמרי קטן היה.
חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, ע"כ. ועיין שם בתוס' [8]
ובשו"ת הרא"ש [9] ובשב שמעתתא [10].
ועיין
בשו"ת ציץ אליעזר [11] שכותב: ומסתברא לן מהסוגיא דמשום פסידא דלקוחות
מותר לנוולו ורק משום פסידא דיורשים אסור לנוולו, חדא משום דלא מידי יהבי ועוד
מפני שהוא קרובם כמבואר בתוס' שם ד"ה זוזי ע"ש. וכן נפסק ומודגש להלכה
בזה ברמב"ם פכ"ט מהל' מכירה הט"ז וכן בטור ושו"ע חו"מ
סי' רלה סע' יג וביו"ד סי' שסג סע' ז, שהאיסור בזה הוא רק על הקרובים
ע"ש, וכן מהמובא בזה גם בפ"ת יו"ד שם ס"ק ז. ועוד יעוין
בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רלא מה שכותב בנידונו ללמוד מההיא
דב"ב הנ"ל, דאם אין עושין כדי לנוולו ורק בשביל המעות. אין זה מיקרי
ניוול ורק הקרובים מחוייבים לוותר הממון בשביל קרבתם ע"ש, עכ"ל. ועיין
שם בשאלה שמתיר להוציא קוצב לב מחולה שנפטר על סמך הגמ' והתוס' הנ"ל.
אך
עיין בשו"ת מנחת יצחק [12] שכותב בדיוק להיפך וז"ל: לא מיבעיא
דאסור לעשות כן לכתחילה (להוציא הקוצב לב אחר המות). אלא בדיעבד אם נעשה כן אסור
להשתמש בו, דהנה אף אם היה מותר להשתמש בו, מ"מ אסור לנוולו משום הפסד ממון
דמוכח כן להדיא ממעשה דבני ברק וכו', וכתבו בתוס' ד"ה זוזי: אבל יורשים אינם
רשאים לנוולו בשביל הירושה דלא מידי יהבי וערד שהוא קרובם, עכ"ל, וא"כ
לא מיבעיא דהקרובים אינם רשאים לעשות כן, אלא אף אם בית החולים נתנו המכשיר משלהם,
כיון דאי אפשר לעשות בלתי הסכמת הקרובים, אין הקרובים רשאים להסכים לנוולו
וכמ"ש בשו"ת נו"ב תניינא חיו"ד סי' רי, ואין לחלק בין ניוול
לניוול כמו שהובא בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמח ע"ש וכו',
עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בנשמת אברהם חיו"ד [13] בשם הגרש"ז
אויערבאך שליט"א שמתיר לנתח מת כדי להוציא ממנו קוצב לב, וזה מכמה טעמים: כי
אין קוצב הלב חלק מגוף המת, ועוד גם בחייו היה מסכים לניתוח כזה. ועוד הקוצב דומה
למכונת הנשמה ולא לשן תותבת או פאה נכרית, ועוד לא מוציאים כלל את החוט שעובר
מהוריד אל הלב.
ועל
דברי המנחת יצחק כתב לי כעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע קצת הרי
בית החולים נתן לו את הקוצב רק כל זמן שהוא חי ולא כשמת ואינו צריך לו, ונמצא שאם
הקרובים יתנגדו הרי הוא קבור עם קוצב על עצמותיו שאינו שלו, ואם הם מתנגדים צריכים
לשלם דמים לבית החולים, עכ"ל.
ועיין
בפ"ת [14] שכותב: עיין שו"ת שיבת ציון סי' סד-סו בהרוג אחד
שנמצא ולא ניכר בו שום צורת פנים ומתוך הבגדים והכתבים נראה שהוא בעל אשה אחת אשר
יצא מביתו זה חצי שנה, וקברו אותו ואח"כ באה האשה ואמרה שיש לבעלה סימנים
מובהקים בגופו. אם מותר לפתוח קברו לראות אחר הסימנים כדי להתירה מחבלי העיגון.
ודעת הרב מהר"ר אלעזר פלעלקס (בעל התשובה מאהבה) להתיר דהרי אפילו לקוחות
יכולין לומר אנן זוזי יהבינן לינוול ולינוול אם לא מטעם דסימנים עשויים להשתנות
כמבואר בב"ב קנד, וא"כ האשה הזאת שלא תהיה עגונה כל ימיה תוכל לומר מה
לי בניוולו וסימנים שלו אין משתנים לעולם, ובפרט שזה גם לכבודו שבניו יתאבלו
ויאמרו קדיש. והרב המחבר חולק עליו והעלה לאסור, וחזר הרב מהרא"פ והודה
לדבריו מטעם דשם יודעין בודאי שזהו המת אלא שנסתפק אם הוא קטן. אבל בנ"ד שמא
הוא אחר והניוול בחנם, ודאי אין להתיר ע"ש. שוב ראיתי בתשו' כנסת יחזקאל
אהע"ז סי' מו בד"ה אמנם משם, שכתב בפשיטות דמותר לפתוח הקבר לראותו כדי
להתיר אשתו ואין לאסור מטעם למה הרגזתני, דאף לקברו בשלו מותר לחטט קברו ק"ו
להתיר אשתו ע"ש, מיהו אין ראייתו מוכרחת, עכ"ל של הפ"ת.
וראיתי
בשו"ת מהרי"ל דיסקין [15] שכותב: הוריתי להתיר לפתוח הקבר
להכירו בסימנים להתיר אשתו, וילפינן לה בק"ו דאם הקב"ה אמר שמי שנכתב
בקדושה ימחה (ואף דספק הוא גם שם אולי תמות). ואף דעדיין אין לה בעל, מ"מ על
ידי כן תנשא וגם משום מצות דשבת (ולהתוס' בגיטין הוי מצוה רבה), ונהירנא שכבר אירע
כך לפני אבי מורי הגאון הצדיק ז"ל בוואלקאויסק בשנת תקצ"א וצוה לפתוח
כנ"ל, עכ"ל.
סעיף יז חרש שאינו שומע ואינו מדבר,
או מדבר (ג) ואינו שומע כלום, מוכר ולוקח המטלטלים ברמיזה, אבל לא בקרקע.
ואף במטלטלים לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר.
נשמת אברהם
(ג)
ואינו שומע כלום. כותב הסמ"ע [16]: דקדק לכתוב כלום וכן הוא
לשון הרמב"ם, דאלו שומע קצת הרי כפקח וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בסע' יט,
ובאינו שומע אף שיוכל לדבר, מ"מ חרש הוא, עכ"ל.
וכותב
האבני נזר [17] לגבי חרש שאינו מדבר ואינו שומע ואף שמדברים עמו בקול גדול.
אך מקול רעמים או יריית תותחים ורעש גדול הוא נבעת: לדידי פשוט שאם אינו שומע
דיבור אף ע"י חצוצרות (דבשומע ע"י שמדברים אליו ע"י מין חצוצרות,
כתב הפר"ח סי' קכא דלא מקרי חרש) חשוב כחרש, דמה ששומע קול בלי חתוך דיבור
אינו מחשיבו פיקח. שדיבור הוא עצם צורת האדם כדכתיב ויהי האדם וגו' ותרגום והוה
כו' לרוח ממללא. ועל כן שמיעתו דיבור מחשיבתו פקח, אבל קול בעלמא בלי חיתוך דיבור
אינו כלום, עכ"ל.
סעיף יח אילם ששומע ואינו מדבר, או (ד)
מי שנשתתק, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות, בין במטלטלין בין בקרקע, והוא
שיבדוק כדרך שבודקין לגיטין, או יכתוב בכתב ידו.
נשמת אברהם
(ד)
מי שנשתתק. כותב הסמ"ע [18]: היינו שהיה יכול לדבר ונשתתק אחר
זמן לידתו, משא"כ אלם שממעי אמו לא היה יכול לדבר.
סעיף יט מי שאינו שומע אא"כ (ה)
מדברים עמו בקול, אין זה חרש אלא הרי הוא כפקח לכל דבריו.
נשמת אברהם
(ה)
מדברים עמו בקול. ומסתבר דה"ה אם שומע ע"י מכשיר שמיעה. וכן ראיתי
כותב בספר דיני ממונות [19] לגבי
שמיעה ע"י מכשיר: כן נראה מסברא שאין הבדל בינו לבין מי שצועקים באזנו ושומע,
ועיין בחושן האפוד ד שכתב משם הפר"ח אהע"ז סי' קנא ס"ה שה"ה
אם שומע ע"י חצוצרות, ועיין גט מקושר סי' יז דל"א.
סעיף כ (ו) השוטה, אין
מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין מתנותיו קיימות, לא במטלטלים ולא בקרקע, וב"ד
מעמידין אפוטרופוס לשוטים כדרך שממנים לקטנים (ואין לו זכייה כלל ע"י עצמו).
נשמת אברהם
(ו)
השוטה. אדם ישיש שנמצא בבית חולים ואינו צלול בדעתו ואינו בר דעת לשקול בהגיון
מעשיו ואשתו הופיעה בלוית עורך דין כדי להחתימו על יפוי כח למכירת רכושו ושליטה
בנכסיו. נשאל הגר"י זילברשטיין שליט"א ע"י רופא אם עליו למחות על
חתימה שאין לה ערך ולהביא לבטולה. והוא שליט"א ענה [20]: שמכיון שנעשה
עול בהשתלטות המשפחה על נכסי הישיש, מצוה על הרופא להתערב ולמנוע את העול מדין
השבת אבידה, אך אם הוא חושש מאלימות, פטור, ודוקא אם הוא בהפסד מוכח. ואפילו בהפסד
מוכח, אם יכול הרופא להגניב ידיעה לשלטונות ע"י מכתב בעלום שם שמסמך זה נחתם
ע"י אדם שאינו שפוי, חייב לעשות כן, עכ"ל. ועיין בסי' רצ סע' כז.
סעיף כא מי שהוא עת שוטה ועת שפוי,
כגון אלו הנכפין, כשהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת.
וצריכים העדים לחקור הדבר היטב, שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה. הגה
אמרו שנים כשהיה שוטה זבין, ושנים אומרים כשהיה שפוי זבין, קרקע בחזקת המוכר,
מטלטלין בחזקת המחזיק בהן.
[1] נזיר כט ע"כ ד"ה ור' יוסי.
[2] בראשית מג יז.
[3] סט ע"א ד"ה בידוע.
[4] ספר אמת ליעקב, הראה לי הגר"צ נדב
שליט"א.
[5] פני דוד פ' מקץ שם.
[6] ב"ב קנד ע"א.
[7] קנה ע"א.
[8] ד"ה ועוד וד"ה זוזי.
[9] כלל לג ס"ק ה.
[10] שמעתא ה פט"ז.
[11] חי"ד סי' פג.
[12] ח"ז סי' קא.
[13] סי' שמט ס"ק ג.
[14] יו"ד סי' שסג ס"ק ז.
[15] סי' לא.
[16] ס"ק מו.
[17] חו"מ סי' קנ.
[18] ס"ק מט.
[19] ח"ב עמ' רכ סע' יא.
[20] מודפס משיעוריו לרופאים.