הלכות אבידה ומציאה
סימן רסד אבידתו קודמת לכל אדם אבידת רבו ואבידת אביו של
מי קודמת
סעיף ד ירד
להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו. הגה ודוקא שהתנה עם הבעלים, אבל לא
התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל,
(א) אפילו שכרו אין לו, דהא לא הועיל לו. וכן אם עלה חמורו
מאליו, אבל אם הציל, לא יוכל בעל החמור לומר חמורי היה עולה בלעדי הצלתך, אלא חייב
ליתן לו שכרו. וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם השני יצא מן המאסר בלא
השתדלות חבירו, אין חייב ליתן לחבירו כלום, הואיל ולא התנה עמו, ואם לא יצא רק
ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה,
אע"פ שהאמת אתו, מ"מ חייב ליתן לו לפי מה שנהנה, לפי ראות ב"ד, כן
נראה לי. ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו
היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום, דזה נהנה וזה אינו חסר. לכן יש
מי שפסק מי שהציל ספריו וספרי חבירו, אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו, אין
חבירו חייב לשלם לו כלום. ונ"ל דוקא שירד תחלה להציל שלו, אלא שהציל גם כן של
חבירו עמו, אבל אם ירד על דעת שניהן, חייב ליתן לו מה שנהנה, מאחר שהציל של חבירו,
וכמו שנתבאר, כן נ"ל. וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר
בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו.
נשמת אברהם
(א)
אפילו שכרו אין לו דהא לא הועיל לו. שאלתי להגרא"י וולדינברג שליט"א
מה יהיה הדין במקרה שראובן הרגיש מאד לא טוב ושמעון, שבמקרה נזדמן שם, רץ וקרא
לרופא, מי חייב בתשלום הרופא במידה שהרופא לא הצליח בטיפולו או שר"ל ראובן
נפטר עוד לפני שהרופא הגיע אליו, וה"ה אם קרא למגן דוד אדום (מד"א). האם
הדין הוא כפי שמבואר בשו"ע כאן או האם במקרה זה אנן סהרי שגם ראובן, לו היה
ביכלתו, היה קורא לרופא או למד"א, וממילא הוי כאילו התנה עמו ויהיה ראובן או
בני ביתו חייבים בתשלום הרופא, בין אם הועיל ובין אם לא הועיל, ולא שמעון, ואף
שהרופא לא הועיל. וכתב לי הגאון שליט"א[1]: לענ"ד נראה דבין אם
הצליח הרופא בטיפולו ובין אם לא הצליח, או שנפטר החולה עוד לפני שהרופא היה יכול
להגיע אליו, ראובן או ב"ב מחוייבים בתשלום הרופא או מד"א, ושפיר כותב
כבודו שבכגון דא אנן סהדי שגם ראובן, לו היה ביכלתו, היה קורא לרופא או למד"א
וממילא הו"ל כאילו התנה עמו. וא"כ הרי זה דומה למה שפוסק השו"ע
והרמ"א בחו"מ שם בסע' ד דאם התנה עם הבעלים חל על זה הדין דירד להציל
ולא הציל דצריך לשלם לו שכר הראוי לו, והו"ל בדומה גם למה שהעלו הסמ"ע
שם בס"ק יב והש"ך בס"ק ה דאם לא היו הבעלים שם אף דלא התנה כאילו
התנה עמהם דמי, עכ"ל.
והוא
שליט"א מביא כמה ראיות לדבריו. ראשית משו"ת צבי תפארת להגאון בעל דרכי
תשובה בסי' לב אודות אחד שהיה לו בן חולה מסוכן בכפר א' ביוה"כ ואיש אחד אמר
לישראל בעל עגלה שישלח את הסוסים עם העגלה לעיר הסמוכה להביא רופא אל התינוק
החולה, ושלח הבעל העגלה משרתו עם העגלה ביוה"כ והביאו את הרופא ולא הועילו
הרפואות שנתן לו הרופא, ובאו לדין ואבי החולה טען שהוא לא צוה לו להביא את הרופא
וכיון שלא הועיל הרופא כלל אינו מחויב לשלם לו. והשיב ע"ז הגאון בעל צבי
תפארת בקצרה וז"ל: הנה הדין מבואר בחו"מ סי' רסד בסמ"ע ס"ק יב
ובש"ך ס"ק ד דבירד להציל ולא הציל אם לא היו הבעלים שם אע"פ שלא
התנה הו"ל כאילו התנה וצריך לשלם לו שכרו, ולית דין צריך בושש, עכ"ל.
ומוסיף הגרא"י וולדינברג שליט"א: אמנם שם בצבי תפארת היתה השאלה כשזה
הוה שלא בפניו, אבל נראה ברור שאותו הדין יהא אפילו אם זה בפניו ואינו מבקשו שיביא
לו רופא, ומכש"כ כשאינו במצב שיוכל לבקשו. ולא עוד, אלא אפילו אם ימחה בידו
מ"מ נ"ל דבכל זאת אם זה במקום פקוח נפש צריך לאחר מיכן לשלם לו, וכן
אפילו אם לא הועילה הרפואה צריכים הוא או בני ביתו לשלם לו, עכ"ל.
עוד
ראיה מביא הגרא"י וולדינברג שליט"א משו"ת הרא"ש כלל פ"ה
סימן ב, שנשאל אודות הוצאות שהוציאו הקרובים על רופא ורפואות, אם יש לפרעם מנכסי
היתומים אחרי שלא צוה החולה שיעשו אלו ההוצאות. והשיב וז"ל: נ"ל שמהאי
טעמא לא יפסידו בשביל שלא צוה שיעשו לו אלו ההוצאות, כי מנהג ידוע שכשאדם נופל
למשכב ואינו יכול לסייע עצמו שהקרובים משתדלים להמציא לו רפואה וכו', ואפילו איניש
דעלמא שהיה משתדל להמציא רפואה לחולה בלא צווי החולה נראה שלא יפסיד דפקוח נפש הוא
וכל הזריז הרי זה משובח וכו', עכ"ל הרא"ש. וממשיך הגרא"י וולדינברג
שליט"א דכשנדקדק נמצא שלמעשה גם בשו"ע נפסק כדברי הרא"ש, דיעוין
בחו"מ סי' קח סע' א ברמ"א שפוסק כהאי פיסקא דהרא"ש וכו'. וכן עיין
בדרכי משה בטור שם ובסמ"ע ס"ק ט וכו'.
ובסוף
מביא הגאון שליט"א עוד ראיה משו"ת חבצלת השרון ח"ב חחו"מ סי'
כד, שם נשאל על אחד שחלה אחיו חולי מסוכן והפצירו הקרובים באשתו שתשלח לעיר
טארנופול אחר רופא ולא רצתה, והלך אחיו הנ"ל והביא רופא משם, ועד שבא הוטב לו
מעט, ועתה אינם רוצים לשלם להאח הנ"ל מה שהוציא. והשיב עפ"י חו"מ
סי' רסד והסמ"ע והש"ך הנ"ל דבנידונו הוי כלא היו הבעלים שם וכהתנה
דמי, ואף דאשתו מחתה מ"מ בסכנת נפשות אף אם הוא בעצמו היה מוחה לא היו שומעין
לו. והביא סמוכין לדבריו ממה שמבואר בכזאת בשו"ת מהר"מ בר ברוך סי' לט
וכו', תוך דבריו גם כותב המהר"מ בר ברוך: ואמר בפרק בן סורר (עג ע"א)
דיליף מקרא רהרואה את חבירו טובע בנהר דחייב להצילו ולמטרה ולמיגר אגורי. ודבר
פשוט אפילו צוח אל תצילו, שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא, ע"ש.
ומסכם הגרא"י וולדינברג שליט"א:
מעתה לית דין צריך בושש יותר והוא מחוור כשמלה, דבכל מקרה שהוא, חייב ראובן החולה
או בני ביתו לשלם התשלום לרופא או למד"א ולא שמעון המטפל, וכן בכל הכדומה
לזה, עכ"ל.
ועיין
גם ביו"ד סי' רנב סע' יב ברמ"א ובש"ך שם ס"ק יב.
[1] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' עז.